המלך עבדאללה של ירדן מתכונן לקראת נסיעתו הקרובה לארצות הברית, שם הוא אמור להיות המנהיג הערבי הראשון שיפגוש את הנשיא ביידן.
יש אומנם ספק אם ביידן יזם את הביקור, או שהמלך הזמין את עצמו בכך שקבע סדרה ארוכה של פגישות עם גורמים כלכליים בארצות הברית, מה שגרם לביידן להזמינו לבית הלבן, אבל עובדה היא עובדה—מלך ירדן יקדים את כל מנהיגי ערב וילחץ את ידיו של הדייר החדש בבית הלבן.
מה משמעות הדבר? המלך חייב לשכנע את ביידן שאינו בא כקבצן לקבל נדבות, אלא שירדן חזרה להיות מדינת ציר אזורית, שיכולה לשרת את האינטרסים של ארצות הברית. תוכנית העבודה של המלך עם גורמי כלכלה מעידים כי הממלכה זקוקה לסיוע, אבל היא רוצה לקבל אותו בראש זקוף.
לקראת הביקור יזם המלך סדרה של פגישות פסגה בבגדאד וברבת עמון עם הנשיא סיסי וראש ממשלת עיראק אל-קאזימי. המפגש התפרש במזרח התיכון כחידוש הציר הישן בין סדאם חוסיין, המלך חוסיין והנשיא מובארכ שיצר את התשתית לשני אירועים היסטוריים: מלחמת עיראק-איראן וכיבוש כוויית בידי עיראק בתמיכת ירדן.
לצד פגישות הפסגה האלה, נועד המלך עבדאללה עם אבו מאזן, ועל פי מקורותינו ברמאללה, המלך ביקש מאבו מאזן לייצג את העניין הפלסטיני בשיחות מול ביידן, ואבו מאזן הסכים.
צעד זה מעיד על מטרת המלך בשיחות הפסגה עם מנהיגי עיראק ומצרים – ולייצגם בשיחות הבכורה עם ביידן. כלומר: ירדן רוצה להופיע כמדינת ציר המפעילה תרחישים אזוריים, ובזירה הפלסטינית.
על מנת לחזק את הציר הזה ירדן יזמה את חידוש הרעיון הישן של מתיחת צינור נפט מעיראק לעקבה ומשם במיכליות לסיני ואל מתקני הנפט המשוכללים של מצרים ליד אלכסנדריה.
רעיון צינור הנפט נועד להמחיש את הצרכים הכלכליים של מדינות ערב ואת החיבור הטבעי ביניהם כאשר ירדן נמצאת במרכזו. הבעיה היא שזה רעיון ישן שלא הצליח להתרומם, שיש ספקות לגבי כדאיותו הכלכלית, והסכנה להעביר אותו בסיני.
היומרה של ירדן להציג עצמה כמדינת ציר אזורית נראית מוגזמת לנוכח קשייה הפנימיים והספקות לגבי יציבותה אחרי ניסיון ההפיכה של הנסיך חמזה, והקשיים הגוברים עם שבטי הבדווים. רק לפני שלושה שבועות שבט עג'ארמה ניסה לפרוץ לרבת עמון, ופרצו חילופי אש בינו לבין כוחות הבטחון שגרמו לסגירה זמנית של שדה התעופה ברבת עמון.
החיבוק עם אבו מאזן ספק אם הוא נכס שעמו יבוא המלך עבדאללה לנשיא ביידן אחרי פרשת הריגתו של הדיסידנט ניזאר בנאת, והקשיים הכלכליים הגוברים של הרשות הפלסטינית, אשר בעקבות החלטת ישראל לגרוע את כספי משפחות הטרור מהעברות המסים – הגיעו למצב של חוסר יכולת לשלם משכורות.
רוב מדינות ערב כבר מזמן הפסיקו את העברות הכספים לרש"פ, ואירופה הקפיאה "עד ספטמבר" את הסיוע שלה בעקבות ביטול הבחירות. הרשות הגיעה לצומת דרכים שבה היא צריכה להחליט מה חשוב לה יותר, לקיים את הכלכלה שלה, או לדבוק בסיסמאות הלאומניות. בשלב הזה היא דבקה בסיסמאות.
גם ירדן נמצאת בצומת דרכים דומה – באיזה מידה היא מוכנה להתנגש עם ישראל בגלל הבעיה הפלסטינית. והתשובה היא לא. על פי מקורותינו הפלסטיניים עיקר השיחה בין המלך לאבו מאזן היה על הצורך לתמוך בכלכלות של ירדן והפלסטינים. על פי תוכנית צינור הנפט כפי שפורסמה מדלגת על הפלסטינים (וישראל), ואם הפלסטינים יסכימו להעדיף את הכלכלה על הסיסמאות יהיה ניתן להגיע למתקני הנפט של מצרים דרך הים התיכון – אבל עוד חזון למועד – אם בכלל.
שאלת הסטטוס קוו על הר הבית היא כבר עניין אחר. זאת בעיית יסוד של השושלת ההאשמית ומקור הלגיטימיות שלה כשומר המקומות הקדושים.
הפובליציסט הירדני סאלח אבו טיר כתב בסוכנות הידיעות "עמון" כי ישנו קשר בין החיבור הכלכלי בין ישראל לירדן לבין הסטטוס קוו על הר הבית, ואישר כי הנושא הזה עלה בשיחות בין המלך לראש הממשלה בנט ושרי החוץ של ישראל וירדן.
בעל המאמר קובע כי החיוניות הכלכלית של ירדן קשורה בסופו של דבר בישראל. המלך יבוא לביידן עם החיבורים לכלכלות הערביות. השאלה היא האם הנשיא, וגורמי הכלכלה האמריקניים יגידו למלך שיביט אל ישראל כמפתח לכלכלה הירדנית ולא אל מדינות ערב.
