חסן רוחאני, המנצח בבחירות האיראניות לנשיאות שהתקיימו השבוע, אינו שחקן חדש בזירה. רוחאני כיהן כיועץ לביטחון לאומי במשך 16 שנים בין 1989 ל־2005, תחת הנשיאים רפסנג'אני וח'תאמי. במסגרת זו פעל כראש צוות המו"מ הגרעיני מטעם טהראן במהלך השיחות בין איראן למדינות ה־EU3 (בריטניה, צרפת וגרמניה), בתקופה שבין אוקטובר 2003 לאוגוסט 2005. עברו כנושא ונותן מעניק לנו הצצה לאופן שבו הוא צפוי להתייחס לנושא הגרעין בתפקידו כנשיא האיראני החדש.
השליטה האולטימטיבית בתיק הגרעין האיראני נמצאת בידיו של המנהיג העליון, האייתוללה עלי ח'מינאי, שמשמש גם המפקד העליון של הכוחות המזוינים של איראן. במערב נוטים לשכוח עובדה זו, ובשל כך להפריז בהשפעתו האפשרית של רוחאני על ההתפתחויות בתחום הגרעין. בראיון שנערך ב־14 ביוני ב־BBC, תיאר שר החוץ הבריטי לשעבר, ג'ק סטרו, את רוחאני כ"מישהו שאפשר לעשות איתו עסקים".
האמת היא שרוחאני יכול להשפיע על הדיון הגרעיני, אך לא להכריע בו. בראיון עימו שפורסם ב־15 ביוני ביומון הסעודי "אל־שרק אל־אווסט", הוא העניק הצצה לאופן שבו הוא רואה את חלוקת הסמכויות בין המנהיג העליון לבין הנשיא: "החלטות בנושאים הקשורים במדיניות החוץ מצריכות את תמיכתו של המנהיג העליון. יש לי הזכות להיות בעל ניסיון רב בעבודה קרובה עם המנהיג העליון, היות ששירתי כיועץ לביטחון לאומי של איראן במהלך שלטונם של ח'תאמי ורפסנג'אני. גם במהלך שמונה השנים האחרונות נשארתי אחד משני נציגיו במועצה העליונה לביטחון לאומי. אם אבחר, אצפה לקבל את אותה התמיכה והאמון מהמנהיג העליון ביוזמות ובצעדים שאאמץ לקידום אג'נדת מדיניות החוץ שלנו".
אסטרטג מתוחכם
בהתחשב בתוכניותיו להיות פעיל בתחום יחסי החוץ של איראן, מה יהיו הצעדים שעליהם הוא צפוי להמליץ לח'מינאי? לעיתים קרובות שוכחים שרוחאני היה היועץ לביטחון לאומי דווקא בתקופה שבה איראן הסתירה את תוכנית הגרעין שלה מעיני המערב. היה זה ב־2003 כשהאיראנים הפכו את הטיל שיהאב 3 – שטהראן מתכוונת לחמש בראש נשק גרעיני בעתיד – למבצעי. במילים אחרות, רוחאני היה חלק מהמשטר שפעל לפיתוח יכולות הגרעין המרכזיות של איראן.
כאשר בשלהי 2002 חשפה האופוזיציה האיראנית את שני המרכיבים העיקריים במתקני הגרעין החשאיים של איראן – מתקן להעשרת אורניום בנתאנז ומתקן להפקת מים כבדים באראק שמיועדים להפקת פלוטוניום – נאלצה איראן להיכנס למו"מ על תוכנית הגרעין שלה עם המערב. בנקודת זמן זו ב־2003 מונה רוחאני לעמוד בראש צוות המו"מ הגרעיני.
ב־2004 רוחאני נשא נאום סודי, שבו התייחס במפורש לאסטרטגיה הדיפלומטית שלו כנושא ונותן בעניין הגרעין. רוחאני הסביר כי מטרתו היא להשאיר את תיק הגרעין האיראני מחוץ לידיה של מועצת הביטחון של האו"ם. הוא ניסה להצדיק בפני שומעיו את הוויתורים שעשה בזמנו למערב, ובייחוד את החלטתו להמליץ על השהיה זמנית של העשרת האורניום. תוכן הנאום התפרסם ב־2006. היה זה הנאום שבו נתן את ההצהרה המפורסמת: "באותו הזמן שבו דיברנו עם האירופאים בטהראן, התקנו ציוד בחלקים של המתקן באיספהאן".
המו"מ עם המערב, כפי שהסביר רוחאני, יצר עבור איראן "סביבה רגועה", שאיפשרה "להשלים את העבודה באיספהאן". הצהרות אלו הן למעשה הודאה של רוחאני בטקטיקה של הונאה הידועה כ"תקיה", שמורו הרוחני, האייתוללה חומייני, עודד את השיעים להשתמש בה. היה זה המתקן להמרת אורניום באיספהאן שייצר את הגז שאמור להיות מוזן בצנטריפוגות במתקן בנתאנז למטרות העשרה.
רוחאני גם הדגיש בנאומו כי הוא הסכים רק להשהיית פעולות העשרת האורניום, שבהן לאיראן לא היו בעיות טכניות כלל. למשל, רוחאני הגביל את ההשהיה אך ורק להזנת גז האורניום לצנטריפוגות אך לא לייצור הצנטריפוגות עצמן. כך, האיראנים היו יכולים לפתח את הצנטריפוגות בלי להפר את ההסכם שאליו הגיעו עם האירופאים באוקטובר 2003.
באמצעות ההסכמה על השהיה זמנית, ומאוחר יותר באמצעות מיקוח לגבי מה היתה משמעותה של ההשהיה, רוחאני שיחרר את הלחץ הבינלאומי מאיראן, שנוצר בעקבות חשיפת תוכנית הגרעין החשאית שלה ב־2002. באמצעות אסטרטגיה זו הוא הצליח להשאיר את הדיון בנושא איראן מחוץ למועצת הביטחון של האו"ם וגם איפשר לה להרוויח זמן לצורך התקדמות נוספת בתוכנית הגרעין שלה. כאשר מתבוננים בהישגיו, נראה שהוא השאיר הרחק מאחור את עמיתיו הבריטים, הצרפתים והגרמנים, למרות שעד היום חלק מהם עדיין חושבים שהם השיגו ניצחון דיפלומטי עצום עבור המערב.
דווקא עכשיו – להגביר סנקציות
בנאומו הציג רוחאני את המשמעות של הישגיו הדיפלומטיים: "למדינה בעלת יכולת להעשיר אורניום ברמה של 3.5 אחוזים, תהיה גם היכולת להעשיר אורניום לרמה של 90 אחוזים". כלומר, הדיפלומטיה שלו הניחה את היסודות להשגת אורניום בדרגת נשק עבור איראן אם זו תחליט על כך. לרוחאני היה חשוב לציין נקודה זו משום שלאחר שאחמדינג'אד החליף אותו ב־2005, נאמר עליו שהוא היה "רך" מדי במגעיו עם המערב. אך מהתבוננות בכישורי המו"מ ובהישגים של רוחאני, עולה שהוא התנהל פחות כיונה ויותר כשועל.
ועדיין, בחירתו של רוחאני גרמה למידה רבה של אופטימיות באשר ליחסיה העתידיים של איראן עם המערב. יש כוחות כלכליים חזקים באירופה, שרוצים לחדש את הסחר עם איראן ומקווים שהבחירה בו תוביל להסרת הסנקציות. מה שנכון הוא שהתמיכה שרוחאני קיבל, וכישלון המועמדים המייצגים קו נוקשה יותר, מרמזים כי קיים רצון עז לשינוי בקרב העם האיראני.
ארה"ב ובעלות בריתה צריכות להבין שהרוח החדשה הנושבת מכיוון העם האיראני מעניקה להן כוח מיקוח גדול מבעבר, כוח שמסייע להן מול הנושאים ונותנים האיראנים, ושמאפשר להן לבוא בדרישות נוקשות הרבה יותר מבעבר כדי לעצור את המירוץ האיראני לנשק גרעיני. זה לא הזמן להסיר את הסנקציות, אלא להגביר אותן.
המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום"
