תרגום ההקדמה מאת רא"ל (מיל.) משה יעלון לספר: Iran’s Race for Regional Supremacy
המירוץ של איראן להגמוניה אזורית
מהדורה חדשה ומעודכנת זו של המסמך איראן, חזבאללה, חמאס והג'יהאד הגלובלי: פרדיגמת סכסוך חדשה למערב, יוצאת לאור בעיתוי קריטי. מאז פרסום המהדורה הראשונה לאחר מלחמת לבנון השניה בשנת 2006, האירועים באזור חיזקו ביתר שאת את תזת המחקר: השימוש של איראן בבני בריתה הטרוריסטיים במירוץ שלה לשליטה אזורית הוא הגורם העיקרי לחוסר היציבות במזרח התיכון, ולא הסכסוך הישראלי-פלשתיני.
מאז מלחמת לבנון השנייה, מימנה איראן פעולות טרור במדינות מזרח תיכוניות הנתונות להשפעת המערב, ובהן לבנון, עיראק, אפגניסטן ומדינות המפרץ, במטרה לערער על יציבות ממשלותיהן. איראן הסלימה את מתקפותיה הישירות דרך הארגונים בהם היא תומכת באמצעות מימון, אימונים וכלי נשק. בעקבות כך, השתלט החמאס על עזה ביוני 2007, והחזבאללה כמעט שביצע הפיכה צבאית במאי 2008 נגד ממשלת פואד סניורה בלבנון.
בהקשר זה, טהרן גם הרחיבה את קשריה עם מספר ארגוני טרור פלסטיניים והפכה אותם לשלוחותיה כדי שיגבירו את ההתקפות על ישראל. כתוצאה מכך, רצועת עזה וחלקים מיהודה ושומרון (הגדה המערבית), הנתונים לשליטת הרש"פ, הפכו ל"מוקדים" חדשים להפצת ההשפעה והשליטה האיראנית. המאמץ המתמשך של איראן להשגת כלי נשק אסטרטגיים, הופך אותה לא רק לאיום אזורי, אלא אפילו לסכנה עולמית על ביטחונה של הברית המערבית כולה.
כל המאמרים בקובץ מעודכן זה מעלים שאלה מהותית שיש לתת עליה את הדעת: האם המערב הפריז בחשיבותו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני כגורם מפתח באזור והמעיט מחשיבות ההתפתחויות האחרונות הנוגעות לאיראן? מהדורה זו מספקת את הקונטקסט הדרוש כדי לשקול את השאלה באופן מושכל, במיוחד לאור השינויים הדרמטיים שהתחוללו באזור מאז פרסום המהדורה הקודמת.
איראן ואלקאעדה: מהלכים אזוריים
איראן האיצה את חתירתה לעבר שליטה אזורית דרך בנות בריתה השיעיות והסוניות, הכוללות את החזבאללה בלבנון, המיליציות השיעיות בעיראק ובמפרץ, הטליבאן באפגניסטן, והחמאס, הג'יהאד האסלאמי וגדודי חללי אל-אקצא בשטחי הרשות הפלשתינית.
מאז מלחמת לבנון השנייה, איראן השקיעה יותר ממיליארד דולר לשיקום דרום לבנון וחיזוק החזבאללה. למרות הפגיעה הקשה שספג החזבאללה מצה"ל במהלך הלחימה, איראן וסוריה הגדילו כמעט בשליש את מאגר הרקטות של הארגון, שהגיע לכ- 30 אלף רקטות. שר הביטחון, אהוד ברק, אמר בפברואר 2008 לחברי ועידת חוץ וביטחון בכנסת שהחזבאללה "מחזיק כעת בכמות רקטות הגדולה פי שלוש מזו שהייתה לו לפני מלחמת לבנון השנייה", מה שמרמז על האפשרות שהארגון התחמש בכ- 60 אלף רקטות.
בנוסף, נראה שגם מצאי טילי היבשה-ים שמספקת איראן לחזבאללה גדל פי שלוש . צה"ל מעריך שאיראן מחמשת את חזבאללה ברקטות ארוכות-טווח המסוגלות לפגוע ביעדים בטווח 300 ק"מ, כמו גם בכלי נשק מתקדמים אחרים. חלק מהאספקה הזו הוסווה כמטען אזרחי והוברח ליבשה דרך תורכיה אל תוך סוריה, ומשם לחזבאללה בלבנון. במאי 2007, לדוגמא, הרשויות בתורכיה עצרו רכבת שעשתה דרכה מאיראן לסוריה ונשאה עמה תחמושת עבור החזבאללה.
מאז מלחמת לבנון השנייה, חופש התנועה של החזבאללה בדרום לבנון הוגבל על ידי נוכחותם של קרוב ל- 14 אלף חיילי יוניפי"ל ולפחות עשרת אלפים אנשי כוחות הממשלה הלבנונית. עם זאת, חזבאללה עדיין מצליח להציב מאות משגרי רקטות מדרום לנהר הליטאני, בחסות אזרחית של כפרים שיעיים ואזורים חקלאיים. על פי הסכם שבשתיקה עם חזבאללה, יוניפי"ל והכוחות הלבנוניים נמנעו מלפעול באזורים רבים בדרום לבנון. במקרים מסוימים, הצבא הלבנוני ויוניפי"ל אפילו תיאמו את פעולותיהם עם החזבאללה . בקצרה, צבא לבנון ויוניפי"ל לא אכפו את הצעדים הביטחוניים אותם קבעה החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם.
אין זה מפתיע כי בעידודה של איראן, חזבאללה וסוריה המשיכו במעורבותם הפוליטית בלבנון. חזבאללה החרים את הפרלמנט הלבנוני ב- 2007 במטרה למוטט את רה"מ הפרו-מערבי, פואד סניורה. חזבאללה גם פועל לקידום שליטתה של סוריה בלבנון ומנע פעמים רבות את ההצבעה על בחירת הנשיא החדש. בקצרה, חזבאללה ממשיך להשקיע אנרגיה מרובה בניסיון להפוך את לבנון לחלק בלתי נפרד מהשליטה האיראנית באזור.
ביוני 2007, החמאס השתלט בכוח הזרוע על עזה והפך את הרצועה ל"אמירות הערבית האסלאמית" הראשונה באזור. היה זה הישג חשוב לאיראן. מדובר גם בדוגמא הראשונה באזור לשליטתם הממוסדת של "האחים המוסלמים" בטרור ובאוכלוסייה. תמיכתה הישירה של איראן בחמאס דרך ח'אלד משע'ל והנהגת החמאס בדמשק הפכה למעשה את עזה לבסיס ייצוא של הטרור האיראני לישראל ולהרחבת שליטתה הפוליטית של טהרן באזור. לאיראן יש עכשיו עוד שער כניסה, בנוסף לסוריה ולבנון, אל העולם הערבי – שמהווה איום גם על שכנותיה הערביות של ישראל, מצרים וירדן.
הקמת "חמאסטן" בעזה משדרת מסר של ניצחון לג'יהאדיסטים באשר הם, כולל אלו שנלחמים בקואליציות בראשות ארה"ב באפגניסטן ובעיראק. יתרה מזאת, חמאסטן גם מאותתת על חולשת הרצון הפוליטי של המערב להתמודד צבאית עם איראן ובעלי בריתה.
איראן היא עודנה אחד הגורמים המשפיעים ביותר על חוסר היציבות בעיראק והיא ממשיכה, דרך פעולות כוחות קודס, לאמן, לחמש ולממן את המיליציות השיעיות בעיראק, למרות שארה"ב תפסה מספר פעילים בכירים בארגון בתחילת 2007. מפקד כוחות הקואליציה האמריקאית בעיראק, הגנרל דייויד פטראוס, ציין בעדות בקונגרס כי "הן הקואליציה והן ההנהגה העיראקית מכירים בהדרגה בעובדה שאיראן, דרך השימוש בכוחות קודס, מנסה להפוך את הכוחות המיוחדים בעיראק לדמויי-חזבאללה במטרה לשרת את האינטרסים שלה ולנהל מלחמה נגד עיראק והקואליציה" .
תכנית הגרעין של איראן
תכנית הנשק הגרעיני המתפתחת בקצב מהיר חרף התנגדות עולמית דיפלומטית וכלכלית, היא כנראה המרכיב החיוני ביותר במירוץ האיראני לשליטה אזורית. למרבה הצער, פרסום דו"ח המודיעין הלאומי האמריקאי בנובמבר 2007 העביר מסר מוטעה ואפילו סותר בנוגע לתכנית הגרעין של איראן. המשפט הפותח של הדו"ח – "אנו קובעים בביטחון רב כי בסתיו 2003, טהרן הפסיקה את תכנית הנשק הגרעיני" – נראה כמצדיק את ההכחשות האיראניות .
עם זאת, אחת המסקנות העיקריות של הדו"ח היא שאיראן המשיכה להעשיר אורניום באופן מואץ. אין כל ויכוח בחוגים בארה"ב ובמערב סביב העובדה שהעשרת אורניום הכרחית הן עבור תכניות גרעין אזרחיות והן עבור תכנית גרעין צבאיות. כפי שאמר שגריר ארה"ב לאו"ם לשעבר, ג'ון בולטון, האבחנה בין התכנית "הצבאית" לבין התכנית "האזרחית" של איראן היא במידה רבה מלאכותית .
לאור הדברים, דו"ח המודיעין האמריקאי אינו מאשר את הפסקת תכנית הגרעין הצבאית של טהרן. הדו"ח סיפק למעשה לאיראן הקלה מיידית מפני הלחץ הבינלאומי וסייע לאחמדי נג'אד להשקיט את המחלוקת בקרב מנהיגי המשטר, גם אם באופן זמני. הדו"ח גם הנמיך את הציפיות לפעולה צבאית בראשות ארה"ב נגד מתקני הגרעין האיראניים.
כתוצאה מחשש הממסד הערבי מהססנותה של ארה"ב להתעמת עם המשטר באיראן, כפי שהשתקפה בדו"ח המודיעין האמריקאי, נראה כי מועצת שיתוף הפעולה במפרץ – ברית בין מדינות המפרץ שנוסדה לפני 27 שנים במטרה להתמודד עם איראן – התמוטטה . הדבר בא לידי ביטוי בצורה חדה כאשר זמן קצר לאחר פרסום הדו"ח ומבלי להתייעץ עם חברות המפרץ האחרות, קטאר הזמינה את אחמדי נג'אד לשאת את הנאום המרכזי בפסגה השנתית של מועצת שיתוף הפעולה.
לא היה זה צירוף מקרים שאחמדי נג'אד הוזמן לנאום ערב ביקורו של הנשיא בוש במזרח התיכון בינואר 2008. הייתה זו דוגמא לאופן בו משדר הממסד הסוני לארה"ב כי הוא שומר על כל האופציות פתוחות ומתחיל לראות את איראן בתור "הסוס המנצח".
אלקאעדה ובנות בריתה
ארגוני ג'יהאד סונים המקורבים לאלקאעדה שבו ב- 2007 למקד את פעילותם קרוב לגבולותיה של ישראל עם סוריה, לבנון ועזה. בעת ביקורו בישראל של הנשיא בוש בינואר, הם שיגרו רקטת 107 מ"מ מדרום לבנון לעבר העיירה שלומי. ביוני 2007, ארגון פתח אל-אסלאם, זרוע של אלקאעדה הממוקמת בלבנון, ירה רקטות על קריית שמונה שפגעו באזור התעשייה של העיר.
בחלקה הדרומי של ישראל, תכניתו האסטרטגית של החמאס להרוס את גדר הגבול בין עזה למצרים בינואר 2008 אפשרה לקבוצות ג'יהאדיסטיות כאלקאעדה, שכבר ניצלו את סיני המצרית כבסיס עורפי, להגיע לעזה ביתר קלות. חמושים המקורבים לאלקאעדה, אשר כמה מהם הסתננו ממצרים, סודאן ותימן, פעילים בעזה מאז 2006.
במהלך השנים האחרונות, ארגונים המקורבים לאלקאעדה החלו לצוץ גם בעזה, וניתן למצוא ביניהם את "ג'ייש אל-אסלאם" (צבא האסלאם), שהיה אחראי לחטיפת עיתונאי ה- BBC, אלן ג'ונסטון. כמו כן, הוקמו ארגוני ג'יהאד נוספים, כמו "ג'ייש אל-אומה" (צבא האומה), אלקאעדה בפלסטין ו"מוג'הידין בית אל-מקדס" (לוחמי הקודש של ירושלים), אשר תקפו את בית הספר האמריקאי-בינלאומי בעזה בינואר 2008 .
איראן והרשות הפלשתינית
ההשתלטות של החמאס על רצועת עזה הייתה אחת ההתפתחויות האזוריות המשמעותיות ביותר ב- 2007. עזה הפכה לאמירות הערבית-אסלאמית הראשונה במזרח התיכון ומייצגת בכך ניצחון בלתי הפיך של האסלאמיסטים על הלאומנים הפלשתינים והערבים.
הן מצרים והן הרשות הפלשתינית הצביעו על תפקידה המשמעותי של איראן בהשתלטות החמאס על עזה. לדברי תאופיק טיראווי, ראש המודיעין הפלשתיני, השתלטות החמאס בעזה "הייתה מתואמת עם איראן, אשר סיפקה אימונים ונשק ועודכנה בכל צעד". שר החוץ המצרי, אחמד אבו אלע'יט, האשים את ההתערבות האיראנית בעזה ובעיראק באיום על ביטחונה של מצרים .
למרות הפיכתה של עזה למדינת חמאס ריבונית דה פקטו, מעמדה של העיר כפלטפורמה אסלאמיסטית החלה לאחר שישראל נסוגה מעזה ב- 2005. בין 2005 לשלהי 2007, כ- 230 טונות של חומרי נפץ, בהם אינספור טילי נ"ט ונ"מ, הוברחו לעזה דרך מנהרות תת-קרקעיות מסיני המצרית . רק מאז ינואר 2007, למעלה מ- 3000 רקטות ופצצות מרגמה פלשתיניות נורו לעבר ישראל על ידי ארגונים הממומנים בידי איראן.
מאז מוטט החמאס את גדר הגבול בין עזה למצרים בינואר 2008, טונות נוספים של חומרי נפץ הועברו דרך היבשה ממצרים לעזה . קריסת הגדר גם אפשרה לחמאס להחזיר פעילים שעזבו את עזה לצרכי אימונים בסוריה ובאיראן, ביניהם צלפים, מומחי נפץ, מומחי טילים ומהנדסים. במרץ 2008, גורמים רשמיים בחמאס הודו לראשונה שמאות מפעיליהם הבכירים התאמנו בסוריה ובאיראן תחת חסותן של משמרות המהפכה האיראניות. אנשי החמאס אף ציינו שהאימונים שהעבירה איראן לחמאס דומים לאלו שהעבירה לחזבאללה.
תמיכה כלכלית משמעותית מצד איראן המשיכה לזרום לקופות החמאס ב- 2007, והגיעה לסכום של בין 120 ל- 200 מיליון דולר. בחודש דצמבר 2007 בלבד, כ- 100 מיליון דולר הוברחו לעזה בידי בכירי חמאס ששבו מהעלייה השנתית לרגל לסעודיה. יש להניח שמאות מיליוני דולרים נוספים עשו דרכם לעזה הודות לגבול הפרוץ.
החמאס, מצדו, יכול היה להשתלט על הגדה המערבית, או לפחות ליזום הפרות סדר משמעותיות, לו הנוכחות הביטחונית של צה"ל באזור הייתה פוחתת או נעלמת. מסקנה אחת חשובה היא שלרשות הפלשתינית בראשותו של מחמוד עבאס אין את היכולת, הרצון הפוליטי או שניהם על מנת ליצור ישות בטוחה וסמכותית בעזה ובגדה המערבית שתשמור על חוק וסדר.
בזמן שהשפעתו של החמאס בגדה המערבית נרחבת ומתפתחת, איראן משתמשת בכסף, אידיאולוגיה ואימונים כדי להשפיע על ארגוני טרור פלשתיניים אחרים בגדה המערבית, כגון גדודי חללי אל-אקצא והג'יהאד האסלאמי הפלשתיני, על אף העובדה שמדובר בארגונים סונים ולא שיעים.
סוריה
סוריה ממשיכה לקרוא לשיחות שלום עם ישראל כטקטיקה שנועדה למראית עין להחזיר את רמת הגולן. עם זאת, האג'נדה האמיתית של דמשק היא להרפות מן הלחץ הבינלאומי המופעל על המשטר. במקביל, סוריה ואיראן מעמיקות את שיתוף הפעולה האסטרטגי ביניהן . סוריה ממשיכה במדיניותה לערער על היציבות האזורית באמצעות כמה דרכים:
- שיגור אלפי מוג'אהידין מסוריה לעיראק .
- חימוש החזבאללה בלבנון תוך הפרה של החלטות 1559 ו- 1701 של מועצת הביטחון.
- מתן אימונים ומחסה לפעילי ארגוני טרור פלשתינים וכוח קודס האיראני בדמשק.
- התנקשות במנהיגים פוליטיים לבנונים, בעיתונאים וביריבים, והתערבות ישירה בפוליטיקה הלבנונית בניסיון להשיב את השליטה הסורית.
- בניית כור גרעיני בסיוע צפון קוריאני תוך הפרה בוטה של האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני.
- חיזוק הברית הפוליטית, הביטחונית והכלכלית עם איראן.
- שדרוג מצבור טילי היבשה וכלי הנשק הכימיים והכפלת מלאי הטילים בהשוואה ל- 2006 .
לאור ההתפתחויות האלה בסוריה, מדיניותן של ארה"ב, הברית המערבית וישראל היא בעייתית ודורשת בדחיפות בחינה מחודשת.
הרשות הפלסטינית, ישראל והברית המערבית
"ועידת" השלום באנאפוליס בנובמבר 2007, ועידת המדינות התורמות בפאריס שנערכה לאחריה וביקורו של הנשיא בוש בירושלים וברמאללה משקפים כולם את הרפיון של מעצבי מדיניות אמריקאים, אירופיים וכמה ישראלים בכל מה שקשור למהות הסכסוך הישראלי-פלשתיני וחוסר היכולת ליצור אסטרטגיות טובות יותר לטיפול בו.
המאמץ שמובילה ארה"ב שואף בראש ובראשונה לפתור את המחלוקת הטריטוריאלית בין ישראל לפלסטינים, שעדיין נתפסת כגורם העיקרי לבעיות האזור ולא כסימפטום של הגורם האמיתי – השלילה האסלאמית של קיומה של ישראל. ההשתלטות על עזה מצד החמאס, בעל בריתה של איראן, והאופן בו החמאס נחוש לתקוף את ישראל, אמורים לשמש ראיות מספיקות לכך שהסכסוך "איננו סובב סביב גודלה של מדינת ישראל, אלא סביב עצם קיומה", כפי שציין ברנארד לואיס במאמר ב"וול סטריט ג'ורנל", יום לפני פתיחת ועידת אנאפוליס .
בכיר פלסטיני בצוות המו"מ הוסיף להבהיר את מהותו הקיומית של הסכסוך בימים שקדמו לאנאפוליס כאשר סירב פומבית לאשר שלמדינת ישראל יש הזכות להתקיים כמדינה יהודית . עם זאת, הציפיות הבינלאומיות בדבר מדינה פלסטינית בעזה ובגדה המערבית ממשיכות להתקיים באין מפריע.
הריסת גדר הגבול בין עזה למצרים על ידי החמאס יצרה הזדמנות חדשה. מצרים הוכיחה את יכולתה למלא תפקיד ישיר באספקת מצרכים חיוניים ושירותים לעזה, וכך אפשרה לישראל להשלים את ניתוקה מהאזור. אלא שמאמצים בלתי פוסקים מצד ממשלות מערביות וערביות להפסיק את החרם הבינלאומי על עזה הציבו את ישראל במלכוד פוליטי ודיפלומטי ואילצו אותה להישאר מחויבת למסגרת הפעולה של מדינה פלסטינית אחת בעזה ובגדה המערבית.
על מנת להימנע ממשגים דומים בעתיד, הברית המערבית מוכרחה להטמיע באופן מלא את השיעור הדרמטי שנלמד בעת התנתקותה של ישראל מעזה ב- 2005.
להתנסות הכושלת של ההתנתקות יש השלכות משמעותיות לגבי עתידה של הגדה המערבית, במיוחד עמק הירדן והגבעות הצופות על אזור תל אביב רבתי ונמל התעופה בן גוריון. על אף שהאזורים הללו חיוניים לביטחונה של ישראל, ישראל תידרש לסגת מהם באופן מלא במסגרת הסכם דו-צדדי עם הפלשתינים. גבעות הגדה המערבית שצופות על אזור החוף מהוות אתר אידיאלי לשיגור רקטות ופצצות מרגמה נגד מרכזי האוכלוסין החשובים ביותר של ישראל, הכבישים והתשתית הלאומית, כולל שדה התעופה הבינלאומי היחיד בארץ.
הוועידות באנאפוליס ובפאריס שבו והדגישו את השיטה של העברת סיוע כספי בסך מיליארדי דולרים לרשות הפלסטינית כאמצעי מרכזי לפתרון הסכסוך. אשר למחמוד עבאס ולרה"מ הפלשתיני, סלאם פיאד, אלו מתכוונים על פי הדיווחים להקצות כמעט מחצית מסכום 8 מיליארד הדולרים שנאספו בפאריס עבור סיוע כלכלי ישיר לעזה .
למעשה, יותר מ- 3 מיליארד דולר מתוך הסיוע הכלכלי המערבי לפלסטינים יגיע בסופו של דבר לידי החמאס ויחזק את שליטתו בעזה במקום להחלישה. נראה כי גישתן של הוועידות באנאפוליס ובפאריס לתהליך השלום מתעלמת גם מן העובדה שסכומים בסך של למעלה מ- 7 מיליארד דולר הוענקו לרשות הפלסטינית במהלך שנות אוסלו בין 1993 ל- 2006. הכסף בוזבז או נוצל בחלקו הגדול למטרות טרור. על פי החשד, שני מיליארד דולרים מן הכסף אף נגנבו על ידי יאסר ערפאת.
אין ספק שמחויבותו הביטחונית של הנשיא בוש לסעודיה ולמדינות המפרץ רלוונטית גם היא במידה רבה מבחינת ישראל. נסיגה ישראלית משמעותית כיום או בעתיד הנראה לעין רק תעצים את פגיעותה האסטרטגית של ישראל בפני אלקאעדה וארגוני הטרור הנתמכים על ידי איראן. לאור זאת, הגישה הקונספטואלית הנוכחית כלפי השלום – שהחלה בשנת 1993 באוסלו, "מוסגרה מחדש" במפת הדרכים מ- 2002 ו"הוכתרה" בוועידות אנאפוליס ופאריס ב- 2007 – צריכה להידחק הצדה. במקומה, יש לנקוט בגישה אזורית שתתייחס לביטחון, לדיפלומטיה ולעשיית השלום במזרח התיכון ותהיה מבוססת על בידודה הכלכלי והדיפלומטי של איראן, ובמידת הצורך, גם על מתקפה צבאית נגדה.
שליטת החמאס בעזה הביאה את מצרים לשקול אם למלא תפקיד גדול יותר בעיצוב עתידה של עזה. הממלכה ההאשמית בירדן עשויה, בתנאים מסוימים, להגדיל את סיועה לעבאס ולמנהיגים "מתונים" אחרים במטרה להגן על הגדה המערבית מפני השתלטות ארגונים ג'יהאדיסטים, מנהיגי קבוצות טרור מקומיות ומיליציות חמושות. רק כאשר המשטר האיראני ינוטרל והאזורים הפלשתינים יתייצבו בעזרת שכנותיהם הערביות, ניתן יהיה להקים ממסד פלסטיני דרך רפורמות אמיתיות בביטחון, בכלכלה, בחינוך ובפוליטיקה.
הגישה הדו-שלבית הזו תאפשר לפלסטינים לבנות חברה בטוחה, חופשית ודמוקרטית מן המסד ועד הטפחות, אשר תחליף את גישת "מלמעלה כלפי מטה" הנוכחית. חשובה באותה מידה היא גישה אזורית חדשה לתהליך השלום הישראלי-פלסטיני, שחייבת לכלול את מעורבותן הישירה והגלויה של מצרים וירדן.
