בשנה שעברה, ביום השנה ה־95 להצהרת בלפור, פרסם השר הפלסטיני לשעבר, נביל שעת', מאמר ב"דיילי טלגרף", שבו תקף את בריטניה על הצהרת התמיכה המפורסמת בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. שעת' כינה את ההצהרה, שפורסמה על ידי שר החוץ הבריטי, הלורד ארתור ג'יימס בלפור ב־2 בנובמבר 1917, תחילתו של "האימפריאליזם הבריטי" בפלסטין.
במרכזם של מה שכינה שעת' "פשעים בפלסטין", נמצאת הבטחת ארץ זו לעם היהודי, שלדברי שעת' "אפילו לא גר שם". מבחינתו לא היתה היסטוריה יהודית בארץ ישראל שיש להכיר בה, אלא היו "קונספירציות קולוניאליות" נגד התושבים הערבים שחיו שם. לפיכך, תקומתו של הבית הלאומי היהודי היא תוצר של מניפולציות של כוחות חיצוניים כגון בריטניה, ולא תולדה של כמיהה אותנטית של היהודים לארצם.
הדבר שעורר את ההתנגדות הרבה ביותר אצל שעת' (ואצל דוברים פלסטינים אחרים) הוא שהצהרת בלפור היתה הצעד הראשון בתהליך ממושך לקבלת ההכרה של הקהילה הבינלאומית בזכויות ההיסטוריות של העם היהודי על מולדתו. למעשה, ההכרה הושגה כתוצאה ממאבק דיפלומטי עיקש של מנהיגי התנועה הציונית במהלך מלחמת העולם הראשונה ובשנים שלאחר מכן.
בריטניה לא היתה המדינה היחידה שהייתה מעורבת בכך. למשל ב־4 ביולי 1917 התקבל מכתב משר החוץ הצרפתי ז'ול קמבון, שבו נאמר: "…יהיה זה מעשה של צדק ותיקון עוולות העבר לסייע, באמצעות הגנתן של מעצמות הברית, לתחיית הלאומיות היהודית בארץ שממנה הוגלה עם ישראל לפני מאות שנים רבות כל כך".
מתברר שבאותם ימים היה הרבה יותר קשה לחלץ התבטאויות כה נחרצות מהקבינט הבריטי. הנוסח של הצהרת בלפור עבר כמה טיוטות במהלך הקיץ והסתיו של 1917. במילים המקוריות של ההצהרה, שאושרה על ידי משרד החוץ הבריטי ועל ידי ראש הממשלה לויד ג'ורג ב־19 בספטמבר 1917, נאמר במפורש כי בריטניה קבלה את העיקרון שלפיו "ארץ ישראל צריכה לקום מחדש כביתו הלאומי של העם היהודי".
משמעות המונח "לקום מחדש" היא כי ליהודים יש זכויות היסטוריות בארץ זו, שהייתה מולדתם בעבר, ומן הראוי שתשוב אליהם עתה. ההנהגה ציונית, שבראשה עמדו חיים ויצמן ונחום סוקולוב, עמלה רבות כדי להשיג ניסוח שיציין במפורש את הזיקה של העם היהודי לאדמתו. גירסה מקורית זו אושרה על ידי הנשיא האמריקני וודרו וילסון, אשר קיבל מראש את הטקסט.
הכרה בזכויות
השגת הכרה רשמית בזכויות ההיסטוריות של היהודים לא היתה מטרה כה מופרכת. קצת יותר משני עשורים לפני כן, עצומה למען מולדת יהודית, שיזם איש דת פרוטסטנטי ידוע משיקגו, הכומר בלקסטון, זכתה לגיבוי נרחב ולחתימותיהם של נשיא ביהמ"ש העליון בארה"ב, נשיאי אוניברסיטאות והעורכים הראשיים של העיתונים המובילים, כגון ה"ניו יורק טיימס" וה"וושינגטון פוסט". כך, רעיון שיבת העם היהודי לארצו הפך למקובל בקרב האליטות של הממסד האמריקני.
העצומה של בלקסטון הגדירה את הקשר של היהודים לארץ ישראל כ"חזקה בלתי ניתנת לערעור שממנה הם הוגלו בכוח". במילים אחרות, העם היהודי לא ויתר מרצון על תביעתו לאדמתו. העצומה הוגשה לשני נשיאים אמריקנים. למרות הפופולריות הגוברת לרעיון במערב, היו בבריטניה קולות שהתנגדו ליצירת התחייבות כלשהי לבית לאומי לעם היהודי. קבוצה זו ביקשה להחליש את הניסוחים של מה שהפך להיות הצהרת בלפור. אדווין מונטגיו, השר לענייני הודו, ובאופן אירוני גם החבר היהודי היחיד בקבינט הבריטי, הוביל את המאבק הפנימי נגד מאמציו של בלפור. מונטגיו חשש כי ההכרה בזכויות היהודים על ארץ ישראל תוביל לשלילת זכותם לחיות בבריטניה או במקומות אחרים בגולה. כמו כן, הוא גם תמך אידיאולוגית בהתבוללות. השפעתו באה לידי ביטוי בכך שאמר שכל ההתייחסויות ל"כינון מחדש" של מולדתו של העם היהודי נמחקו. הוא הכריז בשעתו: "אני טוען כי אין דבר כזה לאום יהודי… אני שולל את הטענה שארץ ישראל של היום קשורה ליהודים".
הצהרת בלפור היתה הצהרה של מדיניות בריטית, היא לא כוננה זכויות משפטיות. זה קרה לראשונה בפגישת בעלות הברית בוועידת סן רמו באיטליה ב־1920, שבה עוגנה הצהרת בלפור במסגרת הסכם בינלאומי. לאחר מכן, ב־1922, אישרו 51 מחברי חבר הלאומים את המסמך של כתב המנדט על ארץ ישראל, שכלל את הצהרת בלפור, והפכו אותו למחויבות בינלאומית.
יתרה מזו, בכתב המנדט הוחזרו אלמנטים חשובים שנשארו מחוץ להצהרת בלפור כתוצאה מהוויכוח הפנימי בקבינט הבריטי, וכך נכתב: "…מוענקת הכרה לזיקה ההיסטורית של העם היהודי לארץ ישראל ולהצדקה להקמה מחדש של ביתו הלאומי בארץ זו". הממשלה הבריטית פרסמה במקביל את הספר הלבן של 1922, שבו הובהר שהבית היהודי הלאומי "צריך להיות מוכר באופן רשמי כמושתת על הקשר ההיסטורי העתיק".
רוב בירושלים
התהליך שהחל עם הצהרת בלפור ב־1917 והסתיים בכתב המנדט הבריטי ב־1922 לא יצר זכויות "יש מאין" לעם היהודי. מדובר בהכרה הולכת וגוברת של העולם בזכויות העם היהודי, שהיו קיימות מקדמת דנא. במאמרו, נביל שעת' מבקש להונות את הקוראים כאילו המולדת היהודית שמוזכרת בהצהרת בלפור היא המצאה של מדיניות אימפריאליסטית בריטית חסרת שורשים היסטוריים. הוא יוצא מגדרו כדי להזכיר את מונטגיו.
שעת' מעדיף להתעלם מכך שהנוכחות היהודית הלכה והתבססה במשך דורות רבים קודם להצהרה. מפקד אוכלוסין עות'מאני מצביע על רוב יהודי בצפת כבר במאה ה־16. דו"חות קונסולריים אירופיים מאמצע המאה ה־19 מוכיחים שכבר אז, עשרות שנים לפני שהצבא הבריטי כבש את המזרח התיכון, ליהודים היה רוב בירושלים. הצהרת בלפור שיקפה מגמות היסטוריות שהיו כבר בהתהוות – ולא הציתה את שיבת היהודים לארץ ישראל. החזרה היתה תוצאה של שאיפותיו של עם, שבו שעת' וחבריו מסרבים להכיר, ובכך גורמים להנצחת הסכסוך.
המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום"
