שני אירועים משמעותיים החלים בחודש נובמבר צריכים לעמוד נגד עיניהם של כל המתמודדים עם אלו הקוראים תגר על הלגיטימיות של מדינת ישראל. ב-2 בנובמבר, 1917, אישר הקבינט הבריטי את הצהרת בלפור, בה דובר על הקמת "בית לאומי יהודי" בשטח שיהפוך לימים למנדט הבריטי בארץ ישראל. באותה עת כוונותיו של בלפור היו ברורות, שכן שלושה חודשים לאחר פרסום ההצהרה, הוא עצמו הודה כי הוא מקווה שהצהרתו תוביל להקמת מדינה יהודית. כאשר חבר הלאומים הפך את הצהרת בלפור לחוזה משפטי בינלאומי מחייב (המנדט), הוא הכניס בה שינויים חשובים. חבר הלאומים הכיר ב"קשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל." יש לציין כי חבר הלאומים לא המציא זכויות יהודיות היסטוריות, אלא הכיר בזכות שהייתה קיימת מקדמת דנא. עובדה זו באה לידי ביטוי בהתייחסות חבר הלאומים לעם היהודי כמי ש"מקים מחדש את ביתו הלאומי בארץ".
מה היה הבסיס לנכונותם של הבריטים להשיב את ארץ ישראל לידי העם היהודי אחרי 2000 שנה? בעקבות תבוסתה במלחמת העולם הראשונה, וויתרה האימפריה העות'מאנית על ריבונותה בשטחים נרחבים באסיה שמדרום לטורקיה המודרנית. התעוררה השאלה מי יהפוך כעת לריבון על אותן טריטוריות. בכתביהם של ראש הממשלה הבריטי דאז, לויד ג'ורג', ושר החוץ שלו, בלפור, ניכרת היטב תחושתם של השניים, כי בריטניה שיחררה את חצי האי הערבי, עיראק, סוריה ועבר הירדן מידי השלטון הטורקי. השניים קיוו, כדברי בלפור, שהערבים יסכימו לכך ש"פיסה קטנה" יחסית של שטח תימסר לידי היהודים. מה שעתיד היה להפוך לארץ ישראל המנדטורית היו מחוזות נפרדים של האימפריה העות'מאנית. שטח זה נודע בערבית כ"סוריה אל-ג'ונוביה" (דרום סוריה). בשנות ה- 20, השטח שהוקצה לטובת הבית הלאומי היהודי היה פחות מאחוז אחד מהשטח שיועד לערבים לשם הגדרתם העצמית (היום, לשם השוואה, דוברים פלסטיניים טוענים כי כל שהם מבקשים הוא 22 אחוזים משטחה המקורי של ארץ ישראל המנדטורית ומתעלמים מהשטחים הנרחבים שבאו תחת ריבונות ערבית).
ב- 29 בנובמבר 1947, כ-30 שנה אחרי הצהרת בלפור, אישרה העצרת הכללית של האו"ם את החלטה 181, שהמליצה על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, לצד מדינה ערבית. זכויותיהם הלאומיות של היהודים, שנקבעו עוד קודם לכן על ידי חבר הלאומים, אושרו מחדש על ידי יורשו הבינלאומי, האו"ם. כך הפכה ישראל למדינה, שתקומתה זכתה לתמיכה הן מצד חבר הלאומים והן מצד האו"ם.
ההנהגה היהודית באותה תקופה קיבלה את החלטה 181, בעוד המדינות הערביות דחו אותה ופתחו במאבק מזוין. נכון הוא שלאחר סירובן של מדינות ערב לקבל את ההחלטה, חדלו הגבולות הספיציפיים ששרטטו בה להיות רלוונטיות, כפי שציין המומחה המשפטי הבריטי הידוע אליהוא לוטרפאכט. עם זאת, העיקרון שעומד בבסיס החלטה 181, הכולל את ההקמה של המדינה היהודית, נשאר תקף מבחינה בינלאומית.
בעידן הנוכחי, בו מתנהל דיון נרחב על הלגיטימיות של מדינת ישראל, חשוב לזכור כי אין אף חברה אחרת באו"ם שזכתה לתמיכה כה מסיבית בעת הקמתה במהלך המאה ה-20. כיצד ניתן להסביר את העובדה כי החברה הלגיטימית ביותר באו"ם ניצבת תחת המתקפה החריפה ביותר בימינו?
לשאלה זו ניתנו בעבר הסברים רבים: הפלסטיניזציה של הסכסוך, כמו גם השינוי בהרכב החברים באו"ם וכו', אבל ניתן היה לחשוב שלפחות מדינות אירופאיות רבות יהיו קשובות לזכויות המשפטיות וההיסטוריות של ישראל. אולם התמיכה בישראל באירופה נחלשה. אחד מחברי הפרלמנט האירופי מסר לי שלא לציטוט את הערכתו לגבי מקור הביקורת החריפה האירופית. לדעתו, הדבר נובע מכך שהאיחוד האירופי יועד מראשיתו לשמש כמסגרת רב-לאומית חדשה שתחליף את מבנה מדינת הלאום, אשר נתפס בעיני אירופים רבים כמודל מיושן שאחראי לשפיכות-הדמים ההרס והחורבן שפקדו את אירופה. לעומת זאת, הקמתה של מדינת ישראל מוכיחה תפיסה מנוגדת לחלוטין: אם העם היהודי, זוכר את שורשיו הלאומיים אחרי 2000 שנה ועולה מחדש על במת ההיסטוריה, הרי שיש בכך הוכחה שרעיון מדינת הלאום עודנו שריר ותקף.
תהליך השלום היה אמור לכאורה לנטרל את ההתקפות על הלגיטימציה של ישראל. ככלות הכל, ב-9 לספטמבר, 1993, יאסר ערפאת כתב לראש הממשלה דאז יצחק רבין: "אש"ף מכיר בזכותה של מדינת ישראל להתקיים בשלום וביטחון". אך במהלך השנים הבאות, אש"ף למעשה קידם במרץ את הדה-לגיטימציה של ישראל באמצעות האו"ם והסתה יומיומית. רק לאחרונה, ב-17 ליוני, 2010, תוארה מדינת ישראל בטלוויזיה הפלסטינית הרשמית כ"אלו שגנבו את פלסטין בחיפוש אחר מולדת-לכאורה שתסכים לקבל אותם" (מקור: מבט לתקשורת הפלסטינית). בעיתונות הרשמית הם מתייחסים אל כל שטחי מדינת ישראל ככבושים.
רבים תוהים מדוע ישראל מתעקשת כל כך על הכרה פלסטינית במדינה יהודית. מדוע אין די בהכרה פלסטינית בהחלטה 181 שקוראת להקמת מדינה יהודית? והאם ערפאת לא הכיר כבר במדינה יהודית ב-1993? נכון לעכשיו, מי שאמור להיות הפרטנר לתהליך השלום מקדם התקפות על זכויותיה המשפטיות של ישראל על מנת לשחוק אותן, על פני כל במה אפשרית, וזאת למרות החלטות חבר הלאומים והאו"ם. הדרך היחידה להגיע לשלום אמת עוברת דרך הכרה הדדית שמאשררת את הזכויות המשפטיות שהוענקו לישראל על ידי הקהילה הבינלאומית.
המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום"
הבלוג לעיל משקף את דעת הכותב בלבד ואיננו מהווה עמדה רשמית של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
