מתוך מאמר בישראל היום – למאמר באתר ישראל היום
"הערבובים" הוא מונח חדש בחקר הסכסוך היהודי־ערבי בירושלים, שעבדכם הנאמן טבע לפני שנים אחדות. הערבובים מגלמים מרקמים רבים של נורמליות ושל שיתוף פעולה בין יהודים לבין ערבים בירושלים המאוחדת – תופעה שהתקשורת אינה מרבה להתייחס אליה. הם מבטאים את חוכמת ההמון שכבר שנים רבות משדר למנהיגיו כי לצד האלימות והטרור, מפכים להם בירושלים גם חיים של השלמה ושיתוף, שפעמים רבות גוברים על הפוליטיקה והמחלוקות.
הערבובים הללו, שלהם גם מוקדש פרק בספרי החדש "ירושלים – אשליית החלוקה" (הוצאת המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה), הם בראש ובראשונה תולדה של הדמוגרפיה הירושלמית: אחרי 19 שנה של חלוקה בתקופה הירדנית ו־48 שנות איחוד ישראלי, יום ירושלים שחל היום הוא הזדמנות טובה לחשוף נתון שאולי יפתיע רבים: הרוב הגדול של היהודים בירושלים ורוב אף גדול יותר מקרב ערביי העיר, כלל אינם מכירים מציאות של עיר מחולקת. כ־71% מהיהודים בעיר נולדו אל תוך מציאות של עיר אחת, ללא גבולות, ו־84% מהערבים בעיר נולדו אל תוך מציאות שכזאת.
לעובדה הזאת יש תוצאות: העיר מחוברת באמצעות מערכות תשתית משותפות, שקשה ואולי אי אפשר עוד להפריד ביניהן. שירותים ברמה משתנה ניתנים לכל חלקי העיר: מכבישים ועד מערכות מאוחדות של מים, חשמל, ביוב וטלפון. בבתי החולים של ירושלים עובדים שכם אל שכם רופאים ואחיות יהודים וערבים, שמשרתים את שתי האוכלוסיות. רבים מהנהגים בקווי התחבורה של אגד וכן הנוסעים בהם הם ערבים. האוכלוסייה הערבית השתלבה בתחום הרוקחות והמסחר בירושלים. הקניונים, המרכולים, רשתות המסחר ומרכזי הבילוי בעיר שוקקים קונים ומוכרים יהודים וערבים. מציאות של "ערבוב" קיימת גם בגני המשחקים והשעשועים בקו התפר. ערבים באים לגן החיות ולעין יעל, וילדיהם משתתפים בקייטנות שנערכות באתרים אלה. יותר ערבים ירושלמים מבקשים לעצמם כיום תעודת זהות ישראלית, נרשמים לבגרות הישראלית ומבקשים להתנדב לשירות הלאומי וללמוד באקדמיה בישראל.
יהודים פוקדים את מזרח ירושלים במספרים נמוכים יותר, אבל גם כאן קיימים "ערבובים": העיר העתיקה, על כל רבעיה, הומה בשנים האחרונות בתיירים וביהודים רבים, וקיים שיתוף בתוך החומות בתחומי המסחר והתיירות.
"הערבובים" הללו הם לצנינים בעיניהם של גורמי הטרור הפלשתיניים, שבשנה האחרונה יזמו "מיני אינתיפאדה" שנייה – דוגמה נוספת לכך קיבלנו ביום חמישי – וניסו, ללא הצלחה, לסחוף אל תוך מעגל השנאה אוכלוסייה פלשתינית גדולה. אין זה מפתיע שכל העת נמשכים ניסיונות "ההתנקשות" ברכבת הקלה, שהפכה לסמל הדו־קיום בעיר ולנייר הלקמוס שלו.
מי שמשוחח עם תושבי מזרח ירושלים ולא עם מנהיגיהם שמתיימרים לדבר בשמם, מגלה עד מהרה כי רבים מהם מעדיפים להמשיך לחיות במסגרת הריבונות הישראלית, ולא להשתייך לרשות הפלשתינית. כבעלי תעודות תושב, הם נהנים משורה של הטבות כלכליות שברשות הפלשתינית אינן בנמצא. רבים מהם גם אינם מוכנים לוותר על מנעמי הדמוקרטיה הישראלית. סקרי עומק שנערכו בקרב האוכלוסייה הזאת בשנים האחרונות מלמדים שבבחירה בין פלשתין לבין ישראל, רוב ערביי מזרח ירושלים מעדיפים את ישראל. התוצאה הזאת מתקבלת אף שישראל מיעטה להשקיע בשירותים עירוניים ובתשתיות בשכונות הערביות, ורבים מערביי ירושלים חשים עצמם קרובים פי כמה לערביי ישראל מאשר לערביי הגדה.
בניגוד לשאלה "מאוחדת או מחולקת", קל יותר לבחון ולתעד פיסות לא מעטות של נורמליות ושיתוף מצד אחד, והפרדה וניכור מצד אחר. העובדה שאלה דרים אלה בצד אלה אינה מבטלת אף אחד מהם. את תמונות השיתוף והנורמליזציה שלא פעם התקשורת מוחקת, ייצרה המציאות של חיים זה לצד זה כבר כמעט 50 שנה. זהו מצב חדש. החזרת הגלגל לאחור (מסיבות רבות נוספות) – אינה אפשרית עוד.
