במהלך השנים, פיתחו מדינות, מנהיגים, ארגונים בינלאומיים, עיתונאים בתקשורת הבינלאומית והישראלית נטייה לחזור בלי סוף על ביטויים שקריים ודברי בלע מסוימים, ביטויים למקובלים ומוכרים בעולם, וזאת במטרה לפעול נגד ישראל ולהכתימה בנרטיב פוליטי עוין.
נטייה זו נהפכה לתופעה קבועה המשמשת כמכשול לכל אפשרות להגיע לפיוס בין באזור.
החזרה על ביטויים ומונחים כאלה בכל דיון ודיווח, על אירועים והתפתחויות בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אינה מדויקת מבחינה משפטית ומטעה באופן בוטה.
הצטרפו לטלגרם שלנו – לחץ כאן
בעוד שהשימוש בביטוים כאלה אולי נובע מבורות באשר למשמעות האמתית של הביטויים ודברי הבלע וכן בורות באשר לעובדות ולרקע המשפטי הממשי של הסוגיות השונות, סביר יותר שהם נועדו במכוון להטעות את הציבור.
להלן מספר דוגמאות לביטויים שקריים, מטעים וזדוניים כאלה:
1. "מדינת פלסטין"
מבחינה משפטית ומבחינה עובדתית לא קיימת "מדינת פלסטין" בין הישויות המדיניות הריבונית בעולם. מדינה כזו מעולם לא הוקמה ולא הייתה קיימת.
בעוד שהארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) מחזיק מאז 1974 במעמד של משקיף באו"ם כתנועת שחרור לאומית מוכרת, ניסיונותיו לזכות בהכרה כמדינה חברה מן המניין באו"ם מעולם לא צלחו. ההנהגה הפלסטינית מעולם לא הצליחה להוכיח בפני מועצת הביטחון של האו"ם שהישות פלסטינית היא ישות "שוחרת שלום" בעלת התכונות והיכולות המתחייבות בעולם כדי להיות מדינה.
לאו"ם אין יכולת חוקית להקים מדינות, אלא רק לקבל מדינות כחברות בארגון בהמלצת מועצת הביטחון.
בניסיון לעקוף משוכה זו, ההנהגה הפלסטינית הרחיבה בהדרגה את מעמדה כמשקיפה ואף שינתה את כינויה של משלחת המשקיפים שלה ל"פלסטין" – הדבר הושג באמצעות שורה של החלטות פוליטיות, שנתקבלו ברוב פוליטי אוטומטי בעצרת הכללית של האו"ם. אך החלטות כאלה אינן מחייבות ואינן מוסמכות.
התרגילים הפוליטיים האלה בעצרת הכללית של האו"ם הגיעו לשיאם בשנת 2012 בהחלטה בלתי מחייבת ובלתי-סמכותית נוספת, שנתקבלה על ידי אותו רוב פוליטי אוטומטי, לשדרג את מעמדם מ"ישות משקיפה" באו"ם ל"מדינה משקיפה שאינה חברה".
מאז 2012 ניצלה ההנהגה הפלסטינית את השינוי הזה במינוח, ללא כל סמכות חוקית, בניסיון לתמרן את הקהילה הבינלאומית להאמין שהם השיגו מעמד של מדינה ולהציג את עצמם כ"מדינת פלסטין".
למרבה הצער, הקהילה הבינלאומית עושה ככל שביכולתה לסייע לפלסטינים לשגות באשליות הללו ושתפה פעולה עם הפיקציה הפוליטית זו.
אבל הבדיה הזאת לא שינתה את העובדה שהמעמד הפלסטיני באו"ם נותר של משקיף ולא מעבר לכך.
2. "הרשות הלאומית הפלסטינית"
כחלק מהסכמים וההבנות בין ישראל לאש"ף בין השנים 1991 ל-2000, לרבות הסכמי אוסלו 1993-95, שגם נחתמו על ידי מנהיגי הקהילה הבינלאומית ואושרו על ידי האו"ם, הוקמה "רשות פלסטינית" כדי לשמש כסוכנות ניהול אוטונומית עבור אותם החלקים של השטחים שהועברו אליה על ידי ישראל.
הכותרת הרשמית של סוכנות פלסטינית זו, כפי שהוסכם בהסכמי אוסלו, הייתה "הרשות הזמנית הפלסטינית לשלטון עצמי, המועצה הנבחרת ("המועצה")", שבצורתה המקוצרת קיבלה את הכינוי "הרשות הפלסטינית" (PA).
הכינוי "הרשות הלאומית הפלסטינית" מעולם לא הוסכם בהסכמי אוסלו, והשימוש בו הוא סטייה מובהקת מההסכמים.
בהסכמי אוסלו הסכימו הצדדים כי לרשות הפלסטינית, כרשות מנהלת, לא יהיו סמכויות בתחום יחסי החוץ, לרבות הקמת שגרירויות וקונסוליות ומימוש תפקידים דיפלומטיים. באופן דומה, הם הסכימו שלא לפעול כדי לפגוע בתוצאות המשא ומתן על מעמד הקבע.
לפיכך, כל שימוש שעושה ההנהגה הפלסטינית בתארים חלופיים כגון "מדינת פלסטין" או "הרשות הלאומית הפלסטינית" מהווה הפרה ברורה ומכוונת של ההתחייבויות הפלסטיניות על פי ההסכמים שנחתמו עם ישראל, כמו גם ניסיון לפגוע בתוצאות המשא ומתן על מעמדם הקבוע של השטחים.
3. "הכיבוש הבלתי חוקי"
במהלך יותר מ-50 שנה מנסים לשווק בצורה זדוניות, מטעה ובמכוון את הביטוי "הכיבוש", שהפך לשם נרדף באופן אוניברסלי אך ורק לנוכחותה של ישראל באזורי הגדה המערבית ביהודה ושומרון.
על פי המשפט הבינלאומי ודיני סכסוכים מזויינים, מצב של כיבוש אינו בלתי חוקי. זהו מצב משפטי מקובל, המתייחס למעמד זמני במהלך סכסוך שבו צד לוחם אחד מחזיק בשטחה הריבוני של הצד השני לסכסוך, עד לפתרון מוסכם בין הצדדים בסכסוך. המשפט ההומניטארי הבינלאומי מקנה לכוח כובש שורה של חובות וזכויות בהקשר של ניהול השטח.
במקרה של ישראל המונח "כיבוש" אינו משקף נכונה את מעמדה באזורי ביהודה ושומרון וברצועת עזה, שהוא מעמד ייחודי (sui generis) שכן אזורים אלה מעולם לא נחשבו לשטחים ריבוניים של ירדן או מצרים. השטחים עברו לשליטתה של ישראל בעת שהגנה על עצמה במהלך מלחמה התקפית שנכפתה עליה על ידי שכנותיה ב-1967. השטחים לא נלקחו או נרכשו ממדינות שהחזיקו במעמד ריבוני לגיטימי קודם על השטח, וככאלה, הם אינם נכללים בהגדרה המקובלת של כיבוש.
נהפוך הוא, נוכחותה של ירדן וסיפוחה של אזור הגדה המערבית ב-1950 מעולם לא זכו להכרה בינלאומית. באופן דומה, מצרים מעולם לא טענה כי הממשל הצבאי שלה ברצועת עזה לפני 1967 היה בגדר ריבונות.
לפיכך הטענות בדבר כיבוש ישראלי בלתי חוקי הן פגומות לחלוטין.
למרבה הצער, למונח "הכיבוש" ניתנה באופן מלאכותי ומתמשך קונוטציה פוליטית שלילית ביחס לישראל בלבד, באמצעות מניפולציות פוליטיות בינלאומיות חוזרות ונשנות. נעשה בו שימוש ציני בקהילה הבינלאומית כדי להכפיש ולגנות את ישראל ולעשות דה-לגיטימציה לתביעותיה המשפטיות וההיסטוריות בנוגע לשטחים.
בתמיכה אוטומטית של קהילה בינלאומית שהיא מוטה פוליטית, ההנהגה הפלסטינית עושה שימוש במונח "כיבוש" כדי להטיל דופי בלגיטימיות של ישראל. הם הפכו את המונח המשפטי "כיבוש" לביטוי קליט של "כיבוש בלתי חוקי". ממשלות, ארגונים בינלאומיים, דיפלומטים, כלי תקשורת ופעילי זכויות אדם פשוט אימצו באופן עיוור את הביטוי הזה בניסיון להציג את ישראל כמדינה עבריינית, ומחוץ לחוק.
כתוצאה של מניפולציה זו השימוש במונח "הכיבוש" כמילת גנאי נגד ישראל נועד לרמוז שישראל השתלטה על השטחים ומנהלת אותם באופן בלתי חוקי. שימוש לרעה כזה מתעלם מטענות משפטיות והיסטוריות לגיטימיות של ישראל המוכרות על ידי הקהילה הבינלאומית בנוגע למעמדם הקבוע של האזורים.
הביטוי משמש באופן גורע רק ביחס לישראל, כאילו לא קיים מצב אחר בעולם שבו מדינה מפעילה סמכות באזורים שנויים במחלוקת. בקיבעון שלה נגד ישראל, הקהילה הבינלאומית מתעלמת מהמקרים האחרים הללו.
מאחר ששטחי יהודה ושומרון מעולם לא נפלו תחת ההגדרה המקובלת של כיבוש על ידי ישראל, הם עדיין בגדר "שנויים במחלוקת" בין הצדדים עד להסדר מוסכם וקבוע של מעמדם. לשני הצדדים טענות בנוגע לאזורים והם הסכימו, בהסכמי אוסלו (1995-1993) לנהל משא ומתן ולפתור טענות כאלה. עד לפתרון במשא ומתן על מעמדם הקבוע של אזורים אלה, הסכימו הצדדים לחלק את הסמכויות והאחריות הכרוכות בניהולם.
לפיכך, המונח "הכיבוש", המשמש באופן סלקטיבי ובלתי הוגן נגד ישראל, הוא שימוש פגום ואין לו כל בסיס משפטי. הוא מנוגד לתהליך המשא ומתן הישראלי-פלסטיני לפתרון סוגיית מעמדם הקבוע של השטחים ושואף לערער ולחתור תחת תביעות לגיטימיות בנוגע לשטחים.
4. "השטח הפלסטיני הכבוש" (OPT)
הביטוי "שטח פלסטיני כבוש" (OPT) אינו נכון הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית. השטחים אינם כבושים ואינם פלסטינים.
בעוד שבין 1967 ל-1974, מסמכי האו"ם השתמשו במונח "שטחים ערביים כבושים", הדבר שונה באופן מלאכותי בהחלטות ובמסמכים של האו"ם באמצעות החלטות פוליטיות בלתי מחייבות של העצרת הכללית של האו"ם שהושגו שנה לאחר שנה מתוך מניעים פוליטיים ובכך מאז 1982 נהפך המונח "שטחים פלסטיניים כבושים" למונח בינלאומי מוכר.
לא קיים אף מסמך משפטי בינלאומי מחייב או בעל סמכה, ולא אף הסכם, מנדט, הכרזה או החלטה שקבעו כי אזורי יהודה ושומרון ורצועת עזה הם שטחים פלסטינים.
שטחים אלה מעולם לא הוגדרו באופן חוקי או רשמי כשטחים פלסטיניים ומעולם לא היו חלק מאף ישות ריבונית פלסטינית, ומעולם לא נלקחו משום ישות פלסטינית.
על אך כל זאת, המונח השגוי "OPT" הפך לביטוי מקובל בקרב הקהילה הבינלאומית.
בהתאם להסכמי אוסלו 1993-95, אש"ף וישראל הסכימו והתחייבו לנהל משא ומתן על מעמד הקבע של השטחים. אם הם עצמם מחויבים לנהל מו"מ על מעמדם הקבוע, אין כל היגיון או הצדקה לראות בשטחים כשטחים פלסטינים. מכאן שברור שהמונח "שטח פלסטיני כבוש" הוא מטעה ומיותר, על אף העובדה שהוא מופיע בתיעוד של האו"ם, של הצלב האדום הבינלאומי, בהחלטות בינלאומיות ובהצהרות של מנהיגי העולם, ואף מופיע בחוות-הדעת המייעצת של בית הדין הבינלאומי לצדק מיום 9 ביולי 2014, בנוגע לגדר ההפרדה הביטחוני של ישראל. אין זה אלא ביטוי פוליטי שמעולם לא נבע משום מבחן משפטי אמיתי.
לפיכך, כל שימוש או אימוץ של הביטוי "שטחים פלסטיניים" או "שטחים פלסטיניים כבושים" חותר למעשה תחת כל מו"מ מוסכם בין הצדדים ומערער על ההתחייבויות המוסכמות של הצדדים בהסכמי אוסלו.
ברור שהשימוש החוזר ונשנה בטרמינולוגיה שהיא פוליטית ומטעה באופן מובהק אינו יכול ליצור לגיטימיות והוא תוצאה של לחצים מצד קבוצות אזוריות הנושאות סדר יום פוליטי ברור נגד ישראל.
5. "קולוניאליות של מתנחלים" (SETTLER-COLONIALISM)
השימוש בטרמינולוגיה מוזרה זו על ידי גורמי שמאל ופרוגרסיביים קיצוניים לכאורה אינו אלא ניסיון רדוד ולא ישר לתמרן את החשיבה הבינלאומית. זה נעשה על ידי שימוש בתבניות מיושנות, אנרכיסטיות ומעין אינטלקטואליות שנלקחו ממצבים קולוניאליים עתיקי יומין במאמץ לשכתב אותן למקרה של ישראל.
לתבניות כאלה אין כל קשר למצב במזרח התיכון.
ההאשמה נגד ישראל בקולוניזציה היא ניסיון להציג את ישראל באופן מלאכותי כמקרה דומה למדינות האירופיות שהתיישבו באפריקה ובאמריקה במאות שחלפו. להציג את ישראל בצורה זאת הוא אבסורד ועלבון לאינטליגנציה.
האשמה שקרית וזדונית זו מתעלמת לחלוטין מנסיבות מלחמת ההגנה שהביאה להשתלטותה של ישראל על השטחים ב-1967.
היא מתעלמת וחותרת תחת אותם ההסכמים החתומים בין הצדדים ואותן החלטות המרכזיות של האו"ם הקוראות ליישוב הסכסוך במזרח התיכון במשא ומתן.
היא מתעלמת מכך שגם הישראלים וגם הפלסטינים הסכימו לחלק את ניהול השטחים עד לתוצאות של המו"מ על מעמד הקבע.
היא גם מתעלמת מזכויות של העם היהודי כעם יליד באזור ((INDIGENOUS PEOPLE, כמו גם מהטענות ההיסטוריות והמשפטיות המוכרות של העם היהודי בנוגע לאזור, כפי שהוכרו במסמכים כמו הצהרת בלפור משנת 1917, הצהרת סן רמו משנת 1920, כתב המנדט של חבר הלאומים משנת 1922, שאושרו מחדש בסעיף 80 למגילת האו"ם.
מדיניות ההתיישבות של ישראל בשטחים, המתנהלת בהתאם לזכויותיה מכוח הדין הבינלאומי כסמכות השלטונית בשטח, אינה יכולה בשום אופן להיתפס כצורה כלשהי של קולוניאליות. השימוש בקרקע ציבורית שאינה בבעלות פרטית לצורך התיישבות או חקלאות עולה בקנה אחד עם הנורמות הבינלאומיות המקובלות, כל עוד מעמדה של הקרקע אינו משתנה עד לתוצאתה הסופית במשא ומתן.
בהתאם להסכמי אוסלו, ההתנחלויות הן נושא מוסכם של משא ומתן בין ישראל לפלסטינים לקביעת מעמד הקבע של השטחים, יחד עם סוגיות אחרות כגון גבולות, פליטים, ביטחון, אינטרסים כלכליים וירושלים.
6. "אלימות מתנחלים"
ביטוי זה קיבל חיים משל עצמו כחלק מהביטויים הבינלאומיים המקובלים המבקשים להכפיש את ישראל. הוא מנסה לבסס תופעה חדשה וייחודית של אלימות מותאמת במיוחד שאינה קיימת בשום מקום אחר, כאילו תושבי ישראל בהתנחלויות פיתחו טכניקת אלימות ייחודית משלהם.
אלימות מצד כל אדם, כולל תושבי ההתנחלויות בישראל, אינה חוקית ויש לגנותה, למנוע אותה, להרשיע ולהעניש אותה. עם זאת, לבודד מעשים כאלה על ידי מספר קטן של תושבי ההתנחלויות בישראל, ולהפוך זאת לביטוי ציני, כמעין קלישאה כללית שנועדת להכתים קבוצה שלמה, מנוגד לכל היגיון ומוסר בינלאומי. הוא מציג הטיה פוליטית מובהקת שבכל נסיבות אחרות תיחשב לנושא לגינוי.
7. "גבולות 1967"
הקריאה החוזרת ונשנית לישראל "לחזור לגבולות 1967" כרכיב מרכזי בנרטיב הפלסטיני היא שקרית ופגומה מבחינה משפטית. זאת על אף העובדה שמעולם לא היו גבולות כאלה, ואין הסכם בין ישראל לפלסטינים בו הצדדים הסכימו ל"גבולות 1967".
הקווים שמהם נכנסו הכוחות הישראליים לגדה המערבית ולרצועת עזה ב-1967 היו קווי שביתת הנשק מ-1949, שכאמור בהסכמי שביתת הנשק נותרו קווים זמניים ולא גבולות מדיניים סופיים.
בעקבות מלחמת 1967, קראה החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם (1967) למשא ומתן על "גבולות בטוחים ומוכרים", ובכך אישרה רשמית את הקונצנזוס הבינלאומי שקווי שביתת הנשק של 1949 מעולם לא נחשבו לגבולות בטוחים ומוכרים.
בהסכמי אוסלו בשנים 1995-1993 התחייבו ישראל ואש"ף, בשם העם הפלסטיני, לנהל מו"מ על "סוגיית הגבול" כאחד הנושאים לדיון על מעמד הקבע של השטחים.
גבולות דו-צדדיים אינם יכולים להיות נאכפים על ידי קלישאות שקריות ומטעות, שנוצרו כדי לבסס עובדות פוליטיות כוזבות. לא ניתן לכפות אותם על ידי משאלת לבם של גורמים פוליטיים בקהילה הבינלאומית.
נדרשים שני צדדים כדי לנהל משא ומתן על גבול ביניהם. כל משא ומתן דו-צדדי חופשי ורציני בסוגיית הגבול חייב לקחת בחשבון את הגורמים הביטחוניים, היסטוריים ודמוגרפיים אמיתיים ומהותיים הדרושים.
8. "מדינת האפרטהייד"
קלישאה שקרית זו חוזרת על עצמה יותר ויותר על ידי ההנהגה הפלסטינית ועל ידי תועמלנים זרים וישראלים כאחד המבקשים לעשות דה-לגיטימציה ולערער את ישראל ולהציג אותה כישות בלתי חוקית ופלילית.
הקלישאה הושמעה ראשונה על ידי יאסר ערפאת ואומצה על ידי ארגונים לא-ממשלתיים בוועידת האו"ם הכושלת לגזענות בדרבן ב-2001. היא מנסה לסלף במכוון את המערכת החוקתית והמשפטית של ישראל ואת אופן ניהול השטחים בהתאם לנורמות ולעקרונות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי. השימוש בקלישאה מוטעית זאת גם מציגה מצג שווא וחותרת תחת ההתחייבויות ההדדיות של ישראל והפלסטינים בהסכמי אוסלו, להסדרת מעמד הקבע של השטחים במשא ומתן.
ככזו, השימוש בביטוי "אפרטהייד" כלפי ישראל מנסה לבסס שוויון שקרי ומטעה עם משטר האפרטהייד הדרום אפריקאי לשעבר.
אימוץ טענה זדונית זו מצביע על חוסר הבנה ואף על בורות מוחלטת לגבי האופי הגזעני ומרכיביו של ההגדרות הבינלאומיות המקובלות של אפרטהייד. היא מעידה לא פחות על חוסר הבנה עמוק יותר בדבר אופייה של מדינת ישראל כחברה פתוחה, פלורליסטית ודמוקרטית.
היעדר כל משוואה או משקל בין ישראל לבין משטר האפרטהייד בדרום אפריקה הוא כה בוטה, עד כי ניתן רק להניח שמי שמשתמש במשוואה מתמרן ומטעה במכוון ובזדון את דעת הקהל הבינלאומית. בכך מתבקשים תומכי טענה זו להעמיד בספק את עצם חוקיותה ובסיס קיומה של מדינת ישראל, ובסופו של דבר לעודד הטלת משטר סנקציות בינלאומי על ישראל, המבוסס על הצעדים והעיצומים הבינלאומיים שננקטו נגד משטר האפרטהייד בדרום אפריקה.
ההשוואה של ישראל למשטר המבוסס על העליונות הלבנה נדחתה לחלוטין על ידי בעלי הבנה אינטימית של משטר האפרטהייד לשעבר, במיוחד מומחים מדרום אפריקה.
ישראל ידועה ומקובלת כחברה רב-גזעית וססגונית, ואוכלוסייתה הערבית נהנית מבחינה חוקתית משוויון מוחלט ומחופש ביטוי. היא משתתפת באופן פעיל בתהליך המדיני, בוחרת את חברי הכנסת שלה ומיוצגת בממשלת ישראל, בפרלמנט ובבית המשפט העליון שלה. לכל קהילה דתית בישראל יש מערכת משפט דתית משלה, המיישמת בהתאמה את השריעה המוסלמית, דיני הקאנון הנוצרי וההלכה היהודית.
החוק הישראלי רואה ביהדות, באסלאם ובנצרות דתות רשמיות ומבטיח מבחינה חוקתית חופש מוחלט ושוויון לכולם. זאת בניגוד לאותן מדינות ערביות ואחרות שבהן דת אחת מוכרזת כדת המדינה, או למדינות מערביות שבהן הנצרות נחשבת לדת השלטת. ישראל אינה דומה לאותן מדינות מוסלמיות כמו איראן, פקיסטן וערב הסעודית, שבהן אזורים, עיירות וכבישים מסוימים מוגבלים ל"מוסלמים בלבד" ושבהן מתייחסים לנשים כאל אזרחים סוג ב' וכקהילות להט"ב כאל פושעות.
הסתה או עיסוק בגזענות בישראל היא עבירה פלילית, כמו כל אפליה על בסיס גזע, דת, מין או מגדר. בתי ספר, אוניברסיטאות ובתי חולים ישראליים אינם מבחינים בין יהודים לערבים.
סיכום
הגיע הזמן שהקהילה הבינלאומית, מנהיגים, חברי פרלמנט, נציגי התקשורת וארגונים בינלאומיים ואזוריים פשוט יפסיקו להרשות לעצמם להיות מתומרנים באופן עיוור ומושפעים מקלישאות שקריות וממילות באז. כל בחינה רצינית וכנה של הצורך לפתור את הסכסוך בין ישראל לפלסטינים אינה יכולה להסתמך על ביטויי בלע כאלה, שנוצרים וננקטים אך ורק כדי להכתיב בזדון נרטיב בינלאומי שקרי.
יש לקוות שהרשימה הנ"ל של ביטויים כוזבים ומילות באז תשמש כבסיס מציאותי ונכון עבור אלה המרשים לעצמם ללא הבנה ומחשבה להיות מתומרנים על ידי שקרים.
