האירועים בשבועיים האחרונים במזרח התיכון המחישו פעם נוספת את התמורות המהותיות שעוברות על האזור ומשנות לחלוטין את מערך הכוחות המעצב אותו. בהקשר זה נזכיר את הארטילריה הטורקית שהשיבה אש לעבר צפון סוריה לאחר ירי המרגמות לשטחה, שקטל משפחה ובה חמש נפשות. בהמשך, הפרלמנט הטורקי הסמיך את הצבא לפעול קרקעית גם בשטח סוריה. בעוד חילופי האש נמשכים בין שני הצבאות, נשיאה של טורקיה, עבדאללה גול, הזהיר כי "התרחיש הגרוע ביותר שממנו חששנו 'קורם עור וגידים'". ראש הממשלה רג'פ טאיפ ארדואן הוסיף: "איננו רחוקים ממלחמה".
העוצמה הטורקית מטילה אפוא את צילה על מדינות ערב, ובראשן על שכנתה מדרום – סוריה. לאחר שטורקיה החלה להביע את עמדתה בנוגע למבנה המשטר שלאחר עידן אסד, שר ההסברה הסורי ביטא את החששות הערביים בעלי השורשים ההיסטוריים מפני טורקיה, וטען שהיא חותרת לשלוט בעולם הערבי באמצעות מינוי מנהיגיו. בלשונו מחה השר הסורי על החוצפה הטורקית: "טורקיה אינה האימפריה העות'מאנית".
יש לציין כי גם העיראקים כבר חשים את התעצמות הפרופיל הטורקי לאחרונה. בתוך כך, החליט הקבינט העיראקי בתחילת החודש לבטל את ההסכמים עם טורקיה, שאפשרו את הצבת כוחותיה על אדמת עיראק ב-16 השנים האחרונות.
לצד ההתפתחויות בזירה הסורית, שהעלו מחדש על הפרק את שאלת מעמדה של טורקיה במזרח התיכון, העיתון "ניו יורק טיימס" התמקד ב-2 באוקטובר בגורם נוסף ממזרח החותר להשיג דומיננטיות באזור – איראן. העיתון פרסם כתבה על גנרל קאסם סולימאני, מפקד כוח אל-קודס של משמרות המהפכה, שכותרתה הייתה: "השליט בכאוס של עיראק עדיין מציק לארה"ב". על פי הדיווח, שנסמך על תכתובת אמריקנית פנימית, סולימאני היה הגורם האיראני הבכיר בעל ההשפעה על הפוליטיקה הפנימית בעיראק ועל העברת הסיוע הצבאי למשטרו של אסד.
בהקשר דומה דיווח העיתון "גרדיאן" הבריטי בשנה שעברה כי פוליטיקאי עיראקי העביר בשנת 2008 מסר לגנרל דיוויד פטראוס, ובו נכתב: "גנרל פטראוס, עליך לדעת כי אני, קאסם סולימאני, שולט במדיניות האיראנית כלפי עיראק, לבנון, עזה ואפגניסטן". דיווח זה אומת חלקית בחודש ינואר האחרון, כאשר סוכנות הידיעות האיראנית (ISNA) מסרה כי בנאום שבו התייחס ללבנון ולעיראק אמר סולימאני: "אזורים אלו נתונים בדרך זו או אחרת לשליטתה של הרפובליקה האסלאמית שלאיראן ושל דרכה האידיאולוגית". בחודש שעבר הודתה לראשונה איראן כי פעילים של כוח אל-קודס הוצבו בלבנון ובסוריה.
הנה כי כן, עדויות שונות מלמדות על חדירה צבאית הולכת ומעמיקה הן של טורקיה והן של איראן אל לב העולם הערבי. התפתחות זו הביאה לשינוי פניו של מערך גורמי הכוח במזרח התיכון.
לאורך רוב התקופה מאז מלחמת העולם השנייה נהגו אינטלקטואלים ופוליטיקאים בעולם הערבי להטיל את האשם לחוסר ההתקדמות בארצותיהם על הנוכחות של כוחות "האימפריאליזם המערבי", אשר חדרו לראשונה למזרח התיכון עם הפלישה של נפוליאון למצרים בשנת 1798. לאחר שצרפת עזבה את אלג'יריה ב-1962 ובריטניה הודיעה על נסיגה ממזרח סואץ ב-1968, הכוחות המערביים היחידים שנותרו באזור היו אמריקניים.
כעת רווחת במזרח התיכון ההערכה כי ארה"ב עומדת להוציא את כוחותיה מהאזור, כפי שעשו לפניה בריטניה וצרפת. אך לפני העולם הערבי, המעוניין ליטול את גורלו בידיו, עומד אתגר לא מבוטל נוכח המעורבות הגוברת של איראן וטורקיה, שני כוחות ששלטו באזור בעבר, עוד לפני שצבאו של נפוליאון נחת על חופי מצרים.
איראן וטורקיה לא יודו שזו אכן תוכניתן, אך אפשר למצוא רמזים לכך. שר החוץ הטורקי, אחמט דבוטוגלו, הואשם על ידי מבקריו כמי שמושפע מ"הפנטזיות הניאו-עות'מאניות". באוקטובר 2009 הוא אמר בסראייבו, כי "הבלקן, הקווקז והמזרח התיכון היו במצב טוב יותר כאשר היו בשלטון עות'מאני או בהשפעה עות'מאנית". בהתייחסו למלחמות שפרצו באזורים אלו אמר דבוטוגלו, כי "טורקיה חוזרת", ובכך ביקש לשדר מסר, שלפיו טורקיה עשויה למלא תפקיד פעיל יותר בסכסוכים אלו. אמנם גורמים טורקיים מדברים על שימוש ב"כוח רך" לצורך השגת השפעה, אך ממשלתם מוצאת עצמה נגררת יותר ויותר לתוך מלחמת האזרחים בסוריה.
מזימותיה של איראן ברחבי המזרח התיכון נחשפו במעורבות הגוברת בעיראק, בלבנון, בעזה, במרידה השיעית בבחריין, במרידת ארגון חות'יין השיעי בתימן ובסיוע שהעניקה למשטרו של אסד לצורך דיכוי המרד הסוני. סעודיה הבינה זה מכבר כי מלחמתה של ארה"ב במשטרו של סדאם חוסיין בעיראק ב-2003 תביא להשפעה איראנית בעיראק. המלך עבדאללה קבל על כך לפני גורם אמריקני בכיר: "אתה אפשרת לפרסים, הצפווים, להשתלט על עיראק". המלך הסעודי התייחס בדבריו לאימפריה הצפווית, ששלטה באיראן מ-1501 עד תחילת החדירה המערבית לאזור במאה ה-18. על פי התפיסה הסעודית, יציאת המערב מהמזרח התיכון עלולה להוביל לשיבתה של האימפריה הצפווית בגרסתה המודרנית.
לטורקיה ולאיראן, שני הכוחות הגדולים של המאה ה-18, השבים להיות דומיננטיים באזור ערב, יהיה חשוב ביותר להסיט את תשומת הלב של מדינות ערב מהשינוי ההדרגתי במאזן הכוחות. אשר על כן, ארדואן הטורקי וחמינאי האיראני זקוקים למאבק עם ישראל כדי להסיח את דעתן של מדינות ערב מחתירתם להגמוניה. מנגד, עשוי להיווצר מרחב אינטרסים משותף בין גורמים אזוריים שונים ובין ישראל כדי להתמודד עם השלכות המצב החדש.
המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום"
