בימים שבהם הדיון הציבורי בישראל מתמקד בשאלה אם הפסקת האש תביא עימה פתרון לטווח הארוך, כדאי להציץ בספר הקלאסי מתחום היחסים הבינלאומיים, "כל מלחמה חייבת להסתיים". מחבר הספר, פרד איקליי, היה תת-מזכיר ההגנה האמריקני במימשל רייגן וכן פרופ' במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) וראש מכון ראנד היוקרתי בסנטה מוניקה.
הספר סוקר, למעשה, את המהלכים האסטרטגיים שגורמים למלחמות שלא לצורך. אמנם, הניתוח של איקליי נכתב על רקע מלחמת וייטנאם, אך הוא עודכן מאז. הספר דן בעיקר בדרך שבה מתמודדות מדינות עם מלחמת גרילה. בחינה של חלק מהעקרונות שבו, בהקשר הישראלי, עשויה לחסוך מאיתנו שגיאות שנעשו על ידי מדינות רבות אחרות.
לפי העיקרון הראשון של איקליי, תכלית השימוש בכוח היא למטרת הכנעת כוחות צבא האויב. דבר זה לא ברור כפי שנראה ממבט ראשון. מדינות רבות המסובכות במלחמות גרילה קשות עוברות בשלב מסוים לאסטרטגיות של ענישה – שמטרתן לשבור את כוח הרצון של האויב. אסטרטגיות אלו מכונות על ידיו: "שלום באמצעות הסלמה". כאשר מדינה נמצאת במה שנראה כמבוי סתום, תמיד יהיו התלהמויות שמתבססות על התקווה ששימוש בכוח רב יותר ישנה את המצב באופן מהותי.
איקליי מזכיר לקוראיו כי השימוש בכוח נגד אוכלוסייה אזרחית לא יעבוד. עריצים אינם חותרים להסדר משום שחייליהם או אזרחיהם סובלים מהמלחמה. אסטרטגיית הענישה נוסתה על ידי ארה"ב במלחמת קוריאה נגד קים איל סונג ובמלחמת וייטנאם נגד הו צ'י מין, שנכשלה בניסיונה לחפש מתווה של שלום כדי לסיים את המלחמה.
האיראנים ניסו להעניש את בעלות בריתה של עיראק במלחמת איראן-עיראק על ידי פגיעה בתשתיות הנפט שלהן, אבל הרחבת הסכסוך באזור המפרץ הפרסי רק גרמה לארה"ב להיכנס למערכה נגדם. כך, אסטרטגיה של ענישה עשויה להוביל לתוצאות לא צפויות שעלולות בקלות להפוך לגול עצמי. בסיבוב הנוכחי בעזה נקט חמאס אסטרטגיית ענישה על ידי כך שהרחיב את מעגל הערים הישראליות המותקפות. אבל התוצאה של ההחלטה הזאת לא גרמה למשבר בקרב הציבור הישראלי, אלא דווקא ליצירת סולידריות רחבה יותר. במקום לפצל את הציבור הישראלי, חמאס שם את תל אביב, באר שבע ושדרות בסירה אחת, וכך יצר קונצנזוס ישראלי רחב למבצע צבאי נגדם.
העיקרון השני שמנציח מלחמות מודרניות לפי איקליי, הוא תמיכה חיצונית בכוחות הגרילה שנגדם המדינה נלחמת. אפשר להוסיף כי לא מדובר באספקת נשק או במימון בלבד; לתמיכה חיצונית יש השפעה רחבה על מורל לוחמי הגרילה הנלחמים נגד צבא מצויד היטב. לעומת זאת, אם הם מבודדים ואינם זוכים לחיזוקים, אזי מבחינה פסיכולוגית הם ייטו יותר להפסקת הלחימה.
ישראל רכשה ניסיון רב בתחום זה בעשור האחרון. אחת השגיאות האסטרטגיות החמורות של ההתנתקות ב-2005 היתה החלטתו של ראש הממשלה דאז אריאל שרון לסיים את הנוכחות הצבאית בציר פילדלפי, שגררה הגדלה דרמטית של מספר המנהרות. קודם להתנתקות, היו רק רקטות לטווח קצר, כגון קסאמים, שיוצרו בעזה. אך ב-2006 שוגרה לראשונה על אשקלון רקטה לטווח ארוך יותר, הגראד שמקורו באיראן. גורם זה הוכיח כיצד שיפור נתיבי ההברחה של חמאס שינה בהכרח את שדה הקרב ואת אמצעיו.
החיבור של חמאס למקור אספקת נשק חיצוני, כגון איראן, הפך את הכרעת המלחמה והבסת חמאס לקשות הרבה יותר. בהשוואה לכך, אחת הסיבות שצה"ל הכניע את חמאסוארגונים אחרים בגדה המערבית ב-2002 במהלך מבצע חומות מגן, היתה שלכוחותיהם לא היה מקור אספקת נשק חיצוני. לישראל היתה שליטה במעטפת החיצונית של הגדה המערבית, קרי בקעת הירדן, והיא לא נסוגה מאזור אסטרטגי זה, כפי שעשתה בציר פילדלפי. כתוצאה מכך, הלחימה בעזה מעולם לא פסקה לחלוטין מאז ההתנתקות, בעוד עימות בקנה מידה דומה לא פרץ בגדה המערבית.
עיקרון שלישי שאותו מעלה איקליי הוא ההשקפה הפסימית שהשתרשה בדמוקרטיות המערביות ולפיה אי אפשר להביס כוחות גרילה. תפיסה זו הפכה אנשים רבים לקטני אמונה ביכולת של צבאותיהם לנצח במלחמות מודרניות. לכן, תמיכה במלחמה נגד כוחות גרילה נוטה להתפוגג במהירות.
בישראל מצהירים לעיתים קרובות כי "רק תהליך מדיני יכול לנצח את הטרור". אבל מה קורה ל"פתרונות מדיניים" כאשר ישראל מתעמתת עם ארגון כגון חמאס, שאינו מוכן להתפשר על האידיאולוגיה הנוקשה של תנועת ההתנגדות האיסלאמית והמאבק המזוין נגד ישראל?
יעקב עמידרור, כיום ראש המטה לביטחון לאומי, ערך מחקר שמוכיח כי מבחינה היסטורית המערב ניצח במלחמות גרילה, עם התקיימותם של תנאים מסוימים. הוא חקר את ניצחון ארה"ב בפיליפינים ב-1954 ואת ניצחון בריטניה במלאיה ב-1952 כמקרי בוחן קלאסיים. לאחרונה התקיימה המערכה שניהל הגנרל דיוויד פטראוס, שהמיר את מה שנראה היה כתבוסה אמריקנית במערב עיראק, לניצחון נגד אל-קאעידה ב-2007.
אילו עקרונות ישראל אימצה? ברור שבלחימה האחרונה בעזה, ישראל ריכזה את עיקר המאמץ הצבאי שלה בניסיון להשמיד את רוב המערך הרקטי של החמאס ובפגיעה בפיקוד הבכיר. ישראל אינה רואה את עצמה מוגבלת בפעולה צבאית הגנתית גם לאחר האביב האיסלאמי שיצר תנאים המקשים על בידודו של החמאס.
אולם הלחימה לא פתרה את בעיית זרימת האמל"ח האיראני דרך סיני וספק רב אם כל הסכם חדש יוכל למנוע את חימושו מחדש של חמאס. בסיכומו של דבר, ישראל תידרש לסמוך על העוצמה הצבאית והחוסן הלאומי שלה בסבב העימות הבא.
המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום"
