הרשות הפלסטינית מתמודדת בימים אלה עם אתגרים לא פשוטים. המו"מ עם החמאס מקרטע, הקשיים הפיננסיים כבדים ובימים האחרונים אף פרצה מריבה גלויה בין פארוק קדומי למחמוד עבאס. בתנאים הקיימים, קשה לראות כיצד העולם הערבי יוכל לקדם את הנושא הפלסטיני.
חולשתו של הפתח אל מול התחזקות החמאס
הרשות הפלסטינית ניצבת בימים אלה חסרת אונים לנוכח אתגרים לא קלים בכל החזיתות. על מאמצי התיווך הכושלים של מצרים בינה לבין החמאס והקשיים הפיננסיים המכבידים על תפקודה השוטף, נוספה בימים האחרונים מריבה גלויה בין פארוק אלקדומי למחמוד עבאס. קדומי הוא אחד מראשי אש"ף והאיש מספר שתיים בפתח. עבאס, בנוסף להיותו יו"ר הרשות הפלסטינית, מכהן כראש אש"ף וכראש הפתח. פתח ממשיך גם היום להוות את הארגון המרכזי באש"ף. חבריו מחזיקים ברוב מכריע – כ- 80% – בכל מוסדות אש"ף מאז שערפאת מונה לעמוד בראש התנועה ב- 1968.
חמאס, מצדו, שב וטוען כי מכיוון שהוא מחזיק ברוב בפרלמנט הפלסטיני בעקבות הבחירות של 2006, יש לערוך רפורמה באש"ף על מנת לאפשר את כניסתו לארגון ולהעניק לו ייצוג יחסי הולם בכל מוסדותיו. המשמעות תהיה דחיקת רגלו של הפתח והעברת הבכורה בזירה הפלסטינית לחמאס. לאש"ף יש עדיין חשיבות סמלית ומשפטית בזירה הפלסטינית, מאחר שהוא מסמל את המאבק נגד ישראל ומכיוון שהרשות הפלסטינית שואבת את סמכויותיה מאש"ף – שעימו חתמה ישראל את הסכמי אוסלו.
ניצחון חמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית ב- 2006 חשף את חולשתו של פתח. הארגון לא ידע לחדש את שורותיו ומרבית מנהיגיו משתייכים עדין לגווארדיה הישנה ומונעים את כניסתם של צעירים. באין התחדשות, פשתה השחיתות בשורותיו ועל כל זאת שילם הפתח מחיר גבוה. הכישלון בבחירות הוביל להקמת ממשלה בראשותו של ראש ממשלה חמאסי, אסמאעיל הניה, ואחר כך להשתלטות חמאס על רצועת עזה תוך הרג מאות מאנשי הפתח.
גם ביהודה ושומרון מהווה חמאס איום על שלטונו של מחמוד עבאס. אלמלא הנוכחות הצה"לית במקום והסכמת ישראל שכוחות הרשות הפלסטינית יאומנו בירדן על ידי הגנרל האמריקאי דייטון, היה החמאס משתלט גם על יו"ש.
הקשיים לקראת מערכת הבחירות לפרלמנט הפלסטיני
עבאס הבין שכדי לעצור את הסחף יש לבצע שינויים מרחיקי לכת ולרענן את שורות הפתח. בשלב הראשון, הוא מינה את סלאם פיאד לראש הממשלה לאחר שממשלת הניה הודחה בעקבות הפיכת החמאס בעזה. פיאד אינו משתייך לפתח ומינויו היה לצנינים בעיני נכבדים רבים, אך הוא הוכיח את עצמו בניהול כלכלי שהביא בשנתיים האחרונות לשגשוג יחסי ביו"ש. במקביל, שוקדים מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית על מאבק בלתי מתפשר בפעילי החמאס ונראה שכמה מאות מהם נעצרו. למרות ההצלחה הכלכלית, פיאד לא מצליח לאזן את התקציב הפלסטיני והוא תלוי בתרומות של מדינות ערב והמערב.
פעילות זו אומנם שיפרה את מעמדו של הפתח בציבור, אך עבאס יודע שכדי להחזיר עטרה ליושנה חייב הפתח לנצח בבחירות הבאות. הבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית אמורות להתקיים בינואר 2010. סביר להניח שהן תערכנה במקביל לבחירות לנשיאות, שהיו אמורות להתקיים בינואר השנה (2009) ונדחו בגלל שלא ניתן היה לקיימן אחרי שמחצית הפלסטינים נותרו תחת שלטונו הבלתי לגאלי של החמאס ברצועת עזה.
המועצה המרכזית של אש"ף קבעה שעל עבאס להמשיך בכהונתו כיו"ר הרשות ומינתה אותו לנשיא פלסטין. מנגד, החמאס טוען שהמשך כהונתו של עבאס אחרי ה- 9 בינואר נוגדת את החוקה, וכי על הפרלמנט היה להתכנס ולמנות את עזיז דואייק – איש החמאס שזה עתה שוחרר מהכלא הישראלי – לנשיא זמני עד לקיום הבחירות. הבעיה היא שלא ניתן בתנאים הנוכחיים לכנס את הפרלמנט, מכיוון שחלק מן הצירים נמצאים בעזה וישראל לא תתיר את מעברם לרמאללה. בנוסף, כמה עשרות מצירי החמאס עצורים בבתי הכלא בישראל.
סערת קדומי
נוכח מצב מורכב זה, החליט עבאס לכנס את הוועידה הכללית של הפתח בראשית החודש הבא. הכוונה היא להזרים דם חדש בצמרת ולזכות באמון הציבור לקראת הבחירות הקרבות. עבאס נזקק לשנה וחצי של מאבקים מרים עם חבריו בארגון כדי להביא להסכמה על מועד ומקום כינוסה של הוועידה. סוכם לבסוף כי היא תתקיים בבית לחם ב- 4 באוגוסט. רבים התנגדו לקיומה של הוועידה בעיר הנמצאת "בשטחים הכבושים", אך בסופו של דבר עמדתו של עבאס התקבלה.
מי שדבק בהתנגדותו הוא קדומי, שעורר כאמור בימים האחרונים מריבה גלויה המסכנת את אחדות הפתח וקיום הוועידה. ממקום מושבו בתוניס, קדומי ממשיך לכהן כמזכיר הכללי של הפתח וכאיש מספר 2 באש"ף. קדומי הוא ממייסדי הפתח והיה מוכר מאז ומתמיד כמתנגד לכל הסכם עם ישראל, אך נותר במיעוט לאחר שערפאת החליט לעלות על מסלול אוסלו. בשנים האחרונות, התקרב קדומי לסוריה ולארגונים הקיצוניים, אף על פי שגינה חריפות את השתלטות החמאס על עזה. הוא מתנגד עזות למדיניותו של עבאס לשיתוף פעולה ביטחוני וכלכלי עם ישראל, אך המציאות בשטח חזקה ממנו. עכשיו, כאשר עבאס זקוק לתמיכת חברי הארגון הבכירים כדי לקיים את הועידה הכללית ולשפר את מעמדו של הפתח בקרב הציבור, מנצל קדומי את המצב כדי לתקוף את עבאס.
בתחילת השבוע ערך קדומי מסיבת עיתונאים ברבת עמון וגינה את עצם ההחלטה לקיים את הוועידה "בחיקו של הכיבוש". הוא האשים את עבאס בשליטה רודנית על הפתח ואפילו ברקימת מזימה לרצוח את ערפאת. לטענת קדומי, ערפאת העביר לידיו בשנת 2004 פרוטוקול של ישיבה סודית בהשתתפות עבאס, מחמוד דחלאן (שכיהן אז כשר פנים וראש הביטחון המסכל ברצועת עזה), אריאל שרון וכמה קציני מודיעין אמריקאים, בה הוחלט להתנקש בחייו של ערפאת ושל מספר מנהיגים פלסטינים אחרים. סיפורו של קדומי, שנראה לכל בר בי רב כהזוי לחלוטין, גרם לסערה רבתי בפתח ובאש"ף. המוסדות העליונים של שני הארגונים פרסמו הודעות גינוי חריפות, האשימו את קדומי בניסיון להביא לפילוג בפתח, והציגו אותו כבעל דמיון חולני וכאדם בלתי מאוזן נפשית ופוליטית. הם הוסיפו כי ידונו באפשרות לנקוט בכל האמצעים הדרשים נגדו, אם כי הם אינם צופים את הרחקתו מן התנועה.
בימים הקרובים נדע אם גרר אחריו קדומי כמה מראשי הפתח והביא לדחיית כינוס הוועידה. על כל פנים, בינתיים הוא גרם לזעזוע במוסדות הארגון ופגע באחדות התנועה מול הציבור הפלסטיני, המעוניין לדעת אם יש לצפות לשינויים מהותיים בפתח.
כישלון מאמצי התיווך של מצרים
בו בזמן שסערה גדולה פוקדת את הפתח ואת הרשות הפלסטינית, מצרים מתקשה לקרב בין הגדה לרצועה. זה למעלה משנה שהמצרים עושים מאמץ להביא לפיוס, או לפחות לחדש את שיתוף הפעולה בין הרשות הפלסטינית לחמאס. המטרה היא להקים ממשלה זמנית משותפת ולפעול לקיום הבחירות לפרלמנט ולנשיאות מוקדם ככל האפשר. המצרים מודעים לצרה הרובצת לפתחם: ללא איחוד השטחים הפלסטינים תחת ממשלה אחת ובחירת מוסדות חדשים מוסכמים לרשות הפלסטינית, ימשיך חמאס להוות איום בטחוני הן על הממשל הפלסטיני והן על מצרים עצמה. ברור למצרים כי גם ישראל לא תגיע לעולם להסכם עם הפלסטינים כל עוד החמאס מוסיף לשלוט בעזה ומאיים על הגדה.
אחרי מו"מ מפרך שנמשך חודשים רבים, קבעו המצרים את תאריך היעד לחתימה על הסכם בין הפלגים הפלסטיניים ל- 7 ביולי. עם זאת, לאחר שלא הצליחו לשכנע את שני הצדדים, הם דחו את תאריך היעד ל- 27 ביולי. הפלגים זומנו לקהיר למו"מ הסופי יומיים קודם לכן, בהנחה שעד אז עומר סלימאן, הממונה על הנושא, יצליח ליישר את ההדורים בין הצדדים. ספק רב אם יצליח בכך. סגנו של סלימאן, גנרל מוחמד אברהים, ניסה בשבוע שעבר לשכנע את הסורים ללחוץ על משעל להגמיש את עמדותיו, אך יצא מדמשק ללא שום הישגים. למעשה, מצרים כבר ויתרה על מטרתה להקים ממשלה משותפת של פתח וחמאס. שאיפתה המינימלית כיום היא להקים וועדה שתתאם בין שתי הממשלות ברמאללה ובעזה ותכין את הקרקע לקראת הבחירות. לפי תוכנית זו, לאחר הבחירות תוקם ממשלה שתאחד את מנגנוני הביטחון ותקלוט את כוחות החמאס במנגנוני הרשות הפלסטינית. אלא שחמאס מסרב לפרק את כוחותיו, המבטיחים את שלטונו ברצועה, ואילו הפתח אינו מסכים לאפשר לחמאס להמשיך לשלוט בעזה ולהחזיק בכוחות עצמאיים. גם סביב שיטת הבחירות, המבוססת על תערובת של השיטות היחסית והאזורית, יש חילוקי דעות. חמאס מעוניין שעיקר הבחירות תתקיימנה על בסיס אזורי, מתוך אמונה כי הוא חזק בשטח, בעוד הפתח מעוניין בהגדלת חלקן של הבחירות היחסיות, כלומר על פי רשימת מועמדים ארצית.
השיתוק בזירה הפלסטינית צפוי להימשך
בינתיים נמשך המצור על עזה וישראל הודיעה כי לא תשנה את מדיניותה כל עוד לא ישוחרר גלעד שליט. מצרים – הקשורה בהסכם בינלאומי עם ישראל, הרשות הפלסטיניתוהאיחוד האירופי לגבי הפעלת מעבר רפיח – מסתפקת בפתיחתו אחת לחודש לצרכים הומניטאריים בלבד. חמאס מתעלם מסבלם של תושבי הרצועה, שמאז מבצע עופרת יצוקה אינם יכולים לשקם את בתיהם. חמאס גם אינו ממהר לשחרר את שליט או להכיר בישראל. להפך, במצב המורכב שנוצר, חמאס מנסה לקדם את מעמדו בעולם, לפרוץ את ההסגר הפוליטי ולפתח את קשריו עם המערב. עם זאת, הקוורטט עדין מחזיק בעמדותיו כי לא יקיים דיאלוג עם חמאס כל עוד לא יפסיק את פעולות הטרור, יכיר בישראל ויקבל את ההסכמים שחתמה הרשות הפלסטינית – אבל לעוד כמה זמן?
בתנאים הקיימים, קשה לראות כיצד העולם הערבי יוכל לקדם את הנושא הפלסטיני. אין זה כמובן מפריע לפלסטינים עצמם, למדינות ערב ולתקשורת הערבית להאשים את ישראל בקיפאון התהליך המדיני. עבאס, המודע היטב לעובדה שאינו מסוגל לקדם כל תהליך, התעלה לכדי גינוי נאומו של בנימין נתניהו באוניברסיטת בר אילן, אשר הכיר בפתרון שתי המדינות. הוא אף מסרב לפגוש את נתניהו כל עוד ישראל לא הקפיאה את הבנייה בהתנחלויות. בעולם הערבי העובדות אינן קובעות את המציאות, אך בטווח הנראה לעין ברור לכל שהזירה הפלסטינית משותקת. האם נשיא ארה"ב, ברק אובאמה, ויועציו מודעים לתסבוכת הפלסטינית הפנימית, הנובעת בחלקה הגדול מעמדתו הבלתי מתפשרת של החמאס, או שהם מעדיפים להתעלם מהעובדות הלא נעימות וסבורים כי רק אם ישראל תגמיש את עמדותיה תחול התקדמות בתהליך השלום? בנוסף, האם ממשלת ישראל מסוגלת לנצל את המצב הנוכחי במישור ההסברתי כדי להתגבר על התעמולה הערבית השקרית?
