בקיץ 2015, קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל הצטיירה כבלתי מנוצחת. משבר ה Grexit (יציאת יוון מגוש האירו) נמנע, וגרמניה האמינה כי הראתה למדינות האחרות באיחוד האירופי שעצם כוחה הכלכלי וגודל אוכלוסייתה שווה למנהיגות בלתי-מעורערת.
מקרה זה, אולי הביא לביטחון-היתר של מרקל ביכולתה לפתור את המשבר המתמשך שהתבשל זה זמן – זרם אינסופי של פליטים מן המזרח התיכון וצפון אפריקה, המגיעים דרך האיים היווניים, וצועדים דרך מדינות הבלקן, כדי להגיע למקלט בטוח במרכז אירופה. לפיכך, היא הכריזה באופן אופטימי מדי "אנחנו יכולים לעשות את זה".
תיאורטית, ייתכן שהיא צודקת, אם הייתה כמות הפליטים מחולקת באופן שווה בין המדינות החברות באיחוד האירופי, תוך הקצאה וחלוקה הוגנת של מקורות ציבוריים, תשתית ביטחונית איתנה ושיתוף פעולה מדיני עם המדינות האחרות. ואולם, עד מהרה "תפסה אותה" המציאות – והיא, שהפגם העמוק ביותר של האיחוד האירופי הוא היעדר זהות אירופית משותפת, חוסר אמונה משותפת בטובת הכלל של מוסדותיו והעדר ייצוג אמיתי של האנשים.
אפילו בגרמניה, בעלת הכלכלה האיתנה, חוסר האמון הציבורי במערכת הפוליטית גבוה מתמיד. משבר הפליטים הֶחְריף כאשר המדינות שנפגעו לראשונה – יוון, מדינות הבלקן, הונגריה ואוסטריה – סירבו לשתף פעולה עם מרקל, אך גם בגרמניה עצמה, שם התסיסה בגין המהגרים בקלן בערב השנה החדשה של 2015 החמיצה את מצב רוחם של גרמנים רבים ובישרה על שנה של חוסר-ביטחון מעמיק, תקיפות טרור וכישלונות שיטתיים של תשתיות ההגירה שלה.
כעבור שנתיים נאלצה מרקל לשלם מחיר. אף כי מפלגתה השמרנית CDU הצליחה לזכות בבחירות בספטמבר 2017, התוצאה היתה עגומה במקרה הטוב, ושיקפה את אותו משבר ייצוג שנראה כה נפוץ בדמוקרטיות מערביות רבות בימים אלה. המפלגה העיקרית האחרת, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית SDP, סירבה להצטרף לממשלה קואליציונית גדולה בראשות מרקל לאחר שנכוותה פעמיים בתהליך.
בלי פתרון זה, האופציה היחידה היא ממשלת מיעוט חלשה, של קואליציה יחד עם המפלגה הדמוקרטית הליברלית FDP, או מה שמכונה "קואליציית ג'מייקה," עם תמיכה נוספת של מפלגת הירוקים (ג'מייקה על שם צבעי השחור, צהוב, ירוק המזוהים עם שלוש מפלגות אלה).
אך קואליציה כזו תהיה בגדר ניסוי פוליטי, משום שמפלגת הירוקים השמאלית מתנגדת אידיאולוגית לרוב מטרות מפלגת השמרנים של מרקל ולסדר היום הניאו-ליברלי של ה- FDP. ואולם, מבט על המפה האלקטורלית מראה כי חלקים גדולים של המדינה אינם מיוצגים כלל. כל מזרח גרמניה – מלבד ברלין – פנתה לימין באמצעות מפלגת ה- AfD החדשה (אלטרנטיבית לגרמניה), שנוצרה מלכתחילה כדי להיאבק על האינטרס של גרמניה במשבר היורו, אך עד מהרה התפתחה לתנועה ימנית פופוליסטית ששמה את סוגיית הפליטים ואת הפחד מפני האסלאמיזציה על סדר יומה.
כמי שנולדה במערב גרמניהוחזתה בעליית האלימות הניאו-נאצית אחרי נפילת חומת ברלין לפני 28 שנה, אני יכול להעיד כי אין לזלזל בסנטימנט העמוק המושרש כנגד מהגרים בחלק זה של המדינה. כמובן שלא כל מי שהצביע בעד הימין הפופוליסטי מחזיק בדעות ניאו-נאציות, אך ברמה המקומית, ה-AfD נהנה מתמיכת קבוצות ניאו-נאציות וחלק מהפוליטיקאים המקומיים של המפלגה פונים באופן פעיל לבסיס-תמיכה זה. בניגוד לתנועות פופוליסטיות נגד-מהגרים אחרות במערב, עָבַרה המזוויע של גרמניה משחק כאן תפקיד, ולא ניתן להתעלם מסרטונים המראים מנהיגי AfD המכריזים על כך שגרמניה צריכה להיפטר סוף סוף מה"קלון" שלה, או מפגינים תומכי AfD הקוראים להעלות על "רכבת לאושוויץ" מפגינים של קבוצות-נגד נוצריות.
Großes Interesse an der Pressekonferenz zur #cdu #Parteireform mit @petertauber /umg pic.twitter.com/O1HVcuWBuV
— CDU Deutschlands (@CDU) 23 ביוני 2014
לאור זאת, השיחות הקואליציוניות המתמשכות בין שלוש המפלגות, שנחלקו קשות בסוגיית הטיפול בהגירה, התמוטטו לבסוף בסביבות חצות בין ה- 19 וה- 20 בנובמבר. נכון לעכשיו, נראה כי כריסטיאן לינדנר, המנהיג השאפתני של ה- FDP, התכוון להכשיל את השיחות ידי נטייה ימינה. ברם, זה עשוי לחזק עוד יותר את ה- AfD, לאחר שכישלון השיחות נדמה שהוכיחו כי ימיה [הפוליטיים] של מרקל ספורים, וכי חשדנות הציבור במערכת הפוליטית הגרמנית מוצדקת. יציבות גרמניה יכולה להתערער עוד יותר.
הפרשנים תמיד הביעו תמיהה באשר ליכולתה של מרקל להקרין רוגע וביטחון בעתות משבר, תכונה שספגה מכה קשה בשנתיים האחרונות. יש הסבורים כי הלעג המסיבי שספגה טרם בחירתה לקנצלרית על חוסר הכריזמה שלה הפכה אותה לחסינה יחסית לביקורת. אחרים טוענים כי רק אופיה הסטואי (מאופק) בשילוב עם כלכלה גרמנית חזקה הם שנסכו ביטחון לא מוצדק ביכולתה לשלוט.
כמנהיגה בעלת הכהונה הארוכה ביותר בעולם המערבי כיום ועמידתה בראש הכלכלה הרביעית-החזקה בעולם, נתפסת מרקל כמבצר של עידן שמוטל כעת בספק. לגמרי לא ברור אם תוכל לשוב לשמש מגדלור של יציבות כבעבר.
ידידי ישראל והקהילה היהודית בגרמניה מוצאים עצמם נתונים בין פטיש לסדן. העדר מדיניות הגירה מוסדרת מטריד מאוד כאשר ישנם איזורי-מהגרים בערים הגדולות, כמו ברלין, ההופכים למסוכנים עבור יהודים. במקביל, מפלגה נגד-מהגרים כמו ה- AfD נלהבת יתר על המידה מתמיכה אנטישמית ברמה המקומית באזורים הכפריים. אחד ממנהיגי ה- AfD, אלכסנדר גולנד, נשאל יום לאחר הבחירות בספטמבר האם הציבור בגרמניה מודע לכך שתמיכה גרמנית בזכותה של ישראל להתקיים תחייב את גרמניה להתערב צבאית לטובת ישראל. בתשובה טען כי אמנם מפלגתו תומכת בישראל, אך הוא תהה בפומבי על תמיכתו שלו.
עם זאת, "היחסים המיוחדים" בין גרמניה לישראל אינם צפויים להשתנות בקלות. כאחת הדמוקרטיות היציבות והמצליחות ביותר באירופה, המצב הנוכחי אינו מהווה משבר, אלא מבחן. האופטימיסטים אפילו רואים סיכוי לדיון דמוקרטי חיוני יותר לאחר שנים של שאננות. אני מאמין/מאמינה שללא ספק גרמניה תישאר מחויבת לישראל. יותר בעייתיות הן ההשלכות על המיזם האירופי, אשר בעיותיו המבניות ניכרות, ומרכז נחלש יהפוך אותו ליותר שביר ופחות לעזר לשמירה על חוזק חצי הכדור המערבי.
- הכותב – אלכסנדר ארדנט, עורך האתר בגרמנית
