שמחה גדולה הייתה בשבועות האחרונים בארגונים היהודיים בטורונטו. מנהלת בתי הספר של טורונטו הורתה על סילוקו של בית הספר האסלאמי השיעי "איסט אנד מדרסה" מתחומי בתי ספר ממלכתי, שם מצא אכסניה בימי ראשון. אבות הניצחון חגגו והתפארו באיתור הראיות המרשיעות בספר לימוד של בית הספר, בדיווח המיידי לרשויות ובדרבונן לנקיטת פעולה, הכוללת גם חקירה משטרתית.
אך האם זהו הישג במאבק נגד הפצת השנאה או שמא ניצחון פירוס שהשלכותיו עלולות להסתבר בטווח הרחוק כחרב פיפיות? שתי טענות השמיע הלובי היהודי, CIJA, וארגון ידידי מרכז שמעון ויזנטל ללימודי השואה, FSWC: האחת – ספר הלימוד של בית הספר האסלאמי השווה בין היהדות לנאציזם. קריאת הטקסט מלמדת כי לא מינה ולא מקצתה. בספר הלימוד נטען כי האסלאם שונה מהרומאים, מהיהדות ומהנאציזם בכך שהוא אינו נסמך על גזע או לאום ספציפי, אלא פונה לאנושות כולה. הסמיכות במשפט בין היהדות לנאציזם אינה נעימה לאוזן, וגם הטיעון חלש, ואולם הטיעון לגיטימי בבחינת כשר אבל מסריח.
הטענה השנייה התייחסה לתיאור היהודים כ"ערמומיים" וכ"נוכלים". אכן, כך תוארו היהודים בספר הלימוד, ואולם תכונות אופי אלה יוחסו ליהודים שחיו בתקופתו של הנביא מוחמד. על פי המסורת האסלאמית, המעוגנת בקוראן ובספרות החדית', השבטים היהודיים סרבו לקבל את בשורתו של מוחמד, נהגו בו בכחש וחברו לאויביו, ועל כן פנה מוחמד נגדם, נלחם ואף טבח בהם.
ספר הלימוד לא טען כי תכונת הערמומיות של יהודי חצי האי ערב בתקופת מוחמד גנטית ומאפיינת גם את היהודים בימינו, ולפיכך לא ברור על מה יצא קצפם של הארגונים היהודיים. האם דעתם אינה נוחה מעצם האמונה והמסורת האסלאמית ועל בסיס זה ידרשו לשנות את תוכן לימודי הדת בבתי הספר האסלאמיים המתבססים על הקוראן?
התקדים שהארגונים היהודיים השיגו במקרה דנן עלול להפוך לבומרנג ברבות הימים ולמכשיר לפגיעה בחופש הביטוי ובמחקר האקדמי. אם לימוד המסורת האסלאמית נחשב להפצת שנאה כלפי יהודים, אזי מחקר אקדמי על האסלאם שמסקנותיו אינן מחמיאות עלול להיות מואשם בהפצת שנאה למוסלמים. על בסיס זה, ובדומה לדרך הפעולה בה נקטה המנהיגות היהודית, תוכל המנהיגות המוסלמית לטעון כי מחקר פסיכולוגי היסטורי העוסק בנישואי הנביא מוחמד לילדה עאישה בת ה-6 והטוען כי מוחמד היה פדופיל, אינו אלא פגיעה אנושה בכבוד האסלאם ובמוסלמים והפצת שנאה כלפיהם. טענות דומות עלולות להישמע גם נגד מחקרים אחרים המטילים ספק באמיתות בשורת האסלאם או בנבואתו של מוחמד.
מנגד, קהילת המהגרים המצרים בקנדה עשויה בחג הפסח הבא להעלות דרישה לשנות את נוסח ההגדה משום ההסתה שבה נגד העם המצרי. ארגונים המייצגים את הלהט"ב (לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים) יתבעו מבתי הספר היהודיים שלא ללמד את הפסוקים המורים על הוצאה להורג של המקיימים משכב זכר משום היותם בבחינת הסתה לרצח, והדוגמאות עוד רבות.
על אף "ההישג", המנהיגות היהודית חייבת לנהוג בזהירות מירבית בשימוש ב"נשק האנטישמיות" על מנת שלא לשחוק אותו בטיעוני שווא של "זאב זאב", שיביאו בסופו של דבר לפגיעה באמינותם. אם וכאשר יתחלף השלטון ותקום ממשלה בעלת אג'נדה אחרת הקהילה היהודית עלולה להיות יעד למתקפות דומות.
חופש הפולחן, הנשמר באדיקות במדינות הדמוקרטיות, מעניק למעשה אוטונומיות תרבויות של חינוך והטפה לגזענות, המעוגנות בחוק ובאמנת זכויות האדם. לבל נטעה, הדברים אמורים לגבי כל הדתות ללא יוצא מן הכלל. תוכן לימודים בבתי ספר דתיים, לו היה נלמד בבתי ספר ממלכתיים, היה הופך מיידית לעילה לחקירה משטרתית ולצעדים משפטיים נגד האחראים. הדרך לטפל בנושא צריכה להיות אחידה כלפי כל הדתות ללא אפליה, על מנת להגן על נשמת אפה של הדמוקרטיה, שרק היא, על אף כל מגרעותיה, יכולה להבטיח חופש פולחן וביטוי לכל
