בשנת 1876 נרשמה בירושלים היסטוריה קטנה: אחרי מחלוקות אינספור, חברו יחדיו ועד העדה הספרדית ו"כנסת ישראל" (האשכנזים) ורכשו מהערבים את מערת שמעון הצדיק, הוא שמעון בן יוחנן הכהן הגדול, משיירי "כנסת גדולה," שלו מיוחסת המימרה "על שלושה דברים עומד העולם: על התורה, ועל העבודה ועל גמילות חסדים" (אבות א',ב').
יחד עם המערה – שאותה פקדו יהודים מאות בשנים – נרכש תמורת 15 אלף פרנק גם מגרש בן 18 דונם, שחולק שווה בשווה בין שתי הקהילות. בשנים הבאות בנו עשרות משפחות יהודיות את ביתן במקום. הן וצאצאיהן חיו שם, עד שגורשו ב-1948, עם חלוקת העיר בין ישראל לממלכת ירדן.
עכשיו היהודים חוזרים לשם, ומשפחות ערביות שאונר"א (סוכנות הסעד והפליטים של האו"ם) שיכנה במקום מפונות ממנו בצו בית משפט (הפסיקה לא דרשה מהם להתפנות, אלא לשלם דמי שכירות לבעלים היהודים. אלא שחלק מהתושבים הערבים סירבו ולכן הם מפונים.)
בסיפור הרותח הזה של שכונת שמעון הצדיק – שייח' ג'ראח, מעורבים האמריקנים, שמנסים ללא הצלחה לעצור את התהליך, הבריטים, שהקונסוליה שלהם משקיפה מקרוב על אדמת המריבה הזאת, ארגוני שמאל ופלסטינים, שאינם חדלים מהפגנות וממחאה, המתיישבים היהודים ומדינת ישראל, שמקפידה במתכוון לשמור על פסיביות מוחלטת. שם המשחק שממשלת ישראל אינה נוקבת בשמו הוא שמירת הרצף הישראלי בין ירושלים המערבית לבין הר הצופים. "נוח לנו," מודה גורם מדיני, "שגורמים אחרים עושים עבורנו את העבודה במגרש הזה."
שנים של נתק
כדי לרדת לשורש העניין אי אפשר להתחמק ממעט רקע היסטורי ומשפטי: מלחמת השחרור הביאה לתזוזות של אוכלוסייה בירושלים. לא רק ערבים עזבו את בתיהם בטלביה, בקעה וקטמון. גם מעט יהודים נעקרו ממקומות כמו נווה יעקב, עטרות, הרובע היהודי ושמעון הצדיק, שלמרגלות הר הצופים.
על ההר שכנו עד מלחמת העצמאות שניים מן המוסדות המפורסמים והחשובים של היישוב היהודי בארץ: בית החולים הדסה והאוניברסיטה העברית. ב-13 באפריל 1948 התקיפו פורעים ערבים שיירה של רופאים ואחיות, עמוסה ציוד רפואי ומזון, שעשתה את דרכה אל ההר. 78 יהודים נרצחו, ובהם מנהל בית החולים הדסה, ד"ר חיים יסקי. האנדרטה לזכר חללי השיירה כמעט נושקת לבתי היהודים ולחלקות המריבה בשמעון הצדיק.
ההתקפה הקשה הביאה לניתוקו של ההר מירושלים המערבית ולהפסקת פעילותם של בית החולים הדסה והאוניברסיטה. במשך 19 שנה התקיימה על ההר, בחסות האו"ם, מובלעת ישראלית. גם שייח' ג'ראח, שכונת האצולה של ערביי ירושלים, שינתה בהדרגה את פניה וקלטה אוכלוסייה ענייה. בתי היהודים נתפסו. הדיירים החדשים, רובם פליטים, שילמו דמי שכירות לאפוטרופוס הירדני.
היהודים נשבעו לשוב אל ההר. הם שרו לו שירים ("מעל פסגת הר הצופים" הוא הידוע שבהם), נסעו אליו בשיירות ואחרי ששת הימים מיהרו לחדש בו את פעילות בית החולים הדסה והאוניברסיטה העברית ואף הרחיבו אותה במידה ניכרת.
מדינת ישראל לא הסתפקה בכך. כחלק מתנופת ההתיישבות הגדולה לאחר המלחמה הופקעו אלפי דונמים ובמרחב שבין הר הצופים ובין קו הגבול הישן, משמואל הנביא צפונה, נבנו בשנים הבאות שכונות יהודיות גדולות, כמו סנהדריה, הגבעה הצרפתית ומעלות דפנה. עשרות אלפי ישראלים חיים בהן היום. כדי להבטיח שהר הצופים לא ינותק שנית, נבנו בשכונת שייח' ג'ראח – שמעון הצדיק – מוסדות שלטון ישראליים רבים. המוכר שבהם הוא קריית הממשלה. היהודים שבו גם אל קברו של שמעון הצדיק. על בתי היהודים בשכונת שמעון הצדיק התחולל מאבק. הוא מגיע לשיאו בימים אלה ומהווה בדרכו מיקרוקוסמוס של המאבק על ירושלים כולה.
עקירה כפולה
מנקודת המבט של 19 המשפחות היהודיות שכבר חיות במקום, מדובר במימוש של זכות השיבה היהודית, זכות שהם שוללים מכל וכל מהערבים, וכן בסגירת חשבון מוסרית עם מי שב-1948 סירב להכיר במדינה היהודית וניסה להשמידה. גם החוק ובתי המשפט עומדים לצד המשפחות.
מנקודת המבט של התושבים הפלסטינים, שאונר"א שיכנה במקום בשנות ה-50 של המאה הקודמת, מדובר בעוול ובעקירה כפולה: פעם אחת ב1948-ופעם נוספת – עתה.
נאסר ראווי, שהוריו נעקרו מאזור צריפין ב-1948, הוא אחד מהם. בטנו של ראווי מלאה על המדינה, על המשטרה ועל בתי המשפט: "זו מדינה גזענית, ממשלה גזענית ושופטים גזענים."
ראווי משוכנע שמסמכי הבעלות של היהודים על חלקות הקרקע והמערה בשמעון הצדיק זויפו. "הוריי ברחו לירושלים ב-1948," הוא מספר, "הקמנו כאן אוהלים ואז בא האו"ם ובנה לנו את הבתים הללו על השטחים בשייח' ג'ראח, מה שאתם קוראים שמעון הצדיק. בדקנו בטורקיה בארכיונים שם. אין רישום כזה של בעלות יהודית. הכל המצאות, אבל כל הערכאות נגדנו. הכל פוליטי. אני וחמשת ילדי לא מתכוונים לזוז מהאוהל הזה מול הבית שלי, שבו גרים עכשיו יהודים," הוא מבהיר.
מפונה אחר, מוחמד, אומר שיהיה מוכן לוותר על ביתו בשמעון הצדיק, ברגע שהמדינה תחזיר את משפחת אל-כורד, משפחה אחרת המתגוררת במתחם, אל ביתה הישן בחיפה, שאותו עזבה ב-1948. "אם היהודים חוזרים לכאן, אנו רוצים לחזור לשם. אם זכות שיבה, אז זכות שיבה לכולם."
התושבים היהודים בשכונת שמעון הצדיק בחרו השבוע שלא להתראיין, אבל ח"כ בני אלון, שבמשך שנים הוביל את מבצע ההתיישבות בשכונה, היה להם לפה: אלון משוכנע ש"אין שום סימטריה בין פליטים יהודים לפליטים ערבים." לדבריו, "לסיפור הזה יש שתי רמות: הרמה המשפטית והרמה המוסרית, ובשתיהן אני מרגיש טוב מאוד עם עצמי.
"ברמה המשפטית, ההתנהלות של ממשלת ישראל ושל ממשלת ירדן היתה שונה. ישראל נהגה כפי שראוי היה שתנהג, כריבון וכבעל הבית בירושלים, ודאגה באמצעות האפוטרופוס לנכסי נפקדים וליישב יהודים בציון – ירושלים. זו הרי משמעות הציונות. במקביל היא שמרה על זכויות הערבים לפיצוי על הרכוש שפעם הם גרו בו. ממשלת ירדן נהגה אחרת. במובן הכי עמוק של העניין, היא תפסה את עצמה כזרה והתנהגה בהתאם: לא שינתה את הבעלות ושמרה על רכוש היהודים, שיום אחד ישובו.
"אני לא מהאו"ם," מדגיש אלון, "אני נוהג כבן בית בבירתי. הערבים היו הצד התוקפן, שסירב להכיר במדינה היהודית. הערבים היו הצד הפורע. ביחס לשכונת שמעון הצדיק, הם שיקרו לכל אורך הדרך. היו להם שם זכויות של דיירים מוגנים. אם הם היו ממשיכים לשלם דמי שכירות – רובם היו יכולים להישאר שם, אבל הם התכחשו לעצם הבעלות היהודית על השטח וניסו להציג מצג שווא, כאילו שהבעלות הזאת מזויפת. באוריינט האוס הרי שמו יד על מחלקה שלמה של זיופים שלהם. הפלסטינים גם דחו פיצוי גבוה שהוצע להם. ואז באים אנשים עם עין דומעת ולב רגיש, בסגנון אירופי, ומתרגשים יחד איתם. אני מאוד מבין את העניין ההומני, אבל שהם יבינו את נוסחת הדיבור הבינלאומית, את החוקים הירדניים והישראליים ואת המציאות."
מעמד של "דייר מוגן"
בתי המשפט במדינת ישראל אינם נכנסים כלל לוויכוח הנוקב הזה, שח"כ אלון וראווי מייצגים את שני הקצוות שלו. ב-1988 קבע בית המשפט העליון ש-28 המשפחות הערביות שחיות במקום נהנות ממעמד של "דייר מוגן," אך הבעלות על הקרקע היא של שני ההקדשים היהודיים שרכשו אותה.
זה היה גם הבסיס לכל הפסיקות המשפטיות בעשרות התיקים שהתבררו מאוחר יותר בפני בתי המשפט בישראל. כמעט בכולן הפסידו הערבים, כמעט בכולן ניצחו היהודים. העילה היתה אי עמידה בתנאי הדיירות המוגנת. לרוב היה זה אי תשלום דמי שכירות. לעיתים היתה זו בנייה בלתי חוקית.
בתי המשפט הוציאו צווי פינוי. המשטרה ביצעה אותם. מדי יום שישי האזור רותח. עשרות פעילי שמאל ופעילי ארגונים בינלאומיים מפגינים. המשטרה עוצרת רבים מהם. לא פעם נפצעים אנשים. הקונסולים הזרים באזור מגלים מעורבות רבה, בעיקר הבריטים.
הקונסוליה הבריטית דבוקה למלון שפרד, שבעבר שימש כמעונו של המופתי הגדול, ידיד הנאצים, חאג' אמין אל-חוסייני – מתחם מחלוקת נוסף בשכונת שייח' ג'ראח. עכשיו, אחרי גלגולים רבים, שייך המלון לאיל ההון היהודי ארווין מוסקוביץ'. מייפוי הכוח שלו הוציאו היתר לבנות בו 20 דירות. תוכנית לבניית 122 דירות באותו מתחם טרם אושרה, אך ארה"ב הזהירה את ישראל כבר כמה פעמים לבל תאשר אותה.
משפחת מוסקוביץ' פעילה מאוד בימים אלה. על שטח נוסף שבבעלות המשפחה, סמוך לישיבת בית אורות שעל הר הזיתים, ייבנו בקרוב, באישור עיריית ירושלים, 24 יחידות דיור. הפעילות של מוסקוביץ' אינה מנותקת מהקשר רחב הרבה יותר: העמותות היהודיות הרבות שעוסקות כיום ב"התיישבות לא ממשלתית" בירושלים מבקשות להקיף את העיר העתיקה בשורת מאחזי התיישבות ובגנים לאומיים. התכלית המרכזית לכך: מניעת אפשרות חלוקתה מחדש של העיר העתיקה, בדרך שאהוד ברק כראש ממשלה הסכים לה בקמפ דיוויד .2000
בשכונת נחלת שמעון, הסמוכה לשמעון הצדיק, שגם ממנה גורשו יהודים ב-1948, כבר נכנסות משפחות יהודיות לבתים שנרכשו מערבים מקומיים. מאחורי הקלעים נרקמות תוכניות רכישה גם בגן הרמב"ן ובאזור ואדי גו'ז הסמוך. שלושת המתחמים הללו מהווים חלק מהרצף שמחבר את ירושלים המערבית להר הצופים.
המאחזים הללו הם חלק מרצף מתוכנן ורחב יותר של 17 נקודות מאחז יהודיות סביב העיר העתיקה, חלקן שכונות יהודיות קטנות וחלקן ריאות ירוקות, שטחים פתוחים וגנים לאומיים, בבעלות המדינה ומוסדותיה. ברצף הזה משתלבים גם הגן הלאומי טבצ'ניק, מתחם בית אורות, הרכס האמצעי של הר הזיתים, הגן המורמוני, טיילת המשעול האחרון ויד אבשלום, עיר דוד, שרוב שטחה כבר נרכש מהפלסטינים, מאחז יהודי באבו תור הערבית, תוכנית להכשיר למגורים חלק משטח בית הקברות סמבוסקי שעל הר ציון, במקומות שבהם הוא נחרס והושחת, והיישוב היהודי בראס אל-עמוד.
האחיזה היהודית בנקודות כמו שמעון הצדיק, בית אורות או מעלה הזיתים, כחוליות בשרשרת שנועדה להקיף את העיר העתיקה ולמנוע את חלוקתה, עשויה להתברר כמשמעותית, במיוחד בתקופה שבה מוקפאת בפועל חלק מהבנייה שהמדינה יזמה עד כה בשכונות היהודיות הגדולות שבמזרח ירושלים.
אין הקפאה
מאז ההודעה על הקפאת הבנייה בהתנחלויות ועד לפני כשבועיים, הוקפאה בפועל הבנייה גם בשכונות הגדולות במזרח ירושלים, שבהן חיים כיום כ-190 אלף יהודים, שכונות שאת הקמתן יזמו ממשלות ישראל לאורך השנים.
רק לפני שבועיים אישר ראש הממשלה נתניהו לשר השיכון אטיאס – לאחר שהלה איים להודיע ברבים שהקפאת הבנייה חלה גם בבירה – לפרסם מכרזים לבניית 695 דירות בנווה יעקב, בהר חומה ובפסגת זאב.
במשרד השיכון אומרים שזו היא טיפה בים הצרכים של ירושלים, שכ-17 אלף יהודים עוזבים אותה מדי שנה ,וכי העיר זקוקה לכ-3500 דירות בשנה.
כך אפוא פושטת המערכה על ירושלים צורה אחת ולובשת צורה אחרת: לא עוד מאבק דמוגרפי, שבשנים האחרונות ידה של ישראל בו על התחתונה, אלא מאבק על שטח ועל שליטה בנקודות אסטרטגיות. כך הופכים מקומות כמו שכונת שמעון הצדיק ואזורי הרצף להר הצופים לשטחי מבחן – שהרי במקומות אלו ניתן אולי להכשיל תוכניות שונות לחלוקת ירושלים.
פורסם ב'ישראל היום' 23.1.10
למחקר המלא באתר המרכז הירושלמי
