העימות בין ישראל לחמאס נמשך מזה כשבוע בדפוס לחימה סטטי המתאפיין בהמשך שיגור טילים לעבר ישובים ישראליים מרצועת עזה ותקיפות אוויריות של יעדי טרור על ידי ישראל. מאחורי הקלעים מתנהלים מגעים מדיניים אינטנסיביים בניסיון לגבש הפסקת אש בין הצדדים. ישראל, שגייסה עשרות אלפי אנשי מילואים, נערכת לקראת פעולה צבאית קרקעית בשטח רצועת עזה, במהלך שנועד להפעיל לחץ על ממשלת חמאס להסכים להפסקת אש.
כבר עתה, עוד טרם שככה האש, ניתן ללמוד את עיקרי המשמעויות המדיניות והביטחוניות של סבב העימות הנוכחי. תחילתו של העימות איננה בשיגור הרקטות, אלא בהתגברות פעילות הטרור בקו הגבול בין ישראל לרצועת עזה, שבאו לידי ביטוי בפיצוץ מנהרת תופת שנחפרה לתוך שטח ישראל ובירי טיל נגד טנקים לעבר סיור של צה"ל לאורך הגבול. פיגועים אלה, המצטרפים לשורה ארוכה של פיגועי ירי ומטען על קו הגבול, מחישו את התמורות שהבשילו בשנתיים האחרונות באסטרטגיה של תנועת חמאס. האביב הערבי, שהיה לאביב אסלאמי במזרח התיכון, שינה בראיית חמאס את מאזן הכוחות בין העולם הערבי לבין ישראל.
מצרים, בעבר בעלת ברית קרובה של ארה"ב ומשענתה של הרשות הפלסטינית ברמאללה בהנהגתו של מחמוד עבאס, הפכה לאסלאמית והיא מונהגת עתה על ידי תנועת האחים המוסלמים העולמית, תנועת האם של חמאס. השלטון האסלאמי החדש במצרים רואה בחמאס שותף אסטרטגי במערכה נגד ישראל, והוא מגייס את כל העצמה המדינית שבידיו כדי לסייע לו בזירה הבינלאומית, כולל רתימת הליגה הערבית למען מטרה זו. הלכה למעשה, באמצעות משטר האחים המוסלמיםבמצרים לחמאס אפשרות להידבר עם ארה"ב ואירופה.
עידוד רב שאבה תנועת חמאס גם מהישגיה המדיניים. ראש ממשלת חמאס, איסמעיל הנייה, התקבל כראש מדינה בביקורים שערך במדינות האביב האסלאמי ובאיראן, בעוד אמיר קטאר ערך ביקור ממלכתי ראשון ברצועת עזה והעניק לגיטימציה ערבית לשלטון של חמאס.
שכרון הכוח ניכר בהתבטאויות בכירי חמאס בשנתיים האחרונות. בעבר התנבא מנהיג חמאס, אחמד יאסין, על חיסולה של מדינת ישראל בסוף העשור השלישי של המאה הנוכחית ובכירים אחרים בחמאס דיברו על הדור הבא כמי שיראה בשחרור פלסטין. כיום, הנימה שונה בתכלית. שחרור פלסטין "מהים לנהר" מוצג כיעד בר מימוש וודאי כבר בדור הנוכחי בזכות האביב האסלאמי, ששינה את מפת המזרח התיכון, ובזכות משקלם המכריע של ההמונים המוסלמים בעיצובו של האזור ובנכונותם ליטול חלק פעיל בג'יהאד.
מנגד, חמאס רואה את ישראל כמי שמצויה במצוקה אסטרטגית הולכת וגוברת לאחר שטורקיה ומצרים הפכו לאויבותיה המרות והדומיננטיות של תפיסת "המאבק" בעולם הערבי החדש. הנהגת החמאס סבורה כי דרכי הפעולה של ישראל מוגבלות מבעבר וכי היא מצויה בתהליך שיגביל עוד יותר את מרחב הפעולה המדיני והצבאי שלה, כולל במימוש זכותה להגנה עצמית. מנהיג חמאס, ח'אלד משעל, הסביר בהתייחסו לסוגיית מאזן הכוחות החדש, כי ישראל אינה יכולה לבלוע את עזה וגם לא להקיא אותה ממנה. במילים אחרות, לישראל אין אופציה אמיתית להתמודד עם האתגר שמציבה תנועת חמאס לביטחונה ובטווח הארוך לעצם קיומה. זה היה הבסיס לנקיטת מדיניות חדשה של חמאס, מתגרה יותר ובעלת תעוזה גדולה יותר, המנסה לשחוק באופן חמור ושיטתי את "כללי המשחק" במסגרת הבנות הפסקת האש הבלתי פורמלית שהתקיימו בין ישראל לחמאס, על פיהן התנהל המאבק המזוין הפלסטיני על "אש קטנה".
בדיעבד, חמאס שגה טקטית בקריאת המדיניות הישראלית, ואולם תפיסתו הבסיסית לא השתנתה. לשיטתו, כל סבב של עימות מזוין עם ישראל הוא בבחינת נדבך במלחמת התשה ארוכת שנים. חומרת העימותים המזוינים ותכיפותם הולכת וגדלה כמעין צירי לידה, ובכירי חמאס תולים את יהבם בכך שהם יביאו בסופו של דבר להחלשת החוסן הלאומי הישראלי ולפגיעה קשה בכלכלתה. במקביל, המאבק המזוין הוא כלי בידי חמאס להבעיר את הגדה המערבית כדי לפתוח חזית נוספת נגד ישראל וליטול את השלטון מידי הרשות הפלסטינית, כאשר היעד הסופי הוא לגרום באמצעות הנעת ההמונים למהפכות אסלאמיות נוספות לקראת יצירת חזית צבאית מאוחדת לשחרור פלסטין.
חמאס יוצא מסבב העימות הנוכחי מחוזק, על אף המכות הצבאיות שספג. לא מצרים, לא טורקיה ואף לא כל המדינות החברות בליגה הערבית גינו את שיגור הטילים בידי חמאס לעבר ישובים ישראליים, כולל תל אביב וירושלים, כ"פשע מלחמה". נהפוך הוא, חמאס זוכה לגיבוי ולתמיכה מקיר לקיר בעולם הערבי, ובמשבר הנוכחי התבלטה מצרים כפטרונה החדש של חמאס, לאחר סגירת משרדי חמאס בדמשק. הסיוע הכספי שיועבר לרצועת עזה יאפשר לחמאס לשקם את ההריסות ולהרחיב עוד יותר את התשתית הצבאית לקראת סבב העימות הבא.
עזה "הנצורה" אינה נצורה כלל ועיקר, גבולה עם מצרים פתוח הלכה למעשה, ודרכו עוברים מאות אלפי אנשים, סחורות בהיקף של מיליוני דולרים בשנה וגם נשק בהיקף עצום, כפי שחשף העימות האחרון. הגבול הפתוח הלכה למעשה עםמצרים מעניק לחמאס יתרון חשוב בשיקום יכולותיו ובפיתוח התשתית הצבאית.
המזרח התיכון החדש לא הביא עימו את בשורת הדמוקרטיה על ערכיה המערביים בדבר זכויות אדם. הדמוקרטיה הייתה לאמצעי חד פעמי להשתלטות האחים המוסלמים והתנועות האסלאמיות על השלטון בדרך ליישומה של החוק האסלאמי של השריעה בשלבים, שהיא, בראיית תנועת האחים המוסלמים העולמית, הביטוי היחיד הנאמן לערכים הדמוקרטיים האמיתיים.
מצרים עוינת את ישראל ומצויה במסלול היסטורי של עימות עימה, אך בתקופה הנוכחית אין היא מוכנה מדינית, כלכלית וצבאית למערכה צבאית. המשטר עדיין עסוק בביסוס שלטונו, וכלכלתה (וגם צבאה) תלויה בשלב זה עדיין במידה רבה בסיוע מערבי. גם יציאתה של סוריה, שצבאה מוכה קשות במלחמת האזרחים הארוכה, ממעגל העימות מקטין את הסיכוי לחזית צבאית מאיימת על ישראל בדומה למלחמת 1973.
מרחב הפעולה של מצרים נרחב גם בסד אילוצים זה, והוא מתמקד במתן אור ירוק לפלסטינים לפעולה בדפוסים של מערכת התשה קבועה, הנושאת דפוסים של מאבק עממי וטרור המסלים מעת לעת לעת. תפאורת הרקע של טרור פלסטיני, ובלשונם של המצרים והפלסטינים "מימוש זכות ההתנגדות", חיונית למאמץ הדיפלומטי המצרי, המכוון בעיקר לאפיק המדיני, בניסיון לקצר את מחלפותיה האסטרטגיות של ישראל בזירה הבינלאומית; להגביל באמצעות הכלים המדיניים, הכלכליים והמשפטיים את זכותה להגנה עצמית שלה ולהחליש את חוסנה את הלאומי ואת יכולתה להחזיק בשטחים באיו"ש החיוניים לשמירה על ביטחונה הלאומי.
חמאס ניסה להסתיר את התפקיד האיראני בבניית התשתית הצבאית ברצועת עזה, וזו קיבלה אישור וגם הוקרה רשמית של הג'יהאד האסלאמי. טילי פג'ר 5 ואמצעי לחימה נוספים הועברו מאיראן וחיזבאללה לחמאס ולארגוני הטרור הפלסטיניים, ואיראן סייעה רבות בהטמעת תורת לחימה ובאימונים של הכוחות הפלסטיניים. חמאס והאחים המוסלמים מוכנים לשתף פעולה עם איראן למרות שהיא תומכת באופן פעיל במשטרו של אסד בסוריה, המבצע בשנתיים האחרונות נגד האוכלוסייה הסונית פשעי מלחמה המגיעים לכלל של פשעים נגד האנושות ורצח עם. התפקיד האיראני מלמד יותר מכל על המכנה המשותף העליון בין האסלאם השיעי הקיצוני לאסלאם הסוני הקיצוני המאפשר לשני הצדדים להתגבר על המחלוקות העמוקות ולשתף פעולה על בסיס של מרחב אינטרסים משותף, והוא המלחמה בישראל, החתירה להשלים את מהפכות האביב האסלאמי במזרח התיכון ולסלק את ההשפעה המערבית מאזור זה.
הפיכתה של עזה לישות טרור, שבה תשתית צבאית נרחבת ואמצעי לחימה מתקדמים, שומטת את הבסיס לטענה ששטח אינו חשוב עוד בעידן של טילים וממחישה את הצורך החיוני בהמשך השליטה הישראלית בשטחי מפתח באיו"ש בכל תרחיש על מנת שיספקו לה גבולות בני הגנה, ולו מינימליים. נסיגה לגבולות 67' עלולה להעמיד את ישראל בפני חזית צבאית וטרוריסטית נוספת, שתוכל בחבירה לגורמים אזוריים, כמו איראן, מצרים וחיזבאללה לאיים על עצם קיומה.
הסכסוך הישראלי – פלסטיני, בשונה מזירות עימות אחרות, גורם לגלי זעזוע רחבים במזרח התיכון ובעולם כולו. הקהילה הבינלאומית נזעקה למהלכים מדיניים כדי למנוע מישראל פעולה צבאית מקיפה ברצועת עזה, ולמעשה מגוננת על שלטונו של חמאס ומעניקה לו חסינות, מתוך החשש שעימות כולל יגרום לפרץ אלימות בלתי נשלט שיסכן אינטרסים מערביים במזרח התיכון ויביא גם לתסיסה בקהילות המוסלמיות במערב.
פעם נוספת התגייסו לתמיכה בחמאס ארגוני שמאל רדיקליים במערב. בטורונטו, למשל, פעילי שמאל קנדים צידדו ב"זכות ההתנגדות" של חמאס, כפי שבאה לידי ביטוי בעימות הנוכחי, כשהם מתעלמים מהגדרת דפוס פעולה זה כ"פשע מלחמה" גם על ידי ארגוני זכויות האדם הבינלאומיים. הברית הבלתי כתובה בין השמאל הרדיקלי וחמאס נשענת על עמדה דומה, ולפיה המערב צריך לשנות את מדיניותו במזה"ת, לחדול מתמיכה בישראל "הבלתי לגיטימית" ולהעדיף שיתוף הפעולה עם הכוחות האסלאמיים העולים.
