ההתפרעויות האלימות של קבוצות מקרב ערביי ישראל במהלך מבצע "שומר החומות" במאי 2021, שהיו הנרחבות מסוגן מאז קום המדינה, באו אמנם בהקשר ובתגובה לאירועי הימים שקדמו להן בירושלים ולירי החמאס מעזה. עם זאת, היקפן החריג ועוצמת העוינות שנחשפה בהן למציאות קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, שהכו בתדהמה את הציבור היהודי ואת מנגנוני הביטחון, חשפו כשל מערכתי בכל הקשור להיערכות מולן. כל זה מחייב ניתוח של סיבות העומק שעמדו בבסיסן. האירועים האלימים סביב הניסיון לבצע נטיעות בצפון הנגב, המצטיירים כהמשך ישיר לאירועי מאי 2021, מחדדים את חשיבות האיום ואת הצורך ללמוד את הנושא לעומקו. המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה פרסם בימים אלה את תובנותיו בהקשר זה.
הצטרפו לטלגרם שלנו – לחץ כאן
יודגש, כי רבים מאוד מערביי ישראל לא נטלו חלק בהתפרעויות האלימות, אך רק חלקם יצאו באופן מפורש נגד ביטויי האלימות. גם מרבית אלה שהסתייגו מהאלימות גילו הבנה למניעיה, אף שסברו כי אינם מצדיקים פגיעה בנפש וברכוש.
ההתפרעויות התפרצו באופן ספונטני, ואין מדובר באלימות מאורגנת ומתוכננת מראש, אלא באש שהתלקחה במהירות והתפשטה לריכוזים מקומיים רבים. כך גם ברור, שאירועים בהיקף כזה אינם מתרחשים ללא תשתית תודעתית מתאימה המספקת את אדי התבערה אותם הצית הניצוץ שיצרו אירועי מבצע "שומר החומות".
ניכר כי התשתית התודעתית העומדת בבסיס ההתפרעויות היא בראש ובראשונה לאומית-דתית, והרבה פחות מכך חברתית-כלכלית. היא קשורה לתפיסת הזהות של ערביי ישראל, ולאופן שבו המתפרעים מבינים את משמעותה המעשית של תפיסה זו. רבים מאד מקרב ערביי ישראל רואים עצמם כפלסטינים וכחלק מהעם הפלסטיני (ערביי 48' או ערביי הפנים, לדבריהם). כפלסטינים הם מאמצים את הנרטיב הפלסטיני במלואו. הם שוללים את עצם קיומו של עם יהודי ואת הקשר ההיסטורי הריבוני שלו לארץ ישראל. הם סבורים שהפלסטינים הם העם הילידי היחיד בחבל ארץ זה והם בעלי הארץ, וכי היהודים ייאלצו בסופו של דבר לעזוב ולשוב לארצות מהן באו, בעוד הפלסטינים יממשו את תביעת (זכות) השיבה שלהם לבתיהם מהם נעקרו זמנית בנכבה (האסון) של 1948.
ישראל, בראייתם, היא ישות כובשת וגזענית, שהוקמה על ידי הקולוניאליסטים כדי לשרת את אינטרסיהם. הפלסטינים, שהם היחידים שסבלו מהסכסוך עמה, חייבים להיאבק בציונות עד להכרעתה. במאבקם מייצגים הפלסטינים גם את המרכיב הלאומי בזהותם, כערבים-פלסטינים, וגם את המרכיב הדתי בזהותם, בעיקר כמוסלמים. מנרטיב זה נגזר ציווי ברור ולפיו אסור להשלים עם זהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ואין לקבלה ככזו. עם זאת, ניתן להשלים עם מציאות ביניים, לפיה ישראל תתקיים כמדינת כל אזרחיה, לצד מדינה פלסטינית בשטחי 67'.
כמו לכל חלק מהעם הפלסטיני – הפליטים במדינות ערב, תושבי יהודה ושומרון, תושבי ירושלים, תושבי עזה והאסירים בבתי הכלא של ישראל – גם לערביי ישראל יש תפקיד ייחודי במאבק נגד הציונות. במרכזו עומדים האחיזה האיתנה בקרקע, ההשפעה על מדיניות ישראל בסוגיה הפלסטינית ושימור רעיון שיבת הפליטים כמרכיב בדרך לשינוי זהותה של ישראל ממדינה יהודית למדינת כל אזרחיה. על המשקל היחסי של כל מרכיב במשימה הלאומית הזו ועל הדרכים למימושה חלוקות הדעות בקרב ערביי ישראל.
כמו שאר הפלסטינים, ואולי אף יותר מהם, בשל מצבם המיוחד כאזרחי ישראל ההולכים ומאמצים תרבות ייחודית ונטמעים בחברה הישראלית, ניצבים מרבית ערביי ישראל בפני המתח: בין מחויבות לנרטיב זה מצד אחד, ובין שאיפותיהם לשגשוג והכרתם בפער בין הנרטיב לבין המציאות מהצד השני. המערכת הפוליטית של ערביי ישראל משקפת את רוחב ספקטרום האיזונים בין המחויבות לנרטיב לבין השאיפות לשגשוג, הכרוך לעתים תכופות בהשתלבות בחברה הישראלית, ובהכרה במציאות, שבה ישראל כמדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי היא עובדה קיימת הזוכה לתמיכה בין-לאומית רחבה ונהנית מעוצמה צבאית וכלכלית מרשימה, שאף הביאה לאחרונה לפריצת דרך נוספת ביחסי ישראל עם העולם הערבי, בדמות הסכמי אברהם.
שלוש תנועות פוליטיות בולטות עומדות בקצה המדגיש את המחויבות לנרטיב כערך עליון. האחת היא בעלת דגש דתי – הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, המתנגד להשתלבות במערכת הפוליטית ברמה הלאומית מתוקף שלילת זכות קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, ומקורב מאד בעמדותיו לחמאס שהציתה את האש. שתי האחרות הן לאומיות – מפלגת בל"ד, המשתתפת אמנם במערכת הפוליטית הארצית, אך זאת כדי לשנות את זהותה של המדינה. ותנועת בני הכפר, המזוהה עם "החזית העממית לשחרור פלסטין" והיא בעלת רקע לאומני ואיננה משתתפת בבחירות לכנסת מתוך שלילת זכות קיומה של ישראל. נציגי תנועות אלה מילאו תפקיד חשוב הן ביצירת התשתית התודעתית שהובילה להתפרעויות והן בהסתה בזמן האירועים, שליבתה את האש. סגן ראש הפלג הצפוני, כמאל חטיב, אף נעצר למספר ימים במאמץ להרגיע את הרוחות. סביר להניח שרבים מהמשתתפים בהתפרעויות מזדהים עם תנועות אלה.
חד"ש ותע"ל מבטאות אמנם מחויבות לנרטיב, אך מקפידות לשלב בו ניואנסים זהירים יותר, המשקפים את הקשב שלהן למורכבות הנגזרת מההכרה בצרכים הכלכליים והאזרחיים של ערביי ישראל ובמציאות הישראלית. במהלך "שומר החומות" וההתפרעויות שליוו אותו הן גילו הבנה לגילויי הזעם מהצד הערבי, וניסו להסביר את ההתפרעויות האלימות כתגובה בלתי נמנעת לפרובוקציות מצד היהודים וכתולדה של המצב הקשה של האזרחים הערבים בישראל. הן נקטו עמדה זו, מן הסתם, גם בשל קרבתן לפת"ח ולרשות הפלסטינית, שהתועלת שהפיקה חמאס מהאירועים הדאיגה אותה.
רע"ם מחויבת גם היא לנרטיב הפלסטיני ולחזון הדתי של האחים המוסלמים, אבל חלק מחבריה, ובראשם מנסור עבאס, סבורים שיש לאמץ גישה מציאותית המכירה בכך ששינוי זהותה של ישראל, אף שהוא נותר כיעד, איננו בר השגה בטווח הזמן המיידי, ולפיכך יש לתת דגש משמעותי יותר על שיפור איכות החיים של ערביי ישראל. בראיית המפלגה זהו ג'יהאד אזרחי, שגם הוא חלק מהמאבק בציונות. לשם כך, וכיישום של התפיסה האסלאמית של הסכמי ח'דיביה ושל התבונה הבסיסית הנדרשת מהמוסלמים בשעה שהם פונים לגורמים לא מוסלמים המחזיקים בשלטון, מאמצת רע"ם גישה זהירה המסתייגת מגלישה לאלימות, אך נמנעת מלהתעמת עם אלה התומכים בה, ומשתמשת בלשון פרגמטית, בעיקר בעברית. ראש המפלגה, מנסור עבאס, יצא במפורש נגד האלימות ואף הגיע לבית כנסת שנפגע בהתפרעויות כדי לסייע בשיקומו, במחווה שנועדה, לדבריו, למנוע הסלמה של האירועים לכלל מלחמת אזרחים.
בשולי הדברים יצוין שגישתה של רע"ם מבטאת תפיסה חדשה במסגרת המרחב האידאולוגי של האחים המוסלמים, ולפיה נכון לאמץ בפועל את גישת "תורת המיעוטים" (פיקה אלאקליאת) של ההוגים האסלאמיים הבולטים, יוסוף אלקרדאווי וטהא אלעלוואני, גם בהקשר של ערביי ישראל. "תורת המיעוטים" גורסת שעל מוסלמים החיים כמיעוט בארץ הנשלטת בידי בני דת אחרת להימנע מאלימות כלפי הרוב ולפעול על פי ההלכה האסלאמית, אך זאת במסגרת החוק. עליהם לשמש מופת בהתנהגותם ולהפיק את המרב עבור המוסלמים מיחסיהם עם השלטון, כדי שכוחו של האסלאם במדינה ילך ויגבר. קרדאווי סבר שגישה זו איננה רלוונטית לישראל, בה יש הצדקה למאבק אלים בשלטון הציוני, שגזל אדמה מוסלמית, וכך סבורים גם חמאס וגורמים פלסטיניים אסלאמיסטיים נוספים. רע"ם, ובמיוחד עבאס, מערערים בפועל על גישה זו ומצדדים למעשה ביישום "תורת המיעוטים" על ידי ערביי ישראל.
התשתית התודעתית של ערביי ישראל, ובמיוחד הצעירים שבהם, מושפעת לא רק ממסרי מנהיגיהם, אלא גם ממסרים המגיעים מההנהגה הכלל-פלסטינית, ובראשה פת"ח וחמאס, הקוראים להגברת המחויבות לנרטיב ולערכי המאבק הנגזרים ממנו. פת"ח מקפיד להתחשב במצבם המיוחד של ערביי ישראל ואיננו מצפה מהם לקחת חלק פעיל בפעילות אלימה, מחשש שהם יפגעו בכך בעצמם ובאינטרס הכלל-פלסטיני. אבו מאזן חשש בזמנו שאירועי אוקטובר 2000 ישמשו הוכחה בידי ישראל שאין לאפשר הקמת מדינה פלסטינית, שהרי אפילו הערבים שחיים בתוך ישראל עדיין פועלים באלימות נגד היהודים אחרי 50 שנה של חיים משותפים. חמאס, לעומת זאת, איננה מסתייגת עוד מהאפשרות של השתלבות ערביי ישראל בפעילות אלימה, כפי שניתן היה לראות ב"שומר החומות", כאשר התנועה קראה לערביי ישראל לפעול. התחזקות חמאס במערכת הפלסטינית, שאירועי מאי היו ביטוי נוסף שלה, הובילה להזדהות משמעותית יותר עם מסרי התנועה גם בקרב ערביי ישראל.
שקר ניסיון הפגיעה באל-אקצה
גורמים נוספים המשפיעים על התודעה בכיוון של הקצנה הם המסרים המתלהמים המועברים ברשתות החברתיות, בדגש על רשת טיקטוק, ובתקשורת הערבית, ובראשה אלג'זירה, והעיסוק בעניין מעמדם של ערביי ישראל על ידי גורמים במערכת הבינלאומית, תוך ניסיון למנף את קשייהם כדי להציג את ישראל כמדינת אפרטהייד לא רק בשטחים עליהם השתלטה ב-1967, אלא גם בתחומי ישראל עצמה. זאת, תוך התעלמות ממעורבותם הרבה בחברה הישראלית ומשוויון ההזדמנויות הרחב ממנו הם נהנים. דוגמה בולטת לכך ניתן למצוא בדוח האחרון של אמנסטי.
מרכיב תודעתי יסודי נוסף הנגזר מתוך המחויבות לנרטיב הלאומי-דתי הוא השתרשות האמונה ברחוב הפלסטיני, כי ישראל מתכוונת לפגוע במסגד אלאקצא ולייהד את ירושלים. מסר חסר בסיס זה מוטמע בתודעה הפלסטינית מזה שנים רבות ומייצר כל הזמן את אדי הדלק המאפשרים התלקחות. כך היה בפרוץ אינתפאדת אלאקצא ב-2000 וכך היה גם במהלך האירועים שהובילו למבצע "שומר החומות". השקר של "אלאקצא בסכנה" משמש מסד תודעתי לפיגועים רבים ולגלי טרור בין ההתלקחויות הגדולות.
למרכיבים הלאומיים והדתיים בתודעת היסוד של ערביי ישראל יש להוסיף גם את המרכיבים החברתיים-לאומיים. תחושות הקיפוח והתסכול נובעות הן מכך שהחברה הערבית היא קבוצת מיעוט חסרת זכויות לאומיות שוות בארץ שהיא תובעת בעלות עליה והן מכך שמצבם החברתי-כלכלי של רבים מקרב הערבים בישראל פחות טוב בהשוואה לאזרחים היהודים. תודעת הקיפוח נובעת גם מההזנחה של התשתיות הציבוריות בערים ובכפרים הערביים, בדגש על היישובים הלא מוכרים בנגב, אבל גם בחלקים אחרים של המגזר הערבי, מהפשיעה הגואה בחברה הערבית, ומהניכור כלפי האוכלוסייה היהודית שרבים מקרבה נתפסים כמתנשאים וגזענים. מתחים בין-דוריים תורמים גם הם לתחושות התסכול. מכל מקום, ההתפרעויות עצמן לא נשאו אופי חברתי-כלכלי אלא אופי לאומי-דתי מובהק, ואם נגעו בסוגיית הקיפוח היה זה בעיקר מהזווית הלאומית.
לגורמים מקרב האוכלוסייה הבדואית היה תפקיד משמעותי בהתפרעויות, וזאת מכיוון שהם רואים עצמם מקופחים יותר מקבוצות אחרות בקרב ערביי ישראל, בעיקר מהבחינה הכלכלית ומבחינת האיום בנישולם מהקרקעות שעליהן הם תובעים בעלות. ביטוי לכך ניתן לראות גם האירועים סביב הנטיעות בנגב.
נכון, אמנם שבשנים האחרונות גברה מאד המודעות הכללית בישראל לחוסר השוויון הכלכלי-חברתי של האוכלוסייה הערבית ולצורך לטפל בו, ובמקביל להאצת התהליך של היטמעותה בחברה הכללית, הוקצו משאבים רבים לסגירת הפערים בתחומי התשתיות, החינוך, התעסוקה, הדיור והשיטור (הן בממשלה הקודמת ובממדים משמעותיים אף יותר בממשלה הנוכחית), אך המצב עדיין בעייתי ותחושות אינן משתנות כהרף עין.
שתי תופעות נוספות הכשירו את הקרקע להתפרעויות. האחת היא השחיקה המתמשכת במשילות של המדינה מול ערביי ישראל. מגזרים מסוימים בקרב ערביי ישראל הלכו והתרגלו לכך שהמדינה איננה מתערבת בענייניהם ומעלימה עין מהתנהגות עבריינית שלהם, במיוחד בנגב, אבל במידה פחותה גם באזורים אחרים. ההשתוללות העבריינית בכבישי הנגב, עברות הרכוש בבסיסי צה"ל וביישובים יהודיים בנגב, עברות הבנייה הנפוצות, גביית דמי חסות, הפעילות העבריינית בתחום הסמים ואפילו האלימות בתוך המשפחה וריבוי נשים זכו למענה מוגבל. על רקע זה נוצרה אצל קבוצות מקרב ערביי ישראל תודעה ולפיה לקיחת החוק לידיים היא מעשה מקובל. הדבר בא לידי ביטוי בפיגועים שביצעו בודדים מקרב ערביי ישראל (לדוגמה, הרצח של השוטרים בהר הבית) ובתמיכה שמחבלים ומסיתים מקרב ערביי ישראל זכו לקבל מצד רבים בחברה הערבית, במיוחד כאשר שוחררו מהכלא. לא ברור אם הטיפול במשתתפים בהתפרעויות מאי יוכל לחולל שינוי במרכיב זה בתודעה.
התופעה השנייה היא המתח בתוך החברה הערבית בישראל על רקע החלטתה של רע"ם לפרוש מהרשימה המשותפת ולהתמודד בבחירות באופן עצמאי, מתוך כוונה ברורה להפוך ללשון המאזניים בהקמת הקואליציה, ובכך לנתץ את החומה שהותירה את המפלגות הערביות מחוץ למעגל מקבלי ההחלטות, על כל המשתמע מכך לגבי חלוקת התקציב וחלוקת האחריות. מתח זה הגביר אצל מתנגדיה של גישת רע"ם את הצורך להמחיש, כי הדרך הנכונה להתמודדות עם מצוקות החברה הערבית היא מחאה, כולל מחאה אלימה, ולא התפשרות והשלמה עם המציאות. ויכוח זה מוחרף לאחרונה על רקע התבטאויותיו של מנסור עבאס שעל אף מחויבותו הבסיסית לנרטיב, ותפיסתו שהציונות גזלה מהפלסטינים את אדמתם ושמדובר בעוול שאין להשלים אתו, הוא מכיר בכל זאת בכך שישראל הוקמה על ידי העם היהודי כמדינה יהודית ותמשיך להיות כזו, במשתמע לפחות לזמן לא קצר. דבריו אלה, החורגים מהנרטיב המקובל, זכו לביקורת חריפה הן מצד יריביו בהנהגת ערביי ישראל והן מצד ההנהגה הפלסטינית, על כל מרכיביה.
יוזמה מקומית של צעירים לא מאורגנים
על בסיס התשתית התודעתית הזו התלקחו ההתפרעויות באמצעות הסתה מתלהמת על בסיס מספר מרכיבים ששימשו כנפץ ומאיץ. האירועים בירושלים בימים שקדמו לירי של חמאס על העיר (הפגיעה באזרחים יהודים בירושלים שתועדה והופצה ברשתות החברתיות, צעדת הדגלים וההפגנות של ארגון להב"ה, המתח בשכונת שייח' ג'ראח/שמעון הצדיק ומעורבות חבר הכנסת בן גביר באירועים בשכונה, האלימות בהר הבית שהביאה לפריצת המשטרה להר וכניסת שוטרים לחלק מהמסגדים), הירי של חמאס לעבר ירושלים ותל אביב והמסרים שליוו אותו, הציתו את דמיונם של הצעירים המשולהבים והביאו אותם להתפרע באופן חסר תקדים. כדי להצדיק את הפעילות בחלק מהערים המעורבות, נשלפו גם רגשות התסכול מהתופעה של הגרעינים התורניים, הנתפסים על ידי האוכלוסייה הערבית בערים אלה כמתגרים וכמבקשים להביא לייהודן.
כאמור, נראה שההתפרעויות האלימות היו בדרך כלל פרי יוזמה מקומית של צעירים לא מאורגנים, שמזדהים עם הגורמים הקיצוניים בחברה הערבית בישראל. רק חלק קטן מהם הגיעו מקרב גורמים המעורבים בפשיעה. הם לא פעלו מתוך ייאוש חברתי-כלכלי ואפילו לא מתוך ייאוש מהסיכוי לקדם את יעדיהם המדיניים בתחום הלאומי-דתי. הם אמנם מחו בדרך אלימה על מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים בכלל, ובפרט בירושלים וכלפי ערביי ישראל, אך הם עשו זאת דווקא מתוך תחושה של עוצמה ויכולת להשיג את מטרותיהם בדרך זו. תחושה זו התכתבה היטב עם מסרי החמאס, שהדגישו את יכולתה של התנועה לפגוע קשות בישראל ולהסב לה נזקים כבדים ובכך להגן על ירושלים ולהרתיע את ישראל מלפגוע באינטרסים הפלסטיניים והאסלאמיים בעיר. אוזלת היד של המשטרה בראשית ההתפרעויות והגישה המרוסנת והזהירה שהפגינה בימים הראשונים הגבירה את התקווה והביטחון של המתפרעים. רק לאחר שכוחות הביטחון תוגברו וגם השב"כ ומג"ב שולבו במאמץ להרגיע את הרוחות, וככל שהתברר שהמבצע קרוב לסיומו ללא הישגים מוחשיים לחמאס, התמעטו גילויי האלימות.
בראייה לעתיד, התפרעויות מאי 2021, שחשפו את עוצמת העוינות של חלק מהאוכלוסייה הערבית בישראל כלפי הסדר הקיים במדינה, ובפועל נגד עצם קיומה כמדינה יהודית ודמוקרטית. התמיכה הציבורית הרחבה יחסית בנרטיב העומד מאחורי אלימות זו ותחושות הקיפוח וחוסר המשילות מדגישים את הפוטנציאל להתלקחות נוספת, ואולי אף חמורה יותר, בהינתן אירוע שיצית שוב את הרוחות, דוגמת אירועי "שומר החומות". האירועים האלימים בעקבות הנטיעות בנגב הם בגדר קריאת אזהרה נוספת בהקשר זה.
ממשלת ישראל ומערכת הביטחון נחלצו לטיפול בבעיה בשני ממדים: החברתי-כלכלי והביטחוני. תקציבי עתק הוקצו לטיפול בתשתיות, בחינוך, בדיור ובשיטור במגזר הערבי ובמקביל התרחיש של התפרעויות מהסוג שאירע במאי 2021 ואף חמורות מהן מוצג מעתה כמרכיב באיום הייחוס של מערכת הביטחון. לאור זאת מתבצעים שינויים בהיערכות השב"כ, המשטרה, משמר הגבול וצה"ל להתמודדות עם התפרעויות כאלה. במסגרת זו הוטל על השב"כ לעקוב אחר הנושא, ונעשו במשטרה ובמג"ב שינויים ארגוניים ותפיסתיים. סביר לכן שההלם שאפיין את האירועים במאי 2021 לא יחזור על עצמו, ושהמענה יינתן באופן יעיל יותר. למרות זאת, לא ברור עד כמה השינויים האלה יבטיחו תוצאות טובות יותר אם ההתפרעויות תתחדשנה בהיקף נרחב.
יישום לקחים אלה חיוני לצורך הטיפול בתופעה החמורה, אך אין בכך די. יש צורך להוסיף טיפול גם בממד האידאולוגי, באמצעות הצרת חופש הפעולה של הגורמים העוסקים בביסוס התודעה התומכת באלימות, למשל על ידי יציקת תוכן מעשי להחלטה, להוציא את הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית מחוץ לחוק ולאסור את פעילותו.
החגיגות שליוו את שחרורו של ראש הפלג, שייח' ראאד סלאח מהכלא, ומעורבותו בהלהטת היצרים בנגב סביב אירועי הנטיעות, המחישו עד כמה רחוקה המערכת מהתמודדות אפקטיבית עם הנזק שגורמים המסיתים. נדרש גם שינוי גישה משמעותי ומתמשך בכל הקשור למימוש משילות המדינה במרחבי החיכוך בינה לבין גורמים עבריינים בקרב ערביי ישראל, ובמקביל העמקת השיח עם הגורמים המתונים יותר בחברה הערבית. חשוב גם להזים את טענות גופי הדה-לגיטימציה המוציאים את דיבתה של ישראל רעה בטענת שווא, שהיא מנהלת משטר אפרטהייד מול ערביי ישראל, ובכך מלבים את הרוחות.
פורסם באתר N12
