"השלום הקר"
שלושים ושבע שנים אחרי חתימת הסכם השלום עם מצרים מתהדרים בישראל בשת"פ ביטחוני טוב אבל דיסקרטי בין שתי המדינות, המתקיים מתחת לרדאר על רקע המאבק בטרור האסלאמי בצפון סיני. "השלום הקר", המונח המתאר את יחסי ישראל מצרים מתקופת מבארק, עדיין תקף ומצרים ממשיכה להטיל אמברגו על פיתוח יחסים בין שני העמים במיגוון תחומי החיים כמקובל בין שתי מדינות שכנות החתומות על הסכם שלום. על פני השטח היו לאחרונה כמה מחוות מצריות כגון החזרת שגריר מצרים לישראל, פתיחתם מחדש של משרדי השגרירות הישראלית (בתוך בית השגריר) בקהיר, ביקורו של שר החוץ סאמח שוכרי בישראל ודבריו בפני תלמידי תיכון שאי אפשר לכנות טרור את פעולותיה של ישראל כאשר היא מגינה על עצמה בסכסוך עם הפלסטינים. לאחרונה אף שלחה מצרים שני הליקופטרים לסייע בכיבוי השרפות. זו הייתה פעילות חיובית אומנם, אך נשארה פוליטית במהותה ולא הניבה שום התפתחות מבטיחה לקידום המגעים בין שני העמים. היו רבים בישראל שסברו כי עבד פתאח אלסיסי שגרש את האחים המוסלמים מן השלטון והציל את מצרים מדיקטטורה מוסלמית יהיה גם חלוץ בקידום הנורמליזציה. סיסי עושה רבות לפיתוח הכלכלי של מצרים ואף סיכן את שלטונו במידה מסויימת כאשר נאות לקבל את תנאי קרן המטבע הבינלאומי לקבלת הלואה של 12 מיליארד דולר: הוא נייד את הלירה המצרית, הטיל מע"מ על הכלכלה זו הפעם הראשונה במצרים וביטל סובסידיות על מוצרים חיונים. כפי שהיה צפוי המחירים עלו ואיתם גברה ההתמרמרות בציבור, אבל הפגנות רחוב להפלת השלטון לא פרצו שהרי בסופו של דבר כולם יודעים כי אין למצרים ברירה אחרת כדי לקדם את הכלכלה. סיסי הוכיח גם חזון ואומץ לב בתחום הדתי. חודשים ספורים לאחר הבחרו כנשיא התייצב בפני חכמי אלאזהר ובנאום חד משמעי אמר להם כי בשיח האסלאמי יש קיצוניות שאינה מקובלת יותר, שהעולם לא יסכים לקבל את השתלטות האסלאם וכי עליהם מוטל להביא לרפומה שתתאים את האסלאם לעת הנוכחית. חכמי אלאזהר המיצגים את המוסד ההלכתי הסוני החשוב ביותר בעולם הערבי, הוכו בתדהמה. עד עכשיו הם לא הגיעו להבנה כלשהי על הרפומה הדרושה.
שיתופי פעולה בתחום הסחר, התיירות, האנרגיה והחקלאות
השאלה היא האם סיסי ילך צעד נוסף ויחליט שיש צורך בשינוי רדיקלי ביחסי ישראל מצרים באופן שיחזקו את השלום באזור ויועילו גם לצמיחתן של שתי המדינות. יחסי הסחר ביניהן מצומצמים ביותר ומבחינה כמותית הסתכמו במרבית תקופת השלום בין 150 ל-250 מיליון דולר לשנה. הם הגיעו לכ- 500 מיליון דולר לתקופה קצרה בשנים 2010- 2012 עם יצוא הגז המצרי לישראל. הבעייה היא שהסחר בין שתי המדינות מורכב בעיקרו מעסקאות המוגבלות למגעים בינממשלתים ואינן יכולות להביא לשת"פ בין העמים. מצב זה אינו תורם אלא מעט אם בכלל לקידום היחסים ביניהן ושתיהן מפסידות בגדול.
רעיון ה-QIZ QUALIFIED INDUSTRIAL ZONES הוא כיום הבסיס העיקרי לסחר בין שתי המדינות. מדובר בהרחבה מוגבלת של הסכם הסחר החופשי בין ישראל לארה"ב למספר אזורים במצרים כדי לאפשר לה יצוא מוצרי טכסטיל לארה"ב ללא הגבלה וללא מכס. ההסכם נחתם בסוף 2004 בעיקבות ביטול משטר מכסות היבוא הפטורות ממכס ע"י אירגון הסחר העולמי שעלול היה להביא להפסקת יצוא הכותנה ומוצריה לארה"ב וקריסתה של תעשיית הכותנה המצרית שהיא אחת מיסודותיה הכלכלים. בהתאם להסכם ה- QIZ פטורים ממכס מוצרי כותנה של מצרים המיוצאים מאותם אזורים לארה"ב אם 11.7% מהייצור מתבצעים בישראל ואחר כך המוצר מועבר למצרים להשלמת היצור. המצרים לחצו מיד להורדת האחוז ל- 10.5 ולאחרונה הסכימה ישראל להורידו ל- 8.
כתוצאה מהסדר זה גדל היצוא ממצרים לארה"ב מ-200 מיליון דולר ליותר ממליארד דולר בשנה. הוא מקיף כ- 700 חברות באזורים השוכנים בקהיר רבתי, אלכסנדריה ותעלת סואץ בעיקר בפורט סעיד. הן מעסיקות יחדיו 280.000 עובדים והיצוא שלהן מהווה 45% מהיצוא המצרי לארה"ב. היצוא הישראלי למצרים במסגרת ה- QIZ אינו אלא כמה עשרות מיליוני דולרים.
תחום אחר חשוב היא האנרגיה. מבארק קידם שת"פ בין גורמים פרטיים מצרים (חוסיין סאלם) וישראלים (יוסי מימן בעל חברת מרחב) להקמתו של בית זיקוק למוצרי נפט באלכסנדריה בשיתוף חברת הנפט הממשלתית המצרית כדי להגביר ייצור נגזרות מהנפט המצרי. כעבור שנים ספורות מכרו השותפים את בית הזיקוק והכניסו לכיסם מאות מיליוני דולרים. משם הם עברו לשת"פ ליצוא גז מצרי לישראל. גם כאן הפרוייקט החזיק מעמד שנים ספורות בלבד. הגז התחיל לזרום לישראל ב-2008 ונפסק ב-2012 אחרי שטרוריסטים אסלאמים פגעו בצינור תריסר פעמים. היצוא עמד להפסק עוד קודם לכן אחרי שהתברר כי במצרים אזל הגז מאחר שמבארק לא דאג להמשך חיפוש ופיתוח שדות גז חדשים. עכשיו מדובר שוב על עסקי גז אלא שהכיוון הפוך – ייצוא גז ישראלי למצרים משדה לוויתן החל מ-2019 . חברת נובל אנרג'י הישראלית-האמריקאית חתמה לפני שנה על הסכמי כוונות עם בריטיש גז ועם פנוסה הספרדית הפועלות במצרים. חברות אלה הקימו בשני נמלים על שפת הים התיכון מתקני LNG גז נוזלי ליצוא אבל נשארו ללא גז. הן נאלצות לשלם קנסות גדולים ללקוחותיהם באירופה ובאסיה. ממשלת מצרים נאלצת לשלם להן פיצויים בסכומי עתק. מצרים רמזה כי תתיר יבוא גז מישראל לחברות אלה כדי שתוכלנה לעמוד בהתחיבויותיהן, אך עדין אין ביטחון שעיסקאות אלה תמומשנה. שדה הגז הגדול זור שגילתה חברת ENI מיועד לענות בשלב ראשון לפיתוחו לצרכי הגז של האוכלוסיה המצרית.
אלה הם מוקדי השת"פ הכלכלים המרכזיים עם מצרים. יתרת הסחר מקיפה כמה עשרות מיליוני דולר בודדים של מוצרי לו-טק.
תחום נוסף בו התקיים שת"פ מבטיח היא התיירות. מאות אלפי ישראלים היו יוצאים לסיני ולמצרים גופא לראות את הפירמדות ונפלאות הארץ משם יצאו לפני 2300 שנים. ניתן להניח כי בתנאים רגילים היה מספר התיירים הישראלים ממשיך לעלות והיה מגיע למיליון ויותר – מה שהיה תורם רבות לכלכלה המצרית – לפחות מיליארד דולר בשנה. הדרדרות המצב הביטחוני במצרים גרמה להפסקתה הכמעט מלאה של התיירות הישראלית אם כי כמה עשרות אלפי ישראלים, ערבים בעיקר, משיכים לבקר במצרים בהנחה שלא יפגעו. היה גם שת"פ בין שתי המדינות באירגון חבילות תיור משולבות וזולות לביקור בישראל ובמצרים – מה שמשך תיירות רבה מיבשת אמריקה ומרוסיה, אך גם זו פסקה בשל המצב הביטחוני.
יתכן שהשת"פ החקלאי שהתקיים מ-1981 עד 2011 יכול היה לשמש בסיס איתן לפיתוח היחסים בין עמי שתי המדינות, אבל גם הוא פסק על רקע פוליטי. ישראל סיפקה למצרים טכנולגיה בתחום גידול פירות וירקות על האדמות הקלות של המדבר על בסיס נסיונה כדי להגדיל את שטחי הגידולים ולהפיק את מירב התפוקה. בשיתוף משרד החקלאות המצרי תחת הנהגתו האמיצה של שר החקלאות יוסוף ואלי וצוות אגרונומים מצרים מסור הוקמו בקירבת הכביש המהיר קהיר-אלכסנדריה, על שפת המדבר, חוות לדוגמא שסיפקו לחקלאים המצרים ידע בתחום הגידולים וההשקייה. ישראל גם העבירה למצרים את הזנים המתאימים. בעיקבות שת"פ זה גדל ייצור הפירות והירקות במצרים עשרות מונים והתאפשר אף ייצוא של תוצרת חקלאית משובחת כגון תותים לאירופה. אלפי מצרים יצאו לקורסים מיוחדים בקיבוץ ברור חיל ללימוד טכנוגליה חקלאית מתקדמת ובחזרתם קיבלו בית וחלקת אדמה ליישם את לימודיהם למען החקלאות המצרית. השת"פ החשוב הזה הפך למושא לגינוי ע"י גורמים אסלאמים ומפלגות האופוזיציה וישראל הואשמה ב"הרעלת האדמה המצרית". בעיקבות אירועי האביב הערבי פסק השת"פ לחלוטין.
עתיד היחסים
השאלה היא האם סיסי אינו סבור כי הגיע הזמן לנרמל את היחסים עם ישראל אחרי שנים רבות של שלום ולקדם במלוא המרץ את השת"פ בכל מיגוון התחומים בין שתי מדינות ידידותיות – חקלאות, תעשיה, הייטק, מדע, תרבות וספורט וכו' לטובת שתיהן. במצרים טוענים, בעיקר האליטות הישנות המורכבות מגורמים אסלאמים, לאומנים מן האסכולה הפאן ערבית של נאצר וגם מן השמאל, כי כל עוד הנושא הפלסטיני לא בא על פתרונו לא תתכן נורמליזציה. מול טענה זו צריכים להישקל האינטרסים והצרכים החיונים של מצרים המונה 92 מיליון תושבים והסובלת מבעיות כלכליות חמורות הדורשות טיפול יסודי שלהן מקדיש סיסי את מירב זמנו. מצרים הקריבה רבות למען הפלסטינים, כלכלתה נהרסה ורבים מבניה נפלו במלחמות לא לה. למצרים הזכות לטפל בבעיותיה מה עוד שאין לראות באופק הנראה לעין כי הפלסטינים יסכימו לסיים את הסכסוך בהכרתה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי ובהקמת שתי מדינות לשני העמים.
