
כדי להבין את משמעותה האמיתית של ועידת פריז בעניין הסכסוך הישראלי-פלסטיני, יש להתבונן בה לא כמעמד עצמאי, אלא כחלק ממהלך רחב-היקף שתוכנן על ידי הפלסטינים והאיחוד האירופי יחד עם שר החוץ האמריקני היוצא, ג’ון קרי – מתוך הנחה שהילארי קלינטון תזכה בבחירות לנשיאות ארצות הברית.
הוועידה נועדה לשמש כשלב נוסף במהלך אסטרטגי שראשיתו בהסרת הווטו האמריקני במועצת הביטחון (בסוף כהונתו של אובמה), והמשכו ביצירת מנגנון בינלאומי ללחץ על ישראל. התוכנית כללה שורת מהלכים: חזרה למועצת הביטחון ללא ההגנה האמריקנית, השוואת ההתנחלויות לפשעי דאעש, הפעלת הטריבונל הפלילי הבינלאומי בהאג נגד ישראל, הסלמת אינתיפאדה "בחסות האו"ם", והגברת פעולות החרם (BDS) ברחבי העולם.
גם הפעולות שננקטו באונסק"ו והוועידה שכינס ה-UNDP ברבת עמון בנושא "resilience" (בעברית: "קשיחות" או "חוסן") במזרח ירושלים ובאזורי C – מהלך שנועד בפועל לתכנן התקוממות עממית – משתלבים באותו רצף יזום היטב.
ישראל, כך נדמה, חומקת ברגע האחרון מצונאמי דיפלומטי – מהלך אירופי-פלסטיני – שתוכנן בקפידה בועידת פריז ושיכול היה להוביל להשלכות מדיניות וביטחוניות רחבות, לו הילארי קלינטון הייתה נכנסת לבית הלבן. עם זאת, נדמה כי המתקפה הזו סוכלה, לפחות זמנית, הודות לבחירתו של דונלד טראמפ – אשר שינה את כללי המשחק הבינלאומיים.