שורה של התפתחויות, חלקן נמשכות כבר זמן רב וחלקן חדשות יחסית, מעצבות את פני המזה"ת ויש להן השפעה משמעותית – ישירה ועקיפה – על ביטחונה של ישראל ועל הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
ההתפתחות החשובה ביותר, בהמשך לטלטלה שעוברת על האזור מאז 2010, היא השינויים במערכה בין הגורמים הפרגמטיים באזור לבין מרכיבי המחנה האסלאמיסטי הקיצוני. לאחר שהמרכיבים האלימים העיקריים במחנה הקיצוני הסוני, קרי דאע"ש, איבדו שליטה בנכסים קרקעיים, הודות לשיתוף הפעולה בין ארה"ב לגורמים מקומיים ובראשם הכורדים, מתאפיינת המערכה בא-סימטריות גוברת. מחד גיסא, שתי הקבוצות העיקריות במחנה הקיצוני – איראן ותומכיה והאחים המוסלמים בהובלת תורכיה – מרחיבים, תוך שימוש חסר פשרות בכוח צבאי, את אזורי ההשפעה והשליטה שלהם (איראן בלבנון, סוריה, עיראק תימן ועזה, ותורכיה בצפון סוריה ובמכלול הפלסטיני), הופכים את ההנהגות המקומיות לעושות דברן ומנצלים גורמי כוח מקומיים הנאמנים להן לקידום יעדיהן, כולל, במקרה האיראני, יצירת איום על ישראל. מאידך גיסא, הפרגמטיים, על בסיס הסנקציות הכלכליות של ארה"ב נגד איראן, מגינים על נכסיהם במדינות בהן הם שולטים ובמדינות עליהן משתלטת איראן מנהלים מאבק עממי הרואי ורב נפגעים בקרבם, כדי למנוע את ההשתלטות של הקיצוניים על ארצותיהם, אך בהעדר יכולות צבאיות, כמו אלה שהיו למנהיג מצרים סיסי כאשר חילץ את ארצו מהשתלטות האחים המוסלמים ב-2013, קשה להעריך עד כמה יצליחו במאבקם. בעוד הקיצוניים מתנהלים כמחנה שיש לו הנהגה ברורה והוא פועל בלכידות ותחת היגיון משותף המונחה מטהראן ואנקרה, הפרגמטיים אינם פועלים כלל כמחנה והם נעדרי הנהגה ברורה.
ההתפתחות החשובה השנייה, היא השינויים במאפייני הפעילות המעצמתית באזור. תחת הנשיא טראמפ ארה"ב שינתה כיוון והתגייסה למאבק בקיצוניים, ובראשם איראן. היא עושה זאת בעיקר באמצעות מינוף עוצמתה הכלכלית, אך מפגינה לעתים גם את יכולותיה הצבאיות, בעיקר מול האולטרה קיצוניים הסונים. ארה"ב מנסה להימנע ככל האפשר מהיגררות למעורבות צבאית בסכסוכים ממושכים שאינם בעלי חשיבות אסטרטגית מבחינתה, והיא מאפשרת לרוסיה ולמחנה הקיצוני המקומי לבסס את השפעתם (או לשקוע) בסכסוכים אלה, והיא ממקדת את תשומת ליבה האזורית בעימות עם איראן ובחיזוק בעלות בריתה ובראשן ישראל (כולל באמצעות ניסיון לקדם הסדר מציאותי בין ישראל לפלסטינים). מדיניות זו נתפסת, או לפחות מוצגת, כמקרינה חולשה ורתיעה מעימות, אך בפועל ארה"ב ממשיכה להיות גורם הכוח המעצמתי העיקרי באזור והיא סבורה שהסנקציות הכלכליות על איראן וחיזבאללה, יחייבו את איראן בתוך זמן סביר לשוב לשולחן המשא ומתן ולשנות באופן מהותי את הסכם הגרעין.
ההתפתחות החשובה השלישית היא הנחישות הישראלית למנוע, בעיקר באמצעים צבאיים, עליית מדרגה במאפייני האיום הצבאי של איראן וגרורותיה על ישראל. ישראל פועלת במוצהר בהקשר זה נגד ההתבססות הצבאית האיראנית בסוריה וכנראה גם בעיראק, ומסכלת את המאמץ האיראני לשדרג את הנשק הבליסטי שבידי חיזבאללה ולהופכו לנשק מדויק. זאת במקביל להמשך המחויבות הישראלית למנוע מאיראן יכולת לייצר נשק גרעיני, שהרלבנטיות שלה גוברת נוכח ההפרות האיראניות ההולכות ומתרחבות של הסכם הגרעין, המקצרות את הזמן הדרוש לאיראן להשגת כמות מספקת של חומר בקיע לייצור מתקן נפץ גרעיני ראשון.
על רקע כל אלה, ונוכח המתיחות המתמשכת מול רצועת עזה, המתבטאת בסבבי אלימות בעוצמה משתנה במקביל למאמצים לייצר הסדרה שתבטיח שקט מתמשך תמורת הכרה במעמד חמא"ס כריבון בפועל ברצועה ושיפור איכות החיים של הפלסטינים שם, ניצבת ישראל מול סיכונים ביטחוניים גוברים, עימם היא נערכת להתמודד, ובה בעת מול הזדמנויות, שגם אותן היא נערכת למצות, אף הכלים שברשותה לצורך זה מוגבלים יותר.
הסיכונים העיקריים נובעים מכך שתחושות המצוקה והתסכול באיראן יביאו את איראן וגרורותיה לפעול צבאית ביתר שאת נגד ישראל. זאת בהמשך למספר ניסיונות שבכר בוצעו או סוכלו על ידי ישראל ועל בסיס היכולות המרשימות שאיראן פיתחה לאורך השנים ושחלקן הופעלו בתקיפה על מתקני הנפט בסעודיה. זאת, נוכח חוסר היכולת להיחלץ מהסנקציות, המחאה הנרחבת מבית, האיומים על הנכסים בעיראק ובלבנון והפעילות הצבאית הישראלית, יחד עם המחויבות העקרונית לפגוע בישראל, ובמקביל להאצת ההתקדמות בהשגת חומר בקיע, פגיעה בבעלות ברית אחרות של ארה"ב ואולי אפילו ביעדים אמריקניים ודיכוי אלים של המחאות העממיות. המטרה האיראנית איננה רק לפגוע בישראל, להרתיע אותה ולגבות ממנה מחיר על פגיעותיה המתמשכות בנכסים איראניים, אלא גם לנסות להביא את ארה"ב להקל את הסנקציות ולהגביר את סיכויי המשטר האסלאמי בטהראן להצליח לשרוד עד לבחירות נובמבר 2020 בארה"ב, בתקווה שהן תחוללנה שינוי. סיכון נוסף, הוא שגם התסכול בקרב הפלסטינים על רקע העמדה האמריקנית והאפשרות של צעדים ישראליים להחלת הריבונות הישראלית על חלק מהשטחים עליהם השתלטה ישראל ב-67', יחד עם מחויבותם לאיראנים, יביאו אותם, או גורמים בקרבם, להגביר את האלימות והטרור.
מנגד, המגמות האזוריות מביאות לפיתוח קשרים בין ישראל לרבות מהמדינות הפרגמטיות, המכירות בתרומה הישראלית לביטחונן ורווחתן, וזקוקות לסיוע ישראלי מול האיום מצד הגורמים הקיצוניים ובראשם איראן. התפתחות זו היא נדבך נוסף בלחץ הגובר על הפלסטינים, המובל על ידי ארה"ב, להיפרד מהנראטיב השולל את קיומה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ומצדיק כל סוג של מאבק בציונות. אם יישא לחץ זה פרי, והסיכויים לכך הם נמוכים מאד בשלב זה, יתכן שייפתח סיכוי להתקדמות לשלום עם הפלסטינים. עד אז, ועל רקע אי היציבות האזורית הממשיכה לאיים על יציבות המדינות הפרגמטיות השכנות, יהיה על ישראל לנצל הפוטנציאל החיובי הטמון בהתפתחויות האזוריות, כדי לשפר את יכולתה להגן על עצמה בפני האיומים מצד הגורמים הקיצוניים ומצד הפלסטינים, בין השאר על ידי ביצור שליטתה בשטח, כולל בבקעת הירדן. כדי לעשות זאת על ישראל לשמר את היחסים המיוחדים עם ארה"ב ולהעמיק מול רוסיה והמחנה הפרגמטי את ההבנות החיוניות להבטחת חופש הפעולה שלה.
פורסם לראשונה בדצמבר 2019.
