ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, שזכורות לו זכויות רבות, השאיר אחריו מכשלה גדולה, המשתקת עד היום את מערכת ההסברה של ישראל. שרון קבע כי אף אחד עוד לא הצטער על ראיון שלא נתן. תובנה זאת אומצה מייד על ידי הפוליטיקאים הישראלים, ובעיקר על ידי דובריהם. בעקבות זאת, עד היום ההנחה הבסיסית היא כי ראיון הוא מלכודת שיש לעוקפה. כאשר פונים אל שר או אל שרה בבקשה לקבל ראיון התשובה הסטנדרטית היא: "השר/השרה לא מתראיינים".
יכול מאוד להיות כי ברמה האישית יותר פקחי להימנע מצרה שאין בה צורך, אבל ברמה הממלכתית הדברים גובלים באסון ממש.
בעוד מדיניות ההסברה בישראל מנוהלת בידי בירוקרטים, "דוברים", ברשות הפלסטינית ההסברה מנוהלת ברמות המדיניות הגבוהות ביותר – אפילו ברמת ההנהגה. הרשות הפלסטינית מבינה כי הקרב האמיתי הוא הקרב על התודעה. גם בישראל מבינים את חשיבות הקרב על התודעה, אבל המכשלה לפיה יש להיזהר מראיונות משאירה את זירת ההסברה פרוצה. בעוד הפלסטינים מדברים בה ללא סוף, מישראל לא מגיע ציוץ, כי הדוברים פוחדים שהשר ימעד בלשונו.
הדברים מגיעים לידי סכנה ממש, השתלטות הפלסטינים על התודעה באירופה היא בולטת וברורה. אירופאי רגיל "יודע" כי הכיבוש מונע מן הפלסטינים את מדינתם וחירותם. זה מה שהפלסטינים אומרים יומם ולילה, ואין איש בישראל הסותר אותם. יש "דפי מסרים", שהם יותר טוב מכלום, אבל אין איש ברמה המנהיגותית שמעביר באופן עוצמתי את האמת שלנו.
גודל המחדל בולט עוד יותר לנוכח כלי ההסברה העוצמתיים שלנו: ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הוא נואם בחסד עליון, מגדולי האורטורים של התקופה. אישיות אמריקנית בכירה אמרה לי לפני כמה שנים כי אובמה מזהה בנתניהו את הדובר העוצמתי ביותר בימין השמרני בעולם שיכול להתמודד מולו. אבל אמירתו המשתקת של אריאל שרון מדמימה את הסופר טנקר של ההסברה הישראלית ומשמיטה מידה תותח הסברה יחודי.
גם לצידו של נתניהו יש גלריה גדולה של דוברים בחסד כמו בוגי יעלון, יאיר לפיד, ציפי לבני ונפתלי בנט. כולם עולים בכמה רמות על טובי הדוברים הפלסטינים. הם חייבים לדבר לתקשורת העולמית, ובעיקר לזו האירופית כי שם נמצאת נקודת התורפה – הרבה נקודות תורפה, כי לא מספיק לומר דבר נכון פעם אחת, יש לחזור עליו כמה וכמה פעמים כדי שהתובנות יוטמעו בדעת הקהל. את זה אפשר ללמוד מן הפלסטינים. הם מצליחים במקום בו אנו נכשלים.
הנשיא פרס מבין את הבעיה ומרבה להתראיין. דבריו נשמעים בעולם, אבל זה לא מספיק.
את התוצאות המדיניות של חדלון ההסברה אפשר לראות בשיתוק שנכפה על צה"ל במלחמתו בטרור מעזה. הגענו למצב אבסורדי בו חיילינו ומדינתינו חשופים לתביעות בטריבונלים הבינלאומיים בגלל שהם מגינים על אזרחי המדינה המותקפים בידי טרוריסטים. מתווסף לכך האבסורד שבהתנצלות לטורקיה, במקום שטורקיה תתנצל בפנינו.
אמנם לא הכל הוא "הסברה" וקיימים גם אילוצים מדיניים, בעיקר בגלל הרכב האו"ם, אבל גם מדינות מערביות כמו בריטניה וצרפת מובילות בשקט מהלכים קשים מאוד מבחינתנו, שיציגו אותנו כמכשילי השלום – בתקופה שבה אסד מפעיל נשק כימי נגד אזרחיו ובזמן שהסונים בעיראק שוחטים את השיעים ולהפך. בגלל שיתוק ההסברה שלנו הפלסטינים שכנעו את אירופה כי "פשעינו" חמורים לא פחות מרצח העם של אסד, כי הם חושבים על קידום עניינם ולא על איך להימנע מפליטת פה.
הפלסטינים הצליחו לקשור את עצם הלגיטימיות שלנו בפתרון בעייתם. כעת הם מעכבים את פתרון בעייתם כדי לשחוק את הלגיטימיות שלנו. אבל זה לא עיקר הבעיה שלנו – הבעיה העיקרית שלנו היא שאנחנו בכלל לא יודעים שיש לנו בעיה.
