ראש איחוד חכמי הדת המוסלמים, השייח' פרופ' אחמד אל-ריסוני, נחשב לקיצוני ביחסו לציונות, ליהודים ולמדינת ישראל, לא פחות מקודמו – השייח' יוסף אל-קרדאווי. אל-קארדאווי הוביל את האיחוד מאז 2004 ועד לפני שנתיים, נחשב כבר עשרות בשנים למנהיג הרוחני של 'האחים המוסלמים' וקידם אידיאולוגיה קיצונית של שיח אנטישמי ואנטי נוצרי ושל עידוד לג'יהאד ולפיגועים. יורשו, אל-ריסוני, אינו שונה בהרבה ממנו. גם הוא 'קטל' לפני שנתיים את 'עסקת המאה'. גם הוא קבע ש'תחיית המתים תגיע רק כאשר המוסלמים יילחמו ביהודים ויהרגו אותם'. אל-רסיוני אף הצהיר, ש'הג'יהאד היא הדרך לשחרור אל-אקצא' וקבע ש'יש להטיל ספק בשואה'.
ולמרות זאת, הכהונה הקצרה של אל-ריסוני, שנתיים בלבד, כבר הניבה שתי הפתעות מרעישות מנקודת מבטה של ישראל. הראשונה – פסק הלכה שמתיר למוסלמים מכל רחבי העולם – בניגוד לעמדת קודמו, קרדאווי – לבקר בירושלים ובמסגד אל-אקצא. השניה: קריאה לערביי ישראל, בניגוד לעמדת קודמו, שלא להחרים את הבחירות בארץ ולהשתתף בהן.
לפסיקות הללו משמעות מפליגה. הארגון הבינלאומי של איחוד חכמי הדת המוסלמים, הוא הארגון שמאחד תחתיו את מספר המלומדים המוסלמים הגדול ביותר. חברים בו יותר מ-90 אלף אנשי דת מוסלמים, סונים ושיעים. הוא הוקם ב-2004 על ידי השייח יוסף אל-קרדאווי, שעמד בראשו עד נובמבר 2018. קרדאווי, כיום בן 95 הוא יליד מצרים, ועדיין נחשב לגדול חכמי הדת בעולם המוסלמי. רייסוני, הוא יליד מרוקו, כבן 68, ושתי הפסיקות שלו שנחשבות מהפכניות, לא באו לאויר העולם כתוצאה משינוי יחסו לישראל, אלא כתוצאה מחשיבה טקטית אחרת, שונה מזו שאפיינה את קודמו.
(להעמקה ראו: ד"ר נסיה רובינשטיין-שמר (א' בר-אילן), פסיקת השיח' אחמד אל-ריסוני בסוגיית הביקור באל-אקצא והשתתפות ערביי ישראל בבחירות לכנסת)
משל האסיר והסוהר
הרקע לשינוי שמציג אל-רסיוני בסוגיית ירושלים והר הבית הוא ראשית לכל המציאות: רבים מבכירי הרשות הפלסטינית, ובהם אבו מאזן, התנגדו לאורך השנים לפסיקה של אל-קרדאווי, בטענה שהיא פוגעת בכושר העמידה של העם הפלסטיני, מגבילה את מאבקו, ואינה מאפשרת לתומכיו להגיע לירושלים, כדי לחזק שם את הפלסטינים שנמצאים תחת 'כיבוש'.
בעוד שאל-קארדאווי סבר שהנזק מביקור מוסלמים בירושלים עולה על התועלת ואף קבע שיש להמתין עד שירושלים תשוחרר בג'יהאד וש'עדיף להמתין שהעיר תשוב לשליטה ערבית מוסלמית מלאה", הרי שהפלסטינים גרסו אחרת. בכנס שנערך ב-2012, בדוחא, בירת קטאר, (מקום מושבם של ראשי 'איחוד חברי הדת המוסלמים'), קרא יו"ר הרש"פ אבו מאזן למוסלמים מכל העולם לבוא לירושלים כדי לתמוך במאבק הפלסטיני בייהודה של העיר. קריאתו נתמכה על ידי המופתי של ירושלים מוחמד חוסיין, ועל ידי שר ההקדשים הפלסטיני מטעם הרש"פ, מחמוד אל-הבאש.
כדי להמחיש את ההפרדה בין ביקור באל-אקצא לבין נורמליזציה, השתמשו המצדדים בביקור במשל 'האסיר והסוהר': ירושלים ואל-אקצא נמשלו לאסיר ו'הכיבוש' הישראלי לסוהר. 'ביקור האסיר', הדגיש אבו מאזן בנאומו בדוחא, 'הוא בגדר סיוע לאסיר, ולא יכולה להשתמע מכך איזו שהיא משמעות של נורמליזציה עם הסוהר". משלחות רבות ממצרים, לוב, עיראק, תימן, ירדן ומדינות המפרץ פקדו את אל-אקצא לאורך השנים, ונשיא תורכיה, רג'ב טאיפ ארדואן, שמילא תפקיד מרכזי במימון וארגון 'תיירות אל-אקצא, אף ניהל 'בליץ' הסברתי וקמפיין, שנועד להזרים לירושלים ולאל-אקצא מוסלמים רבים.
בראש המצדדים בביקור מוסלמים באל-אקצא שב'ירושלים הכבושה', התייצבו לאורך שנים רבות, ירדן והרשות הפלסטינית. ד"ר עבדאללה כנעאן, מזכ"ל הועדה המלכותית הירדנית לעניין ירושלים, שתמך בביקורים, הסביר כי הביקורים "מהווים סוג של התנגדות לכיבוש הישראלי, שרוצה שירושלים תהיה בירתו הנצחית, כשהיא ריקה מערבים-מוסלמים ומנוצרים". לעומתו, טען למשל המופתי המצרי לשעבר, עבד אל-חלים מחמוד ( שסירב להתלוות אל הנשיא סאדת בביקורו בירושלים ובאל-אקצא ב-1977), כי הביקורים בירושלים מעניקים נורמליזציה ל'כיבוש' ולעושק ששואף לחסל את כל המאפיינים המוסלמים והנוצרים וכן את ההיסטוריה האסלאמית" וכי "נסיונותיו המאומצים של הכיבוש להשיג נורמליזציה הינם מעשה מתועב ובעל נזקים כבירים'.
לא לנורמליזציה. כן לביקורים
הדרך לשינוי הפסיקה מצד יושב הראש החדש של איגוד חכמי הדת המוסלמים עברה דרך ועידת 'הדרך לירושלים', שהתקיימה בעמאן ב-2014. הועידה הזאת הוציאה מתחת ידיה פסיקה הלכתית שהייתה סוג של פשרה בין המתנגדים לביקורים בירושלים לבין התומכים בהם, עם נטייה ברורה לטובת המצדדים.
הפתוא שפרסמה הועידה התירה לחלק מצומצם מהמוסלמים לבקר באל-אקצא. היא הגבילה את הביקור שם רק למבקרים פלסטינים או למבקרים מוסלמים בעל אזרחות של מדינות מחוץ לעולם המוסלמי. היא ביטלה למעשה את האיסור הגורף של שייח אל-קרדאווי, אך נמנעה מלהתיר ביקורים בירושלים לכלל המוסלמים, כפי שעודדו באותה עת לעשות הרש"פ וירדן.
בשנתיים האחרונות מסביר אל-ריסוני כי "לא כל מי שמבקר בירושלים מקיים נורמליזציה עם ישראל או קורא לנורמליזציה כזאת". אל-רסיוני 'התיישר' למעשה עם גישתה של הרשות הפלסטינית בכל הנוגע לביקורים באל-אקצא, שלפיה הם דווקא יסייעו למאבק הפלסטינים בישראל; יעניקו לפלסטינים תחושה שאינם בודדים במערכה, וכן יבליטו את העובדה שהעניין הפלסטיני ועניין ירושלים אינם נחלתם של הפלסטינים בלבד; שעניינים אלא נוגעים לכלל המוסלמים בעולם, שצריכים להגיע לאל-אקצא, לגלות סולידריות עם הפלסטינים ולסייע להם במאבקם על המקום מול ישראל. גם אל-ריסוני, כמו הפלסטינים, מציין את התמיכה בעסקיהם ובפרנסתם של הפלסטינים – כתוצאה מהביקורים בירושלים – כשיקול נוסף שתומך בפסיקתו.
בתשובה לשאלה , האם ביקורם של מוסלמים ממדינות שעד כה נאסר עליהם לבקר בירושלים, אינו משרת את הצד הישראלי, יותר מאשר את הצד הפלסטיני, ומשפר את התדמית הישראלית בעולם, ענה ריסוני בין היתר: "אם איננו מבחינים יותר בין נורמליזציה לבין התנגדות, ובין מי שהולך לאל-אקצא כדי לסייע בבניינו ובנצחון אנשיו, ובין מי שהולך אל הכובשים והעושים כדי לשאת ולתת עימם, הרי שעלינו לשאול את המוסלמים התמימים ואת זקניהם, שהרי להם שכל ישר, תמימות וכנות". אל-ריסוני, מעירה ד"ר נסיה רובינשטיין-שמר במחקריה על השקפותיו, 'טוען אפוא שיש להבחין בין נורמליזציה עם ישראל ובין תמיכה בפלסטינים, בין מי שנושא ונותן עם הכובש ובין מי שמבקש לבקר באל-אקצא כאקט דתי וכהבעת תמיכה בפלסטינים. מתנגדי הביקורים באל-אקצא, ובראשם אל-קרדאווי, אינם עושים הבחנה כזאת. ההיתר של אל-ריסוני למוסלמים מרחבי העולם לבקר בירושלים, אינו נובע מתוך רצון ליצור נורמליזציה עם ישראל ( תטביע), אלא מתוך רצון להביע התנגדות לישראל (מקאומה), הבאה לידי ביטוי בצורה הפוכה מזו שהוביל אל -קרדאווי בפסיקתו ובפועלו".
נגד מדיניות הכסא הריק
גם הפסיקה השניה של ריסוני מעניינת ורלוונטית במיוחד בימים אלה. הפיצול ההיסטורי בתנועה האסלאמית הישראלית – בין הפלג הצפוני שמתנגד להשתתפות בבחירות בישראל, לבין הפלג הדרומי שמיוצג על ידי רע"מ ותומך בהשתתפות בבחירות – התרחש כידוע במחצית הראשונה של שנות התשעים של המאה הקודמת. שני הצדדים למחלוקת התייעצו אז עם השייח אל-קרדאווי, שפסק שהשתתפות בבחירות בישראל משמעה הכרה במדינת ישראל ובמוסדותיה ולכן היא אסורה. אלא שלמרות פסיקתו של קרדאווי, החליט השייח עבדאללה נימר דרוויש, מייסד התנועה האסלאמית בישראל, לרוץ לכנסת.
זה היה הרקע להתפצלותה של התנועה האסלאמית, להקמת 'הפלג הצפוני' בראשות ראאד סלאח וכמיל חטאב מצד אחד ולהחלטת רע"מ לרוץ לכנסת. תחילה רצה רע"מ במסגרות משותפות עם עוד מפלגות ערבית, ובבחירות האחרונות כידוע היא התמודדה עצמאית, זכתה בארבעה מנדטים ואף יצרה תקדים היסטורי: השתלבות ראשונה של מפלגה ערבית בקואליציה ובממשלה בישראל. לעומת זאת, הפלג הצפוני, נמנע עד היום מלהשתתף בבחירות לכנסת ( בשונה מגישתו בנוגע לבחירות מקומיות).
עכשיו משמשת פסיקתו של אל-רסיוני מאוגוסט 2019, את הפלג הדרומי. רסיוני כתב אז: 'איני בעד מדיניות הכסא הריק. ניתן להשתמש בבחירות כקלף לחץ על הכיבוש". בראיון לעתונות הסביר אל-רסיוני את עמדתו בכך שערביי ישראל נדרשים לשמור על זכויותיהם ועל האינטרסים שלהם , ושהחרמת הבחירות בישראל לא תסייע להם בכך. הוא גם גרס שערביי ישראל הם אלה שצריכים לקבל החלטה, בהתאם לפסיקה מקומית, מה הדבר הנכון בעבורם, שכן הם אלה שמכירים טוב יותר מכל אחד אחר את מצבם האמיתי.
מהאסכולה המרוקנית
לסיום נביא כאן בקצרה מדבריה של ד"ר נסיה רובינשטיין שמר על הרקע השונה של שני האישים, קרדאווי ויורשו, אל-ריסוני, שעומדים להערכתה בבסיס השוני בפסיקות:
ההבדל העקרוני בין אל־קרצ'אוי לאל־ריסוני אינו מתמצה בדעותיהם על מדינת ישראל – שניהם רואים בישראל כוח כובש שיש להיאבק בו. ההבדל ביניהם הוא, שאל־קרצ'אוי סבור שאין מקום להתפשר או להתגמש במאבק הזה, ואילו אל־ריסוני סבור שהגמישות וההתאמה למצב בפועל יאפשרו להמשיך את מאבקם של הפלסטינים ולהגדיל את החוסן הכלכלי והמורלי שלהם לאורך זמן. לכן, אל־ריסוני מוכן לאמץ פרשנות אסלאמית מתונה יותר בנוגע לביקור בירושלים, הדומה לזו של השיח' מחמד חסין, המופתי של הרשות הפלסטינית, שהשווה בין ביקור מחמד בכעבה שבמכה לפני כיבושה ובין ביקור מוסלמים באל־אקצא לפני שחרורו.
אם מתבוננים על הרקע של כל אחד מן הפוסקים הללו ניתן לנסות להצביע על מקור ההבדל ביניהם. אל־קרצ'אוי התחנך במצרים, על פי דרכו של חסן אל־בנא (מייסד 'האחים המוסלמים – נ.ש), ומגיל צעיר ספג את דרך המאבק שלו בשלטון הזר בפלסטין. לכן, אין להתפלא על התנגדותו חסרת הפשרות לאחיזה הישראלית במקום השלישי בקדושתו לאסלאם – מסגד אל־אקצא בירושלים. גם העובדה שאל־קרצ'אוי גדל בסמוך למקומות המאבק בישראל בנקודות שונות בחייו – הוא גדל במצרים כאמור, וראה מקרוב את המלחמות החוזרות ונשנות של מדינות ערב בישראל – מוסיפה על כך.
לעומת אל־קרצ'אוי, אל־ריסוני גדל והתחנך במרוקו, מדינה שמרוחקת מישראל ושמעולם לא נלחמה בה. יתרה מזו, אורחות החיים במרוקו מבוססים על קרבה בין המוסלמים ליהודים ועל יחסי שכנות טובה ביניהם, מסוגלים לגרום לאל־ריסוני להכיר בצורך לשיתוף פעולה ולמעורבות של כלל קבוצות החברה במוסדות הפוליטיים כדי להשפיע על חייהם…"
