העברת האיים טיראן וסנפיר, השוכנים בפתח מפרץ עקבה, ממצרים לריבונות סעודיה, צריכה להדאיג את ישראל ואת ירדן. שני איים אלה שולטים על הכניסה למפרץ עקבה שהוא מוצאם היחיד לים האדום ומשם לסחר עם אסיה, אפריקה ואוסטרליה. בדרך כלל הסכמים הנוגעים למעברים או מיצרים ימיים בינלאומיים הם נושא לדיון לפחות בין כל המדינות השוכנות לחופיו של דרך הים המובילה למיצר. במקרה זה הופר הסטטוס קוו ונוצר מצב בעייתי. ירדן לא הגיבה עד עכשיו, יתכן שהיא מעריכה כי כמדינה ערבית אין לה מה לחשוש משכנתה סעודיה. ישראל אומנם עודכנה ע"י המצרים אך נראה שהתקשתה להסתייג מן ההסכם על רקע המצב הגיאו-פוליטי, שעיקרו יחסיה העדינים עם מצרים מחד והרצון להדק את הקשרים עם סעודיה מאידך.
גורל האיים על פי הסכם השלום עם מצרים
בחינת ההשתלשלות ההיסטורית של פרשה זו מעלה מספר תהיות. כיצד חתמה מצרים על הסכם השלום עם ישראל בו היא מאשרת את ריבונותה על שני האיים ומסכימה לכלולם באזור C ולביקורת של הכוח הרב-לאומי ביודעה שהם לא בבעלותה. הסכם השלום הוא מסמך המנוסח בזהירות רבה שעקרונית נחתם להיות בתוקף לתמיד. עכשיו מתברר, בהתאם למסמכים שפורסמו בימים אלה, שהסעודים פנו למצרים כבר ב- 1982, כאשר נסיגת ישראל מסיני הייתה בעיצומה, בהתאם להסכם השלום, וטענו לבעלותם של האיים. בתגובה העביר הנשיא מבארק אגרת למלך ח'אלד באמצעותו של ג'עפר נומיירי, נשיא סודאן דאז, ובה בקשה כי סעודיה תימנע מלעורר את הנושא קבל עם ועדה פן תסכן את המשך נסיגת ישאל מסיני. מבארק נאלץ לעבור דרך סודאן כי הייתה אחת משלוש מדינות ערביות (השתים האחרות היו עומאן וג'יבוטי) שנמנעו מלנתק את יחסיהן הדיפלומטים עם מצרים בעקבות החרם של מדינות הליגה הערבית עליה כעונש על חתימת הסכם השלום עם ישראל.
סעודיה אכן לא פנתה לדעת הקהל הבינלאומית, אך המשיכה ללחוץ על מצרים להכיר בבעלותה על האיים עד שזו נענתה לדרישותיה, גם כן בצורה דיסקרטית: ב-1990 פירסם הנשיא מבארק צו נשיאותי הקובע את הקואורדינטות של הגבולות הימים של מצרים בים התיכון ובים סוף שלא כללו את טיראן וסנפיר. הצו הופקד באו"ם ע"פ בקשת סעודיה. פרט אחרון זה חשף הנשיא עבד אלפתאח אלסיסי בישיבה השבוע עם חברי פרלמנט שנועדה להרגיע את דעת הקהל המצרית שבחלקה מתקוממת על "העברת אדמה מצרית קדושה לבעלות זרה". השאלה מדוע איש לא שם לב לכך בזמנו. מבדיקה של הצו שפורסם בתקשורת המצרית השבוע עולה כי מדובר בנוסח טכני המפרט נקודות ציון שאינן מזכירות שטחים ולכן אי הכללת שני האיים בשטח מצרים לא בלטה ולא עלתה לדיון.
החשש הישראלי
התנהגות זו של מצרים אומרת דרשני שהרי יש כאן מעשה התעיה. יודגש כי סגירת מיצרי טיראן היתה העילה למלחמת ששת הימים. עכשיו המצב הסתבך עוד יותר. מצרים העבירה את האיים לסעודיה שהיא מדינת אוייב. אומנם שר החוץ הסעודי אמר שהוא מכיר בהתחיבויותיה הבינלאומיות של מצרים (הוא התכוון להסכם השלום עם ישראל אך לא הזכירו במפורש), אך הוסיף שסעודיה לא תנהל מגעים עם ישראל! כיצד איפה תבטיח ישראל כי הכוח הרב לאומי ימשיך לפעול בשני האיים? היא תאלץ לעבור דרך מצרים אשר תפנה לסעודים שאיננו יודעים כיצד יגיבו. איננו יודעים גם כיצד תנסח מצרים את בקשותינו בפני הסעודים ויהיה כאן מקום נרחב לבירוקרטיה מסובכת ואינטרסים מנוגדים שספק אם יאפשרו את המשך הפיקוח הבינלאומי על האיים.
אומנם כיום ממשלת ישראל רומזת כי התהדקו היחסים עם סעודיה, אך איננו יודעים כמה זמן ימשך תהליך חיובי זה שהוא זמני מעיקרו כל עוד סעודיה לא שינתה את מדיניותה כלפי ישראל וחתמה על הסכם שלום. יוזכר גם כי סעודיה נשלטת ע"י משטר משפחתי אסלאמי המבוסס על הוואביזם שהיא אסכולה קיצונית של האסלאם ובה שנאה יוקדת לישראל. אפשר גם להוסיף כי הפיכת השלטון בסעודיה בהחלט אפשרית. מכל מקום מוצאה היחיד של ישראל לשלוש יבשות נמצא בידי מדינה שאינה מקימת עימה יחסי שלום ובכך יש איום אסטרטגי חדש עליה.
גם בניית הגשר בין סיני לסעודיה שעל הקמתו הודיעו שתי המדינות במהלך ביקור המלך סלמאן בקהיר היא בעייתית. בניית כביש מהיר דרך ישראל היא הרבה יותר זולה ודורשת פחות הוצאות לתחזוקה. הנשיא סדאת הסכים בזמנו לחבר את מצרים לירדן בכביש מהיר ליד אילת. גם אפשר לחשוב על מסילת ברזל דרך ישראל שהיא חסכונית ביותר לגבי מעבר של אנשים וסחורות. נראה שההחלטה המצרית – סעודית טומנת בחובה במודע או בתת מודע את המחשבה שאין סיכוי לשלום ולנורמליזציה בין ישראל לארצות ערב בטווח הנראה לעין ובנייתו של מעבר דרכה בין שתי מדינות ערביות אינו נלקח כלל בחשבון.
התגובות במצרים
מצרים וסעודיה הודיעו כי העברת האיים לריבונות סעודיה היא חלק מההסכם הסופי ביניהן לסימון הגבול הימי אחרי מו"מ שנמשך מספר שנים. אלא שהחוקה המצרית מחייבת את אישרור הפרלמנט וגם קובעת בסעיף הראשון שלה כי מצרים היא מדינה מאוחדת שאין לחלקה ואין לותר בשום אופן של חלקים ממנה.
עם פירסום ההסכם התעוררה במצרים מהומת אלוהים. חברי פרלמנט ואישים שונים טענו כי האיים שייכים למצרים משחר ההיסטוריה וכי מצרים נכנעה לכסף הסעודי ועשתה ויתורים הפוגעים בכבודה ובחוקתה. ברגע כתיבת מאמר זה המחאות במצרים נמשכות והנשיא סיסי יצא להסביר כי מצרים אינה מותרת על אדמתה וכי האיים היו רק בשליטתה מאז 1950. משרד החוץ המצרי פירסם מסמכים שונים שבאחד מהם נאמר כי לאחר כיבושה של אום אלרשרש היא אילת במרס 1949 ע"י "כנופיות ציוניות" (הכנופיות הם חטיבת הנגב במסגרת מבצע עובדה) עלה הצורך לחיזוק ההגנה של שתי המדינות ולכן האיים עברו לשליטת מצרים ע"פ בקשתו של המלך פארוק ובהסכמת מלך סעודיה אבן סעוד. הנשיא סיסי יצטרך להתמודד איפוא עם הפרלמנט ועם גורמים נוספים ולשכנעם בצידקתו ושבכך הביא לסיומה, אחת ולתמיד, את המחלוקת עם סעודיה שעכשיו מכירה בגבול המזרחי של מצרים ללא הסתייגות.
הבעיה הנמצאת בלב המחאות היא האם האיים אכן שייכים לסעודיה. שהרי כולם למדו בבית הספר כי האיים הם חלק ממצרים – כך טוענים המתנגדים. בימים האחרונים פורסמו גם שתי הקלטות של גמאל עבד אלנאצר האחת מ- 1956 אחרי נסיגת ישראל והשניה מ-1967 שם הוא מכריז כי האי טיראן ומיצרי טיראן הם "מאה אחוז מצרים", כי שום אוניה ישראלית לא תעבור שם וכי יערכו חיפושים באוניות של המעצמות לבדוק אם הן מעבירות סחורת לישראל. במסמכים נוספים שפורסמו נאמר כי האמריקאים היו מודעים לשייכותם של האיים לסעודיה ודיווחו על כך לישראל. אם זה נכון עולה השאלה מדוע ישראל לא העלתה את הנושא לדיון עם מצרים בזמן המו"מ על הסכם השלום.
ההסטוריה של האיים
מפות עתיקות שפורסמו בתקשורת מלמדות כי שני האיים היו שטח מצרי לפחות מאז המאה ה- 15. בדיקה של הסכמים בינלאומים בין מעצמות אירופה לבין האמפריה העות'ומנית – כגון הסכם לונדון מ-1840 – מגיעה גם היא למסקנה דומה. הוכחה נוספת היא צו מלכותי מצרי שפורסם ב-1906 בעקבות סכסוך בין בריטניה הגדולה ששלטה במצרים לבין האמפריה העות'ומנית, שאישר מחדש את גבולה המזרחי של מצרים וכלל גם את שני האיים בשטחה.
עד כמה שידוע שני האיים לא נידונו בהסכמי השלום עם תורכיה אחרי מלחמת העולם הראשונה מאחר שהיו שיכים למצרים. השאלה היא מתי הועברו לסעודיה. נראה שהשינוי חל עם הקמתה של ערב הסעודית כמדינה עצמאית מאוחדת ב-1932 לאחר שאבן סעוד סיים את כיבושם של חיג'אז ונג'ד. סעודיה היתה מבין מקימות האו"ם ב-1945 ובהמשך מטבע הדברים הצטרפה לאמנות הבינלאומית כולל אלה של המשפט הבינלאומי הימי ובכללם סוגיית המים הטריטוריאלים ומכאן תביעתה לשני האיים שהם קרובים יותר לחופה מאשר למצרים. עם זאת קביעת גבולות אינה רק מדידה של ק"מ אלא קשורה גם בשייכות השטח במהלך ההיסטוריה, במיוחד במקרה זה כאשר מדובר בהבדלים של מיילים בודדים לגבי הקירבה לחופי שתי המדינות.
האינטרס המצרי
פרשנים ערבים ומערבים טוענים כי סיסי הזקוק נואשות לסיוע הסעודי היה מוכן לויתורים שנראים על הניר כבלתי משמעותיים אך הם בהחלט בעלי חשיבות מבחינת הכבוד של מצרים ונראים כנוגדים את החוקה. עוד נראה כיצד יתמודד סיסי עם הדעת הקהל והפרלמנט . מאידך אין לסעודיה אינטרס לזעזע את משטרו של סיסי הנאבק בבעיות כלכלה וביטחון קשות. שתי המדינות רצו להפגין חזית משותפת מול החתירה האיראנית אך פרשת שני האיים העיבה על ביקורו של סלמאן והענין בינתיים בלתי פתור.
גם ישראל נמצאת בבעיה. יהיה עליה יחד עם מצרים להתאים את הנספח הצבאי של הסכם השלום למצב החדש ולמצוא נוסח שיספק את שתי המדינות וזו אינה בעיה פשוטה מה עוד שחלק זה של הסכם השלום כבר נפגע כאשר התירה ישראל כניסת צבא מצרי לאזור C. אולי יותר חשוב הוא כי מוצאה הימי היחיד של ישראל לדרום ולמזרח ימצא בידי מדינה עויינת. נראה שתי המדינות עומדות בפני בעיות לא קלות שתצטרכנה להתגבר עליהן כדי לשמור על העיקר דהיינו על הסכם השלום ביניהן ששתיהן זקוקות לו.
