בעקבות הסכם ז'נבה התפרסמו בתקשורת הבינלאומית מאמרים רבים שהעריכו כי התפתחות זו עשויה ליצור בסיס לשותפות חדשה בין ישראל לסעודיה. במבט ראשון, לנוכח התפקיד ההיסטורי של סעודיה בסכסוך הערבי־ישראלי, רעיון זה נראה בלתי סביר.
סעודיה, בהנהגתו של המלך פייסל, היא שיזמה את חרם הנפט על המערב במהלך מלחמת יום הכיפורים (1973), מהלך שהעניק לעולם הערבי כוח פוליטי, שהיה בו כדי לכפות על ישראל ויתורים מדיניים. בנוסף, בתחילת שנות האלפיים, בעת גל פיגועי ההתאבדות בישראל, סעודיה מימנה 50 עד 70 אחוזים מתקציב חמאס, בין השאר באמצעות אגודות הצדקה. כיום, איראן החליפה את סעודיה כמממנת העיקרית של חמאס.
במהלך שנות ה־90 הצליחה ישראל להשיג פריצות דרך מדיניות במפרץ הפרסי, שבאו לידי ביטוי בפתיחת משרדים כלכליים בקטאר ובעומאן, ואולם לא היה כל מהלך דומה עם סעודיה. אמנם שגריר סעודיה בארה"ב, הנסיך בנדר בן סולטאן, השתתף כמשקיף בוועידת מדריד ב־1991, והסעודים נטלו חלק במו"מ הרב־צדדי שנפתח במוסקבה, אך לא היו כל יחסים גלויים בין ישראל לסעודיה, ומשלחות ישראליות מעולם לא הוזמנו לאירועים דיפלומטיים על אדמת סעודיה.
ואולם בעבר נהגה סעודיה לאמץ קו פרגמטי, כאשר היה בכך כדי לשרת את האינטרסים החיוניים שלה.
מציאות זו הציבה לעיתים את ישראל וסעודיה באותו צד של המתרס, כאשר שתיהן נאלצו להתמודד עם מדינות בעלות שאיפות להגמוניה במזרח התיכון. ברוס ריידל, אחד המומחים המובילים בעבר של ה־CIA לענייני המזה"ת, תיאר במאמר שפרסם זה לא כבר כיצד ישראל וסעודיה מצאו עצמן באותו צד בהתמודדות עם מדיניות ההתפשטות של מצרים הנאצריסטית.
חופש תמרון דיפלומטי
וכך, מלחמת תימן ב־1962 יצרה מרחב לאינטרסים משותפים. מצרים בהנהגתו של גמאל עבד אל־נאצר תמכה בהפיכה הצבאית נגד ממשלת האימאם של תימן, כאשר הכוחות הנאמנים לו ניהלו מלחמת גרילה נגד המשטר החדש בתימן. הסעודים תמכו באימאם וסיפקו לכוחותיו מקום מבטחים על אדמת סעודיה. נאצר שלח כוח משימה, שכלל יותר מ־60 אלף חיילים, ומטוסי חיל האוויר המצרי תקפו מטרות בערים סעודיות סמוך לגבול תימן. לאחר מכן, ביוני 1963, הוקמה תנועה בירדן בתמיכת מצרים שקראה להדחתו של המלך חוסיין. מצרים רצתה להחליף את המונרכיות הערביות ברפובליקות ערביות בהנהגתם של קציני צבא לשעבר.
ריידל מציין במאמרו כי סעודיה פנתה לקבל סיוע מישראל כדי לעזור לכוחות האימאם של תימן. המבצע נוהל תחת פיקוחו של ראש המודיעין הסעודי כמאל אדהם, ובמסגרתו העבירו מטוסי תובלה ישראליים סיוע לכוחות האימאם בין השנים 1964 ו־1966.
ב־1970, כשלוש שנים לאחר תבוסת צבא מצרים במלחמת ששת הימים, נסוגו הכוחות המצריים מתימן. בתקופה זו מדיניות ה"ריאל פוליטיק" הסעודית גברה על הרתיעה האידיאולוגית מעצם קיומה של מדינת ישראל.
בשנות ה־90 היו זרמים דתיים בסעודיה שהשפיעו על גישתה כלפי ישראל. יצחק רייטר ממכון ירושלים לחקר ישראל פירסם לפני שנתיים ספר שניתח כיצד חכמי ההלכה המוסלמים התמודדו עם סוגיית השלום עם ישראל במהלך שני העשורים האחרונים. רייטר ציטט פסקי הלכה של השייח' עבד אל־עזיז בן באז, המופתי הראשי של סעודיה, אשר ב־1989 קרא למוסלמים לסייע ל"לוחמי הג'יהאד" הפלסטינים, אך בפסק הלכה מאוחר יותר ב־1994 הוא התיר לנקוט מדיניות של פיוס עם ישראל כולל חילופי שגרירים, אם הדבר משרת את האינטרס הלאומי של המנהיג המוסלמי. אמנם בן באז כתב על הודנה עם המדינה היהודית, שאפשר לבטל עם שינוי במאזן הכוחות האזורי, אך פסק ההלכה היה צעד ראשון בחשיבה חדשה בממלכה.
עמדתו של בן באז היתה מנוגדת לזו של השייח' יוסוף אל־קרדאווי, המנהיג הרוחני של האחים המוסלמים, והיא העניקה למנהיגי סעודיה העתידיים חופש תמרון לקדם יוזמות דיפלומטיות עם ישראל, אם וכאשר תחליט ההנהגה הסעודית על מהלך שכזה. קשה לקבוע מה מידת ההשפעה של פסק ההלכה של השייח' בן באז על המלך עבדאללה כאשר פירסם את יוזמת השלום הסעודית ב־2002.
לאחר מתקפת ה־11 בספטמבר, שבה נטלו חלק 15 אזרחים סעודים, חלו בסעודיה שינויים אידיאולוגיים משמעותיים. סעודיה החלה להפנות עורף לתנועת האחים המוסלמים, שזכתה לתמיכתה מאז תחילת שנות ה־60. אז חדרו האחים המוסלמים למוסדות החינוך ולארגוני הצדקה הגלובליים הסעודיים, ומשם הפיצו אידיאולוגיה דתית מיליטנטית. ב־2002 הנסיך נאיף, שכיהן באותה עת בתפקיד שר הפנים, תקף בגלוי את האחים המוסלמים ודיבר על חשיבות "המאבק בקיצוניות האידיאולוגית".
הסעודים גם הטילו איסור על הפצת ספריו של סייד קוטוב, אחד האידיאולוגים החשובים ביותר של האחים המוסלמים. באותה תקופה הסיוע הסעודי לחמאס קוצץ, ובמהלך מלחמת לבנון השנייה מנהיגים דתיים סעודים תקפו את חיזבאללה, בעוד האחים המוסלמים במצרים וקרדאווי תמכו בארגון.
כיום איראן היא המדינה השואפת להגמוניה אזורית ומאיימת על היציבות במזרח התיכון. איראן חותרת לכתר את סעודיה באמצעות התמיכה במרד של השיעיים הזיידים בתימן, בהתקוממות השיעית בבחריין, בממשלה העיראקית בראשות נורי אל־מאלכי השיעי ובהתערבות הישירה במלחמת האזרחים בסוריה באמצעות כוחות משמרות המהפכה ולוחמי חיזבאללה.
בנוסף, איראן חדרה לתוך האוכלוסייה השיעית במחוז המזרחי של סעודיה והקימה שם סניף של חיזבאללה. האיראנים ניסו ליישם מדיניות כיתור דומה נגד ישראל באמצעות תמיכה בחמאס ברצועת עזה ובחיזבאללה בלבנון.
למרות חילוקי הדעות, ישראל וסעודיה מצאו עצמן באותו צד של המתרס במשברים הגדולים שפקדו את המזרח התיכון מימי נאצר ועד סדאם חוסיין. המצב כיום דומה לנוכח האיום האיראני. ההיסטוריה מלמדת כי מדינות שעמדו נוכח איום מוחשי משותף, ידעו להתגבר על חילוקי הדעות ביניהן ולמצוא דרך לשיתוף פעולה. כך בדיוק נהגו צרפת ומערב גרמניה נוכח האיום הסובייטי לאחר מלחמת העולם השנייה, אך מוקדם לקבוע אם מהלך דומה יכול להתרחש גם במזרח התיכון.
המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום"
