כמעט שלושה עשורים לאחר הקמתה, הרשות הפלסטינית ומוסדותיה ממשיכים להתנהל בשחיתות ללא רסן. לכך יש השפעה שלילית רבת-עוצמה על אמון הציבור הפלסטיני במדיניות ובהחלטות של מנהיגיו. ההשלכות של מצב זה על הנהגת הרשות הפלסטינית הרסניות, בעיקר בכל הנוגע לתהליך השלום עם ישראל וליכולתה להוביל את הפלסטינים לקראת מדינה.
הטענות בדבר שחיתות, שהופנו נגד הרשות הפלסטינית כמעט מן היום הראשון לקיומה, ערערו קשות את אמינותם של יו"ר אש"ף לשעבר יאסר ערפאת, ושל יורשו אבו מאזן, בעיני עמם.
ההאשמות, שהלכו והחריפו בשלושת העשורים האחרונים, נמנו עם שאר הגורמים שהפכו את היכולת לעשות ויתורים מהותיים שיובילו להסכם שלום עם ישראל לקשה עד בלתי אפשרית עבור ערפאת ועבאס.
אחד הנושאים העיקריים בסדרי העדיפויות של שני המנהיגים הללו היה להוכיח שבכל הנוגע להתנהלות מול ישראל, אין הם "ישנים עם האויב" למטרות רווח אישי. הצורך להפריך טענה זו גבר על השיקולים המעודדים את קידום השלום עם ישראל.
כבר מתחילת "תהליך השלום" ב-1993, פלסטינים רבים ראו בו "עסקה" בין ממשלת ישראל להנהגת אש"ף מושחתת, שרעבה לכסף לאחר ש'נזרקה' על ידי מדינות ערביות רבות כעונש על תמיכתה בפלישה של הדיקטטור העיראקי סדאם חוסיין לכווית ב-1990.
לאחר שחרור כווית, כעבור שנה, החליטו הנסיכות העשירה בנפט ומדינות מפרץ אחרות לעצור את המימון לאש"ף, וגרמו לאחד המשברים הכספיים החמורים ביותר שלו.
הסכם אוסלו הציל את אש"ף מקריסה, מכיוון שהסיוע הכספי הערבי הוחלף במימון מסיבי מצד ארה"ב, אירופה ומדינות אחרות.
פלסטינים רבים ציינו שהתוצרים היחידים של "תהליך השלום" היו השימוש התאוותני של בכירי אש"ף, משפחותיהם ומקורביהם בכספים ייעודיים לרכישת מכוניות יוקרה לעצמם ולבניית אחוזות פאר, בעיקר ברמאללה וברצועת עזה.
פלסטינים אלו הבינו עד מהרה כי מה שהתגלה לנגד עיניהם לא היה "תהליך שלום", אלא תהליך שבו מנהיגי אש"ף רודפי בצע ופמליותיהם מפנים סיוע בינלאומי לצורכיהם האישיים ולהפקת רווחים עצומים מהסכמי אוסלו.
הכישלון – או הסירוב – של תורמים מערביים בשני העשורים הראשונים שלאחר "תהליך השלום" לחייב את הרשות הפלסטינית לתת דין וחשבון על הניצול החריג שנעשה בכספים היה אחת הסיבות העיקריות לכך שרוב הפלסטינים איבדו אמון בהסכמי אוסלו.
יתר על כן, זו הייתה גם אחת הסיבות העיקריות להקצנה של פלסטינים רבים כל כך ובסופו של דבר להצבעתם לחמאס בבחירות לפרלמנט ב-2006: מכיוון שהם לא הפיקו תועלת מ"תהליך השלום" של הרשות הפלסטינית עם ישראל וזעמו על שחיתות מנהיגיה, הם ראו בחמאס את המוצא היחיד שלהם.
המרירות והתסכול ברחוב הפלסטיני ניכרו כבר מהימים הראשונים להגעת "המאפיה מתוניס" (המונח המשמש חלק מהפלסטינים בבואם לתאר את הנהגת אש"ף שהתבססה לפני כן בתוניסיה). הפלסטיני הפשוט חש שהסכמי אוסלו לא עסקו בשיפור תנאי חייו או בבניית כלכלה חזקה, אלא בשירות האינטרסים של ערפאת ומקורביו.
מראות של בכירים פלסטינים הנוסעים בשיירות רכב, בליווי שומרי ראש ועוזרים אישיים, וכן דיווחים על אורח חייהם הראוותני של מנהיגי אש"ף, החריפו אף יותר את תחושת הכעס והדחיקה לשוליים בקרב הפלסטינים.
סיפורו של קזינו "אואזיס" ביריחו, שפעל זמן קצר לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, היה ונותר – בעיני פלסטינים רבים – אחד הסמלים הגדולים ביותר לשחיתות של הנהגת אש”ף. הקזינו נתפס כפרויקט משותף של גורמים פלסטיניים וישראליים מושחתים שנועד להתעשרות עצמית על חשבון פלסטינים וישראלים כאחד.
אסלאמיסטים פלסטינים, שהדגישו כי ההימורים אסורים על פי האסלאם, השתמשו בקזינו כדי לתאר את חברי הנהגת אש"ף ככופרים ובוגדים, האשמות שערערו אף יותר את אמינותם של ערפאת ומקורביו בקרב בני עמם.
התיאום הביטחוני בין כוחות הביטחון הפלסטיניים וישראל, למשל, הוסבר על ידי פלסטינים רבים כתוצאה ישירה של השחיתות של בכירים פלסטינים. הטענה היא שפקידים אלו, שחלקם נגועים בפרשיות שחיתות, אינם מעוניינים להפסיק את התיאום הביטחוני מכיוון שהם חוששים לאבד את תעודות ה-VIP שקיבלו מישראל ואת זכויות היתר שהם ובני משפחותיהם נהנים מהן עקב שיתוף הפעולה עם ישראל.
התגברות השיח על שחיתות גרם לפלסטינים רבים לפקפק במניעים ובסיבות שמאחורי החלטותיהם של מנהיגים פלסטינים. אם, למשל, הרשות הפלסטינית מחליטה להקים בית חולים, השאלה הראשונה שפלסטינים רבים ישאלו היא מי ב"לשכת הנשיא" זכה לקבל עמלה בעקבות הפרויקט.
כך גם בנוגע ל"תהליך השלום" עם ישראל. בכל פעם שישראלים ופלסטינים נפגשו ליד שולחן המו"מ כדי לדון בדרכים להתקדמות, צצו דיווחים ושמועות ברחוב הפלסטיני על ההטבות והתגמולים שהוצעו לפקידים פלסטינים מסוימים (מצד ישראל וארה"ב) בתמורה לוויתורים מרחיקי לכת לטובת ישראל. דיווחים ושמועות אלו לא נפלו על אוזניים ערלות: למעשה, הם מילאו תפקיד בהרתעת מנהיגים פלסטינים מעשיית ויתורים של ממש למען השלום עם ישראל.
השחיתות נותרה מכשול מרכזי להגשמת השאיפות הלאומיות של הפלסטינים, ובעיקר לבניית חברה דמוקרטית ומוסדות הפועלים בשקיפות ולהקמת מדינה פלסטינית.
גרוע מזה, השחיתות 'שיחקה לידיהם' של יריבי הרשות הפלסטינית, בעיקר חמאס, התנועה האסלאמית שאינה מכירה בזכותה של ישראל להתקיים ושהאמנה שלה מ-1988 קוראת לג'יהאד (מלחמת קודש).
בסוף 2005 החליטה חמאס בפעם הראשונה להתמודד בבחירות לפרלמנט, שהתקיימו בינואר 2006. הסיסמה של חמאס הייתה אז "שותפים בדם, שותפים בהחלטה", והיא שיקפה את רצון חמאס להציג עצמו כגוף שמסוגל להיות חלק מההנהגה הפלסטינית ומקבלת ההחלטות.
השחיתות הֵקלה על ניצחונה של חמאס בבחירות ההן. הרשימה שלה, שנקראה "גוש השינוי והרפורמה", הציגה מצע שהבטיח לשים קץ לשחיתות ולהביא לשלטון תקין. חמאס, בקיצור, ידעה בדיוק מה הציבור הפלסטיני רצה. התנועה זכתה ב-76 מתוך 132 מושבים של הפרלמנט הפלסטיני, המועצה המחוקקת הפלסטינית.1
ניצחון חמאס שיקף בעיקר הצבעת מחאה נגד השחיתות וכישלונה של ההנהגה הפלסטינית להתמודד עם הנושא.
כך, מצע הבחירות של חמאס משך אליו פלסטינים רבים מכיוון שהוא כלל התחייבות "להילחם בשחיתות על כל צורותיה", תוך ציון ברור כי השחיתות היא "גורם מרכזי להחלשת העורף הפלסטיני ולערעור יסודות האחדות הלאומית".
המצע כלל גם הבטחות "[ל]הגברת השקיפות, הפיקוח והאחריות בטיפול בתקציב הכללי ובניסוח מחדש של מדיניות התעסוקה הציבורית כדי להבטיח הזדמנויות שוות לכל העם הפלסטיני על בסיס כשירות, וכדי למנוע ניצול התפקיד לטובת האינטרס האישי".
עוד הבטיחה חמאס "להילחם בנפוטיזם, ובפלגנות במינויים ובקידום בכל מוסדות הציבור, וכן להילחם ב'רשלנות' בביצועי הממשלה ובבזבוז כספי ציבור".2
בשנת 2010 הקימה הרשות הפלסטינית, בהשפעת לחץ עצום מצד הציבור הפלסטיני וכמה תורמים מהמערב, את הוועדה הפלסטינית למלחמה בשחיתות.
הוועדה הופקדה על קבלת תלונות מהציבור והייתה אמורה לדאוג לטיפול מהיר ויעיל בתופעות שחיתות. ברם, לפי טארק דנה, חוקר פלסטיני של מדעי המדינה:
אף שהוועדה מוגדרת עצמאית מבחינה כלכלית ומנהלית, הנשיא שלה ממונה בצו נשיאותי, ורבים מחברי הוועדה המייעצת שלה מילאו בעבר תפקידים רשמיים בתור שרים, שגרירים ויועצים לנשיא הרשות הפלסטינית. ואף שחלק ממקרי השחיתות הועברו לרשות השופטת, החקירות היו סלקטיביות. כך על פי דיווחים בתקשורת וראיונות שערך המחבר. יתרה מזו, סקרים מראים שדעת הקהל מאבדת אמון בוועדה בקצב הולך וגובר, ושהנשיאות, שירותי הביטחון והמפלגות הפוליטיות מתערבות בקביעות בעבודת הוועדה.3
סקרי דעת קהל מראים שרובם המכריע של הפלסטינים ממשיכים להאמין שיש שחיתות ברשות הפלסטינית, למרות מאמצי הוועדה נגד שחיתות.
על פי סקר דעת קהל מדצמבר 2022, בעריכת המרכז הפלסטיני למחקרי מדיניות וסקרים (PCPSR), 81% מהפלסטינים סבורים שיש שחיתות במוסדות הרשות הפלסטינית.4 תוצאות דומות עלו בסקרים שערך אותו מרכז בשנים קודמות,5 והם לא הפתיעו את מי שעוקבים אחר הרשות הפלסטינית מאז הקמתה ב-1994.
סקר אחר, שנערך על ידי הקואליציה למען יושרה ואחריותיות (AMAN), גם הוא בדצמבר 2022, מצא כי רובם המכריע של הפלסטינים (85%) סבורים שהמאמצים המופעלים למלחמה בשחיתות אינם מספיקים.6
פלסטינים רבים מאמינים כי ציות רפה לדרישות החוק, היעדר פרלמנט, כישלון לבוא חשבון עם בכירים מושחתים, חברה אזרחית חלשה – כל אלה תרמו להפצת השחיתות. זאת ועוד, הם אינם מאמינים ביעילות או באפקטיביות של המאמצים למאבק בשחיתות
מצד הגופים האמונים על מאבק בשחיתות, וממשיכים לפקפק בחוסר הפניות ובעצמאות של גופים אלו.7
לטענת הפלסטינים, הסיבות העיקריות לכך שהמאמצים נגד שחיתות אינם מספקים הן: חוסר שקיפות בניהול מוסדות המדינה; חוסר רצון פוליטי להטיל אחריות על המושחתים; עונשים לא מרתיעים דיים נגד מבצעי עבירות שחיתות; היעדר מודלים לחיקוי בקרב הפקידים, שיעמדו על ערכים של יושרה וישמרו על האינטרסים והמשאבים הציבוריים.8
על פי AMAN, "עבירות של העדפה ונפוטיזם, מעילה בכספי ציבור, הפרת אמונים, שימוש לרעה בכוח, שוחד והלבנת הון, הן התופעות הנפוצות ביותר של השחיתות."9
בהיעדר פרלמנט מתפקד (מאז שותק למעשה בעקבות השתלטות חמאס על רצועת עזה ב-2007) ובהיעדר דיון פתוח וחופשי בנושאים רגישים שבאחריות הרשות הפלסטינית, קשה לראות כיצד ישתנה מצב הדברים בקרוב.
חולשתה של מערכת המשפט ברשות הפלסטינית תרמה גם היא לתחושת הייאוש. פסיקות בית המשפט זכו לעתים להתעלמות מצד הרשות הפלסטינית וכוחות הביטחון, מה שהגביר את האנרכיה וההפקרות באזורים שבשליטת הרשות הפלסטינית, ובעיקר הביא לידי הופעתן של כנופיות חמושות.
הרשות הפלסטינית ממשיכה בינתיים לעסוק בהסתה מסיבית נגד ישראל, כדרך להסיט את תשומת הלב מהשחיתות, מהיעדר חירויות הציבור ומהיעדר הדמוקרטיה בתחומיה שלה. ההסתה נועדה להבטיח שביקורת ותלונות יופנו רק נגד ישראל. ההנהגה הפלסטינית מעוניינת שעמה יהיה עסוק בשנאת ישראל; שאם לא כן, הפלסטינים עלולים להגיע עד המנהיגים ברמאללה ולדרוש רפורמות ודמוקרטיה.
הרשות הפלסטינית איבדה את אמונם של מי שהיא אמורה לייצג. לפי הסקרים האחרונים, יותר מ-70% מהפלסטינים רוצים שאבו מאזן יתפטר. תופעות הנפוטיזם וההעדפה משתוללות, בעוד פקידים ומקורבים מתהדרים בלא בושה בעושר שהשיגו באמצעות ניצול סכומים במיליארדים שנועדו לשיפור תנאי החיים של עמם.
אובדן האמון אִפשר לחמאס לנצל את החששות המוצדקים של העם הפלסטיני, ובעקבות זאת להתגלות כחסרי אמינות בהנהגה באותה מידה. בשל כך נוצר פיצול בין השטחים שבשליטת הרש"פ לבין רצועת עזה שבשליטת חמאס, פיצול שמוטט את חלומם של הפלסטינים לבנות ממשל תקין ולהשיג דמוקרטיה, תוך הבאת אנרכיה והפקרות על קהילות פלסטיניות רבות.
אם כך, מה יש לעשות בנדון?
הדרך היחידה להילחם בשחיתות היא להגביר את לחצם של תורמים מהמערב על הנהגת הרשות הפלסטינית בדרישה לשקיפות ואחריותיות ולא לאפשר לה עוד יד חופשית. ארגוני פיקוח פנים-פלסטיניים הוכחו לא רק כלא יעילים, אלא גם כהמשך לשחיתות שבה הם נועדו להילחם.
מקורות מימון אמריקניים, אירופיים ואחרים המאפשרים את המשכיות הרשות הפלסטינית חייבים להתעקש על אחריותיות. שקיפות פיננסית חייבת להיות חלק בלתי נפרד מתהליך המימון.
רק צעד זה יוכל לעצור את השימוש לרעה בכספים, ויחזיר את הסיוע הבינלאומי למי שהוא נועד לסייע להם. שחרור כספים אלו לבניית התשתית הדרושה לחינוך וליצירת מקומות עבודה ישנה את הדינמיקה ואת המצב התודעתי של הפלסטינים מעם רעב וכועס (המוסת ביתר קלות נגד ישראל בשל צרותיו) לעם מסופק ומאושר יותר.
רק אחריותיות פיננסית מלאה תוכל לבלום את אי-האמון ההולך וגובר של העם הפלסטיני בהנהגתו, ובסופו של דבר את הסתייגותו הנלווית מהשתתפות בכל תהליך שלום בר-קיימא בינו לבין ישראל.
* * *
Notes
