ישראל – בין טורקיה למצרים

האם ישראל מבודדת? עויינותו של ארדואן, והקולות האנטי ישראלים במצרים העלו לתקשורת אין ספור פרשנויות על בידודה הגובר של ישראל והאשימו אותה בכך. אלא שיש נטייה להתעלם מכך כי ישראל הייתה תמיד מבודדת באזור – מאז שמדינות ערב ניסו להשמידה עם הקמתה ב-1948. הן קיבלו את קיומה בלית ברירה, כעובדה בשטח ללא שום רצון לקיים עימה יחסים נורמליים. השלום עם מצרים וירדן מעולם לא עבר את סף הדיאלוג בין הממשלות. עמי מדינות ערב, ובכללם גם העם בירדן ובמצרים, ממשיכים להיות מוזנים בבית הספר, במסגד ובתקשורת באידיאולוגיה האסלאמית לפיה היהודים הם אוייבי האסלאם ויש להשמידם וכי הם אכן יושמדו ביום הדין. מול הסתה זו אין לצפות לשלום אמת אלא לשלום המונע ע"י אינטרסים פוליטים חולפים, כפי שראינו אצל הנשיא סאדאת ואצל המלך חוסיין. הבסיס לשלום אמת בין העמים חסר ואין לראותו מתקיים בעתיד הנראה לעין.

הדרדרות היחסים עם טורקיה איננה תופעה חדשה

עכשיו אנו שוב נמצאים בתקופת שפל. ארדואן יוצא כמעט מדי יום בהצהרות עויינות והאשמות חסרות שחר על ישראל ומדרדר את היחסים. אמנם זה לא נעים, אבל זה כבר קרה במסכת יחסינו עם טורקיה. היא אומנם הכירה בישראל ב-1949 – מדינה מוסלמית יחידה – אך לא ערבית. היחסים נשארו בעייתים וידעו עליות ומורדות. ב-1980 הורידה טורקיה את היחסים הדיפלומטים לדרג של מזכיר שני, בדיוק כפי שעשתה לפני שבוע. היחסים הודקו שוב בשנות התשעים, לאחר שהתברר לטורקים כי ישראל יכולה לסייע לצבאם באספקת נשק וטכנולוגיה חדישים, להם היא נזקקה במאבקה נגד המרד הכורדי. שיתוך הפעולה היה כה פורה עד כי נאמר שישראל סייעה אפילו באיתור מקום מחבואו של עבדאללה אוצ'אלאן, מנהיג ה-PKK, והביאה למעצרו. הקשרים החלו להיפרם מיד עם הגיעה לשלטון ב-2003 של מפלגת ה-AKP האיסלאמית בראשותו של ארדואן. שוב ניתנה ההוכחה שעויינות האסלאם ליהודים הוא מניע מרכזי במדינות האסלאמיות.

ארדואן פוגע במהפכת החילון של אתאטורק

קצב ההידרדרות ביחסים גבר עם היחלשות מעמדו של הצבא שקיבל, עוד מאטאטורק עצמו, את המשימה להגן על חילוניותה של טורקיה. אתאטורק הבין היטב, כי המאבק בפיגורה מזה מאות שנים של טורקיה, בעלת המסורות האיסלאמיות העמוקות אותן ביקש לשרש, יקח שנים רבות ואף ידרוש הפעלת כוח. החלשת מעמדו של הצבא התחילה עם הפעלת לחצים של האיחוד האירופי על ממשלת טורקיה אשר ביקשה להצטרף לאיחוד בחברות מלאה. האירופים טענו כי טורקיה אינה עומדת בקריטריונים של מדינה דמוקרטית כל עוד לצבא יש מעמד של שומר על החוקה. ארדואן האסלאמי, שחיפש דרך לפגוע במעמד הצבא, נעזר בלחצים האירופיים כדי לנטרל את הצבא ובמספר מהלכים שנמשכו מספר שנים השיג את מטרתו. הוא מינה בהדרגה קצינים בכירים הנאמנים לו, שינה את הרכבה וסמכויותיה של המועצה העליונה לביטחון המדינה שדרכה שלט הצבא על החוקה, עצר כ-400 קצינים בכירים באשמת קשירת קשר נגד השלטון, והם עדין עצורים ללא משפט. לפני מספר שבועות התפטר הרמטכ"ל וסחף עימו את כל ראשי החיילות, מלבד אחד. ההתפטרות באה לאחר הודעתו כי אינו יכול להמשיך לכהן בתפקידו על רקע האשמות כה כבדות נגד הצבא וכליאתם של מאות קצינים. ארדואן לא ביקש מהם לחזור בהם מהתפטרותם אלא ניצל את ההזדמנות למנות את אנשיו ובכך הפך את הצבא לגוף נאמן לו והתומך במדיניותו. בכך גם ניתן האות לנתק את הקשרים בין צבאות טורקיה וישראל. במקביל פעל ארדואן להחליש גם את המערכת המשפטית, שגם לה היה תפקיד חשוב בשמירה על אופייה החילוני של טורקיה. הוא שינה סעיפים בחוקה וביטל את החוק האוסר לעטות את הצעיף האיסלאמי באוניברסיטאות. מולו נותרה רק אופוזיצייה חילונית קטנה ומפולגת בפרלמנט. כך הצליח ארדואן לנטרל את כל הכוחות המרכזיים נגדו וטורקיה הפכה למדינה איסלאמית. במערב יש הרואים בטורקיה מודל של מדינה איסלאמית מתונה, אך מתעלמים מפעולתו השיטתית של ארדואן במשך קרוב ל-10 שנים, לפגוע במהפכה של אתאטורק שהיא אשר הובילה את טורקיה למעמדה האיתן הנוכחי. הפגיעה ביחסים עם ישראל היא חלק ממדיניות זו. רק מניעים לא רציונלים כגון רגשי עליונות ו/או אמונה פאנטית באסלאם יכולים להביא ראש ממשלה כארדואן לפגוע במערכת היחסים הטובה שהתפתחה בין ישראל לטורקיה: סחר חוץ של כ-4,5 מיליארד דולר, חצי מיליון תיירים ישראלים כל שנה, אספקת טכנולגיה צבאית מתקדמת, אספקת ציוד ונשק מודרניים ותמרונים משותפים. האם פרשת המשט יכולה להצדיק את הפגיעה ביחסים אלה עם ישראל? בוודאי שלא.

נראה כי למניעים הדתיים מתווסף גם חזון של חזרה לגדלותה של האימפריה העותומנית, חזון שמקורו כנראה בשר החוץ אחמט דבאוטאולו המאמין בכך ואף כתב בספרו כי טורקיה נמצאת בדרכה לחזור למקומה האוטנטי וההגמוני במזרח הים התיכון.

ארדואן מנסה לפלס את דרכו לעולם הערבי

טורקיה ניסתה בשנים האחרונות לגבש ברית אסטרטגית בהנהגתה. היא הידקה את יחסיה עם סוריה ואיראן, אך יחסים אלה נפגעו קשות בעקבות ההתקוממות בסוריה, העימות של איראן עם המערב ותמיכתה בסוריה. התברר לארדואן בדרך הקשה כי מדינות האזור אינן יציבות ואין לסמוך עליהן. לכן טורקיה נענתה לבקשת נאט"ו, בה היא חברה בכירה, ובשינוי של 180 מעלות ביחסיה עם איראן, הסכימה להקים בשטחה מכ"ם נגד טילים המכוון לעקוב אחרי הפעילות הטילית שלאיראן ושיגור אפשרי לעבר אירופה וישראל.

טורקיה נותרה איפוא לבדה – מה שאינו מפריע לארדואן להציגה כמעצמה מספר אחת באזור שיש לה יד ורגל בכל אירוע בסביבה. נראה כי הפגיעה ביחסים עם ישראל וגילוי התמיכה בפלסטינים נועדו לפלס את דרכו לעולם הערבי, על אף המשברים החמורים שעוברים כיום על מדינות ערב והמנטרלים אותן למעשה מלהיות בעלות ברית איתנות.

הביקור במצרים

ביקורו של ארדואן השבוע במצרים נועד לבדוק האם ניתן בכל זאת לבסס ברית אסטרטגית במזרח הים התיכון עם מדינה חשובה – ברית שתחזק את טורקיה אך תותיר אותה למעשה בהגמוניה. תוצאות הביקור אינן מנבאות על הצלחה. ארדואן נתקבל אומנם בשמחה ובהתלהבות על ידי ההמונים, שראו בו דוגמה כיצד יש לנהוג בישראל, אך לא הורגשה כל התלהבות בקרב הוועדה העליונה של הצבא המנהלת את המדינה. למצרים צרות חמורות בזירה הפוליטית וכלכלתה מתמוטטת. זה לא הזמן לחבור לטורקיה, להעמיק את העוינות עם ישראל ולהרגיז את ארה"ב. התברר גם שאפילו האחים המוסלמים התומכים בארדואן והמקיימים עימו קשרים ענפים מזה שנים רבות התאכזבו מנאומיו בקהיר, כאשר במהלכם יעץ למצרים להקים מדינה דמוקרטית חילונית. ד"ר עיסאם אלעריאן, סגן הנשיא במפלגת הצדק והחירות של האחים המוסלמים, אמר שלא לארדואן ולא לאף אחד אחר יש זכות להתערב בענייניה של מדינה אחרת ולכפות עליה דגם משטר מסויים. ד"ר עבד אלמונעם אלשחאת, דובר תנועה הסלפית, אמר שקריאתו של ארדואן להקמת משטר חילוני כמו זה הקיים בטורקיה איננה מתקבלת בברכה כלל וכלל וכי כל ניסיון להעתיק את המצב הנוכחי בטורקיה למצרים איננו מקובל. ביקורו של ארדואן במצרים הסתיים אפוא בטונים צורמים ואפילו בעימות עם בני בריתו האחים המוסלמים. אמנם נחתמו מספר הסכמים כלכלים הכוללים הבטחות להשקעות והגדלת הסחר בין שתי המדינות במיליארדי דולרים, אך הם נראים כמנותקים מן המציאות, לפחות מזו של מצרים.

טורקיה מסתכסכת עם שכנותיה

למרות הצהרותיו הרמות של ארדואן, טורקיה כיום היא לא רק מדינה מבודדת אלא היא גם נמצאת בסכסוך עם כמה משכנותיה. הברית עם איראן וסוריה התמוטטה ושתי המדינות אף תגברו את כוחותיהם בגבול ביניהן, על רקע הדיכוי בסוריה וזרימת הפליטים לטורקיה. העימות עם המיעוט הכורדי הולך ומתעצם, והסכסוכים הישנים עם ארמניה ועם יוון צפים מפעם לפעם על פני השטח. יחסי טורקיה קפריסין הולכים ומחריפים לאחר שטורקיה הורתה לממשלת קפריסין להפסיק מיד את הקידוחים לחיפוש גז שבהם פתחה לאחרונה חברת נובל אנרג'י בהתאם לתיחום הגבולות הימים בין קפריסין לישראל. טורקיה טוענת כי העבודות צריכות להתנהל בתיאום עם צפון קפריסין הכבושה על ידה ומאיימת להפעיל כוח. טורקיה גם מנעה מלבנון, תחת איומים, לאשרר את ההסכם עליו היא חתמה עם קפריסין בנוגע לתיחום הגבולות הימים, מאחר וצפון קפריסין לא הייתה שותפה לו.

זו המדינה המאיימת על ישראל. אמנם שטחה גדול פי 40 מזה של ישראל, אוכלוסייתה פי 10 וגם צבאה גדול, אך אין לה גבול משותף עימנו וישראל אינה מאיימת עליה בשום אופן. להיפך, ישראל רוצה להמשיך ביחסי שיתוף פעולה בכל התחומים לטובתם ותועלתם של עמי שתי המדינות. למעשה לטורקיה אין שום סיבה אמיתית להיאבק בישראל, מלבד רגשי גדלות או נחיתות ותחושת עליונות האסלאם. השאלה היא מי ינצח, הרגש או המציאות בשטח?

יחסי ישראל-מצרים לאור חוסר היציבות במצרים

מצבה של ישראל מול מצרים שונה לחלוטין. למצרים ממתינה עכשיו תקופת מעבר ארוכה וקשה עד שתצליח להקים מוסדות אזרחיים נבחרים חדשים ולייצב את כלכלתה. התהליך יכלול בחירות לפרלמנט, ניסוח חוקה חדשה והגשתה לאישורו של העם במשאל עם ולבסוף בחירות לנשיאות. מדובר בתהליך מורכב שיכול להמשך כשנתיים והוא ילווה ללא ספק בעימותים ואולי באלימות. יש גם להניח שהגוש האסלאמי המורכב מהאחים המוסלמים, אלגמאעה אלאסלאמיה וקבוצות סלפיות ילך ויגביר את כוחו ועשוי להוות חלק מן הממשלה הבאה.

המצב הכלכלי במצרים הולך ומדרדר. מצרים היא יבואנית גדולה של מצרכי מזון. היא מיבאת כ-50% מן החיטה. כבר בשלב זה יש מחסור במוצרי מזון והאינפלציה גואה. מצרים נאלצת לשאוב מהרזרבות הדלות שלה במטבע זר את האמצעים כדי לקנות מזון ולסבסד אותו. נראה שהמצב יחמיר מאחר שהתיירות, המהווה את מקור ההכנסה העיקרי שלה, נמצאת בירידה דרסטית ומשקיעים זרים אינם ששים להשקיע במצב פוליטי בלתי יציב. מצרים המונה 83 מיליון תושבים ש-40% מהם חיים על פחות משני דולר ליום, והיא תזדקק לחסדי העולם כדי להתקיים.

בניגוד לטורקיה, לה אין גבול משותף עם ישראל ,יחסי ישראל – מצרים מבוססים על הסכם שלום שארה"ב ערבה לו. השלום העניק למצרים יציבות פוליטית וכלכלית וגם סיוע אמריקאי נדיב במשך 32 שנים. לשתי המדינות גבול ארוך משותף ויש להן אינטרס בסיסי לשתף פעולה כדי לשמור עליו ולמנוע טרור. חדירתם של ארגוני טרור לסיני והברחות נשק, טילים וחומר נפץ לעזה היא סיכון ביטחוני חמור למצרים – לא פחות מאשר לישראל. שיתוף הפעולה הביטחוני בין שתי המדינות הוא יסוד מרכזי ביחסיהן מאז שנחתם ב-1979. אין למצרים  שום סיבה לשנות מצב זה, מה עוד שמצבה הפנימי הורע בעקבות הפלתו של מובארק. היא זו שזקוקה לשלום כדי לטפל בכל כוחה ומירצה בענייניה המסובכים. עם זאת חוסר היציבות, השנאה לישראל והתגברות כוחם של הגורמים האסלאמיים הם ללא ספק בעייתים מבחינתה של ישראל ומצביעים על כך שמצפים לנו משברים נוספים.

עם זאת הזירה הפנימית המצרית תעסיק את כל הכוחות הפוליטיים ואת הצבא ולא נראה כי יש למישהו אינטרס אמיתי לפגוע בשלום עם ישראל, להכניס צבא לסיני ולהתקדם לעימות, אלא אם כן, שוב, יתגבר הרגש על האינטרס. ישראל בשלב הנוכחי הפכה להיות מושא חבטות של טורקיה, מצרים וגם ירדן. כמו כן, מאיימת עליה ההצבעה באו"ם על הכרה במדינה פלסטינית בגבולות 67'. זו ללא ספק תקופה בעייתית של בדידות מוגברת, אך בוודאי שלא באשמתה, אולם תופעה זו אינה אלא ביטוי חוזר של השנאה האסלאמית/ערבית לישראל והיא אינה מעידה בהכרח על כך שהאינטרסים הפוליטיים, הכלכלים והביטחוניים באזור השתנו.