מאז נחתם הסכם הפיוס בין הפתח לחמאס בקהיר ב-4 במאי, דומה כי ההנחה לפיה הוסר הלחץ מעל ישראל היא מובנת מאליה. הדבר נכון לקונגרס האמריקני, אך בקרב אליטות אירופיות רבות, ואפילו בקרב בכירי ממשל אמריקני לשעבר, לא קיימת דחיה מוחלטת של החמאס. ישנם גורמים רשמיים באירופה המנסים לקדם דיאלוג עם החמאס מאז 2006, אז זכה בבחירות לרשות הפלסטינית.
לדוגמא, בשנת 2009 נפגשו שני סנטורים צרפתיים עם חאלד משעל בדמשק. חודש לאחר מכן נפגשה עם משעל בביירות משלחת בריטית שבראשה עמדה חברת בית הלורדים לשעבר, ג'ני טונג. בראיונות עם מספר לא-מבוטל של חברי פרלמנט הובעה העמדה המשווה בין החמאס לארגון ה-IRA והקוראת לישראל לנקוט בגישה דיפלומטית כפי שנעשה בצפון אירלנד. ראוי להזכיר כי שני מלומדים בריטיים מקיימברידג', ג'ון ביו ומרטין פרמפטון, מחברי הספר Talking to Terrorists שהתמחו ב-IRA, הפריכו במאמרים שונים טיעון זה וציינו שה-IRA לא הציב איום קיומי על בריטניה בעוד שהמטרות של החמאס אינן יכולות להיות מושגות ללא השמדת ישראל.
אפילו בקרב בכירים אמריקאיים לשעבר כמו מרטין אינדיק וריצ'רד האס נשמעת עמדה לפיה הסכם שאיננו כולל את החמאס סופו להיכשל. גם העיתונות האמריקנית קרובה יותר לגישה האירופית. ב-2007, נתנו עורכי הדיעות של ה"ניו-יורק טיימס" וה-"וושינגטון פוסט" לאחמד יוסוף, יועץ בכיר של איסמעיל הנייה, במה מכובדת לשטוח את עמדותיו. שני יועצים לביטחון לאומי של ארה"ב לשעבר, זביגיניו ברז'ינסקי וברנט סקוקרופט, הביעו תמיכה פומבית בדיאלוג אמריקני עם החמאס במרץ 2009.
בשנת 2006 הביעו פרשנים בינלאומיים רבים תקווה, כי עליית החמאס לשלטון בעזה תחייב אותו לאמץ גישה פרגמטית ומתונה יותר. החמאס יכול היה לקצור רווחים רבים וסיוע בינלאומי לו רק היה מאמץ את דרישות הקוורטט: התנערות מטרור, הכרה במדינת ישראל וקיום הסכמים קודמים. החמאס לא התפתה גם לרווחים מקידוחי הגז הטבעי מול חופי עזה, אותם היתה אמורה לפתח חברת בריטיש גז, ונשאר נאמן לאידיאולוגיה שלו, הקוראת להשמדת ישראל. חאלד משעל כתב ב"גארדיאן" ב-31 למרץ, 2006: "לא נמכור את עמנו או עקרונותינו תמורת סיוע זר".
בספרו על ההיסטוריה של החמאס, מספר עזאם תמימי, איש האחים המוסלמים בבריטניה, שבזמן מסויים שקלה הנהגת החמאס את שכתוב האמנה שלה. הדיון התנהל בין השנים 2003 ו-2005, ונבע כתוצאה מהתפתחויות שקרו בעקבות אירועי ה-11 בספטמבר. בסופו של דבר החליטה הנהגת החמאס שלא לשנות את האמנה. מחמוד א-זהאר, מנהיג חמאס המיועד לתפקיד שר החוץ, הבהיר בינואר 2006 שהחמאס עדיין מחוייב מבחינה אידיאולוגית לאמנה וכי באמנה "לא תשונה אפילו מילה אחת".
כזכור, האמנה של החמאס שנכתבה ב-1988 היא מסמך אנטישמי קיצוני. היא מתחילה בציטוט מייסד האחים המוסלמים חסן אל-בנא שאמר: " ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד אשר יכרית אותה האסלאם כפי שהכרית את מה שקדם לה". בסעיף 7 נכתב ביחס ליום הדין: "לא יבוא יום הדין עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם". באמנה גם נכתב שהיהודים אחראים לכל המלחמות הגדולות בהיסטוריה וכהוכחה לכך יש הפנייה לפרוטוקולים של זקני ציון. בראיון ל"ניו-יורק טיימס" במאי 2009 ניסה משעל להמעיט בחשיבות של האמנה ואמר: "זה לא הגיוני שהקהילה הבינלאומית תתעקש על משפטים שנכתבו לפני 20 שנה". עם זאת, ברור שדווקא ההתעקשות של משעל והחמאס שלא לשנות את האמנה היא ההוכחה לחשיבותה הרבה בעיניהם. רק השבוע התבטא משעל בזכות המשך המאבק המזוין "מקאוומה מוסלחה".
הדרך הטובה ביותר להבין את הרלבנטיות של אמנת החמאס היא לעקוב אחר השימוש שנעשה במוטיבים האנטישמיים המרכזיים המופיעים בה, על ידי אנשי חמאס הממונים על הפצת האידיאולוגיה. אג'נדת הג'נוסייד של החמאס מכתיבה את השיח הציבורי ביחס ליהודים בקרב מנהיגי חמאס רבים. כך, לדוגמא, יוניס אל-אסטל, חבר פרלמנט של החמאס המשמש כדיקן הפקולטה לשריעה ויו"ר ועדה לפסיקת הלכה באוניברסיטה האסלאמית של עזה. החוקר סא"ל (מיל.) יהונתן דחוח-הלוי חשף ניתוח דתי שכתב אל-אסטל במרץ 2008 בו הוא דן במחרקה אל-יאהוד –שואת היהודים- וקובע: "ולכן, אנו סמוכים ובטוחים, כי השואה תהיה מנת חלקם של היהודים"
אל-אסטל מהווה דוגמה אחת מני רבות: השיח' סולימאן אל-פרא, מנהל ההקדשים בח'אן יונס ובכיר בחמאס, ניבא בדרשה שנשא במסגד אל-כתיבה אל-ח'דרא (23 במרץ 2010) את השמדתה של מדינת ישראל. השייח מוחסן אבו-איטה קבע בפשטות בערוץ "אל-אקצה" (13, יולי 2008) כי "השמדת היהודים היא אחת הברכות הנפלאות ביותר עבור פלסטין"
גם א-זהאר, בנאום שנשא בנובמבר 2010 וששודר גם בטלוויזיה של החמאס, אמר ביחס ליהודים: "אין להם מקום בינינו… וגם שום עתיד בין אומות העולם". זמן קצר לאחר הסכם הפיוס עם החמאס, הבהיר א-זהאר בראיון ל"אל-ג'זירה" שהפיוס עם הפתח לא בא "על חשבון עקרונותינו" והוסיף ש"המצע הפוליטי" יישאר ללא שינוי. בקיצור, אמנת החמאס חיה ובועטת.
בחודשים הקרובים ישראל צפויה לקבל המלצות, בעיקר מאירופה, לדבר עם החמאס. אך ההבדלים בין החמאס הפועל להשמדת ישראל לבין דיאלוגים אחרים שהאירופאים ניהלו עם ארגוני טרור שונים הוא קרדינלי. ברור לכן מדוע הבחירה של אבו-מאזן בחמאס כבעל ברית פוליטי מהווה למעשה ביטול של כל תהליך השלום.
המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום"
הבלוג לעיל משקף את דעת הכותב בלבד ואיננו מהווה עמדה רשמית של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
