המערכה שמנהלים הפלסטינים נגד ישראל, שתכליתה להביא בסופו של דבר להפסקת קיומה כמדינת הלאום של העם היהודי, נתפסת בעיניהם ובעיני רבים מתומכיהם כמרכיב במערכה רחבה יותר נגד הסדר העולמי, המושתת על ערכי המערב, ובמרכזם זכויות העמים והמדינות וזכויות האדם. מדינת ישראל, שהוקמה על בסיס זכויות אלה (זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במולדתו), מכבדת את האמנות הבינ"ל ואת החוק הבינ"ל המקבצים ומנסחים במדויק זכויות אלה, גם אם כתמיד יש מקום לפרשנויות שונות לגבי משמעות נוסח האמנות והחוקים.
מכיוון שישראל נתונה באורח מתמשך לאיומים על ביטחונה, המיועדים לפגוע בעצם קיומה, אחת הזכויות המרכזיות שישראל נאלצת לממש לעתים תכופות היא הזכות להגנה עצמית, בהתאם לדיני המלחמה ולחוק ההומניטרי הבינ"ל. בבואה לממש זכות זו באופן חוקי, עומדת ישראל בפני אתגר כפול ומכופל, הנובע מכך שהניסיונות לפגוע בביטחונה מתבצעים במכוון בדרכים המפרות לחלוטין את האמנות והחוקים הבינ"ל (טרור הכולל הפעלת כוח קטלני נגד מטרות אקראיות בקרב האוכלוסייה האזרחית, שימוש במגנים אנושיים, ניהול פעילות טרור בכסות של ארגונים בינ"ל וארגונים אסורים אחרים (מסגדים, בתי ספר, בתי חולים וכד'), הסתה לאלימות ותשלום משכורות למחבלים ולמשפחותיהם). הסיבות לכך שהגורמים הפועלים נגד ישראל משתמשים בשיטות פעולה אלה הן:
1. הידיעה שישראל מחויבת לחוק הבינ"ל ולפיכך היא מוגבלת ביכולתה לפגוע בהם.
2. ההתעלמות מהאמנות והחוקים הבינ"ל היא חלק מהתפיסה של ערעור הסדר העולמי הקיים וקריאת התגר עליו. הסדר העולמי הוא זה שהביא להקמת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ובמסגרתו היא מגנה על עצמה, ולכן אם יפעלו גורמים אלה במסגרת הסדר הקיים הם ישלימו בפועל אתו ועם השלכותיו שאינן מקובלות עליהם.
3. מודעותם לסלחנות המוקרנת כלפיהם מצד המערכת הבינ"ל, הגורמת להם להיות משוכנעים שהם לא יידרשו לשום תשלום בגין ההפרות הבוטות של הסדר הקיים.
הארגונים המכונים "ארגוני זכויות אדם", המתיימרים להגן על הסדר העולמי בהקשר זה (לדוגמה, "המועצה לזכויות האדם של האו"מ", אמנסטי, "HUMAN RIGHTS WATCH", ארגונים פלסטיניים כמו אלחק והמרכז הפלסטיני לזכויות האדם- PCHR, ואפילו ארגונים ישראליים בעלי סדר יום פוליטי מובהק נגד המשך השליטה הישראלית בשטחים), הם בעצם המסייעים הבולטים של הגופים החותרים לערער את הסדר הזה, ובכך הם יוצרים במכוון מכשולים על דרכה של ישראל להגן על עצמה ולגבור על אויביה הן בשדה הקרב והן בשדות הדיפלומטיה וההסברה, קרי במאבק על דעת הקהל. אמנם חלק מהארגונים הבינ"ל משלמים מס שפתים וכוללים לעתים בדו"חות שהם מפיקים דברי ביקורת כלפי ארגוני הטרור המובהקים, (ואפילו נגד "הרשות הפלסטינית", כאשר הדו"ח עוסק בשמירת זכויות האדם של הפלסטינים הנתונים למרותה), אבל אין מאחורי ביקורת זו שום פעילות ענישה ואין בה שום ביקורת על התנהלות הרשות מול ישראל (למשל על ההסתה לשנאה ולאלימות, כולל באמצעות שימוש במוטיבים אנטישמיים, תשלום המשכורות למחבלים וכד').
לעומת זאת, ביקורתם על ישראל לעתים קרובות:
1. רחוקה מהאמת, ולעתים קרובות שקרית לגמרי, הן בשל ההטיה האנטי ישראלית המובהקת שלהם, המשתקפת באופן בו הם מנסחים את משימותיהם ובקריאה המפורשת שלהם שוב ושוב להטיל על ישראל עיצומים, והן בשל הישענותם הכמעט מלאה על ארגונים עוינים לישראל ולמדיניותה, שחלקם קשורים לארגוני טרור, כמקור מידע.
2. מיועדת במכוון לפגוע בישראל, במעמדה ומעל הכול ביכולתה להשיג את יעדיה בשדה הקרב. זאת, באמצעות הצבת סטנדרטים שאינם נדרשים ממדינות אחרות ואינם עולים בקנה אחד עם החוק הבינ"ל, על ידי השמצתה כמי שחשודה בביצוע פשעים נגד האנושות, פשעי מלחמה, גזענות ואפרטהייד ועל ידי מסגור כל פעילות ישראלית כבלתי חוקית, אף על פי שהיא חוקית בהחלט (למשל באמצעות הקביעה כי הכיבוש הישראלי, ההתנחלויות וגדר הביטחון אינם חוקיים, התייחסות לשטחים כאל "שטח פלסטיני כבוש". ואל רצועת עזה כאל שטח הכבוש בידי ישראל).
3. מהווה חלק ממסע תעמולה אנטי ישראלי, שהם בין מוביליו ומעצביו, שתכליתו לפגוע בלגיטימציה של עצם קיומה של ישראל, בוודאי כמדינת הלאום של העם היהודי.
פעילותם של ארגונים אלה נועדה מחד גיסא לחייב את ישראל לקחת על עצמה מגבלות בהפעלת הכוח שאינן מתחייבות מהחוק הבינ"ל, ולעתים עלולות לפגוע ביכולת הצבא להשיג את ייעודו, קרי לספק ביטחון לתושבי ישראל ולאפשר צמיחה ושגשוג למשק הישראלי, ומאידך לאפשר לארגונים אלה לתקוף את ישראל ולהטמיע בשיח הבינ"ל אודותיה ובתודעה הבינ"ל מושגים המציגים אותה כמפלצת כוחנית. שנים של ירי רקטות מרצועת עזה לדרום ישראל וקרוב לשנתיים של הפגנות אלימות לאורך הגדר ברצועת עזה מדי יום ששי, תוך פגיעה בשטחים חקלאיים, בסביבה ומעל הכול באיכות החיים של תושבי עוטף עזה התאפשרו בין היתר נוכח החלטת ישראל להימנע מלפגוע ביורים ובמתפרעים. החלטה זו נבעה אמנם בראש ובראשונה משיקולים הומניטריים, מדיניים, ביטחוניים ומשפטיים, אך סביר להניח שגם הפעילות המתמשכת של ארגוני הדה-לגיטימציה המשתמשים באופן מעוות בשיח זכויות האדם השפיעה במידת מה על קבלת ההחלטות על ידי הדרג המדיני בישראל ועל אופי הפעילות של צה"ל בהקשר זה.
כדי שישראל תוכל להשתמש באופן יעיל וחוקי בכוחה ולגבור על אויביה בכל מרחבי ההתמודדות, ובכך לנצח במערכה להבטחת קיומה ושגשוגה לאורך זמן כמדינת הלאום של העם היהודי, עליה לחשוף את הזהות האמתית של הארגונים המתיימרים להיות ארגוני זכויות אדם, שכמובן אין להם שום עניין בהגנת זכויות האדם של יהודים החיים בישראל ובכלל, לחשוף את כוונותיהם האמתיות, את שיתוף הפעולה שלהם עם ארגוני טרור ואת מקורות המימון שלהם, כדי להוקיע אותם ולהסיר את המכשולים שהם מנסים להציב בפני ישראל כדי להחלישה ולמנוע ממנה לנצח.
כך, הפגיעה הישראלית במפקד החטיבה הצפונית של הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, בהאא אבו אלעטא, רק הבליטה עד כמה ישראל מגלה זהירות בשימוש בכלי הסיכול הממוקד. הסיבות לכך רבות, אך נראה שאחת מהן היא הביקורת שארגונים המתיימרים לשמור על זכויות האדם מפנים כלפי השימוש בכלי זה.
פורסם ב"מקור ראשון".
