תגובתו ההחלטית של בנימין נתניהו להתנגדותה של מחלקת המדינה האמריקאית לבנייה הישראלית בשכונת שייח' ג'ראח בירושלים עשויה לשים קץ על פרק בן 90 שנה של הסכסוך הישראלי-ערבי ואף להביא למידה של צדק. "איננו יכולים לקבל את הרעיון שליהודים לא תהיה הזכות לחיות ולקנות (בתים) בכל מקום בירושלים", אמר נתניהו.
למשך תקופה ארוכה מדי, האמינו מדינות ערב, ארגוני טרור וערבים פלסטינים כי הם יכולים לפתוח במלחמות, תחילה כנגד היהודים שחיו בארץ ישראל ובהמשך כנגד מדינת ישראל. הם אימצו פנטזיה לפיה הם יכולים לבצע מתקפות במטרה למחוק את ישראל ולהתחמק מעונש, מתוך אמונה שגם אם יפסידו הם יוכלו לחזור לסטטוס קוו הקודם ואפילו להשיג באמצעים דיפלומטיים את מה שלא הצליחו להשיג בשדה הקרב. שטחים שנתפסו על ידי ישראל יוחזרו ולא יסופחו, מנהיגי טרור יזכו לכבוד ולא לגינוי, וישראל/היהודים יישאו באשמה ולעולם לא יפוצו על מה שקרה. למרבה הטרגדיה, הפנטזיה הזאת הפכה למציאות.
בשנת 1920, הצהרת בלפור, שנכתבה שלוש שנים קודם לכן, היוותה מסמך רלוונטי מאד. הטורקים עזבו את ארץ ישראל אחרי 400 שנה, והבריטים ניסו לבסס את סמכותם. יהודים שברחו מאימת המשטר הטורקי החלו לחזור ארצה, ואליהם הצטרפו יהודים אחרים – "ציונים" מרוסיה וממזרח אירופה – שהיו נחושים לבנות את "הבית הלאומי לעם היהודי".
שבטים וארגונים ערביים מקומיים החלו להתאגד במטרה להתחרות על החלל שהשאירו אחריהם הטורקים. הרשויות הבריטיות, שהתנגדו להקמת בית יהודי בארץ ישראל וביקשו לבטל את הצהרת בלפור, הפגינו כלפיהם סימפטיה. יחד, הערבים והבריטים התנגדו להגירה היהודית לארץ ישראל ולקניית שטחים גדולים של אדמות על ידי יהודים. הרשויות הבריטיות הטילו מגבלות על הקמתם של ארגוני הגנה יהודיים, שבחלקם היו חברים ותיקים של הצבא הבריטי.
פורעים ערבים פשטו על ההתיישבות היהודית בתל חי בראשית שנת 1920, ותוך חודשים ספורים מהומות ופרעות כנגד יהודים פרצו בכל רחבי ארץ ישראל. בראש ההתקפות עמד אחיינו של ראש עיריית ירושלים, צעיר כריזמטי בשם חאג' אמין אל-חוסייני. במקום להשליך את חוסייני לכלא, הבריטים בחרו במדיניות של פיוס ומינו אותו למופתי הגדול של ירושלים. בשלב מאוחר יותר, המופתי יזם את מאורעות תרפ"ט העקובות מדם ואת המרד הערבי הגדול. המנהיג האנטישמי ניצל את מעמדו כדי לצבור תמיכה איתנה ל- 25 השנים הבאות, שהגיעה לשיאה בשיתוף הפעולה שלו עם אדולף היטלר במלחמת העולם השנייה.
לאחר שהבריטים ניסו לעצור אותו ב- 1937, חוסייני ברח מארץ ישראל. הבריטים השתלטו על נכסיו של שבט חוסייני: כמה בניינים בירושלים, בהם מלון 'פאלאס' ברחוב ממילא, האוריינט האוס ומלון 'שפארד' בשכונת שייח' ג'ראח.
רכישת מלון 'שפארד' בוצעה באופן חוקי. השטח, שהוחרם תחילה על ידי הבריטים, הועבר לשליטת הממשלה הירדנית אחרי שהיא סיפחה לעצמה את הגדה המערבית ומזרח ירושלים באופן בלתי חוקי ב- 1950. מתוקף החוק הבינלאומי, הפכה ממשלת ישראל לאפוטרופוס על השטח בעקבות מלחמת ששת הימים. במשך 15 השנים האחרונות, עמד המלון בשיממונו. בקרוב יאוכלס המקום בצאצאיהם של אותם יהודים בארץ ישראל שחאג' אמין אל-חוסייני ניסה לחסל, או של אותם יהודים אירופיים שברחו מבן בריתו, היטלר.
למרות מתקפותיהם של הערבים ב- 1920, 1921, 1929, ו- 1936, התגובה הבריטית הייתה לזכות את התוקפנות הערבית בפרס ולהטיל מגבלות דרקוניות על ההגירה היהודית לארץ ישראל. הדפוס הזה של האלימות ושכרה חזר על עצמו שוב ושוב. למרות התוקפנות שהפגינו הערבים כנגד היהודים ב- 1947 ו- 1948, הפלסטינים עדיין דורשים היום את "זכות השיבה".
מספר אירועים של קזוס בלי הובילו גם לפריצתה של מלחמת ששת הימים: המצור הימי שהטילה מצרים על ישראל, כינוס הכוחות המצריים בסיני, הכנסת הטנקים הירדנים לגדה המערבית והפגזת ירושלים, וההפגזה הסורית על ישובים ישראלים בגבול הצפון.
כיום, במסגרת הקונספציה הערבית לגבי מלחמות, הערבים והאו"ם דורשים נסיגה מלאה מהגדה המערבית וממזרח ירושלים ופירוק המחסומים שנועדו למנוע את הסתננותם של מחבלים מתאבדים פלסטינים. במילים אחרות, אין שום עונש, שום מחיר לשלם, ושום פיצוי על מעשי אלימות.
במעשים ובמילים של ממשל אובאמה מהדהדת אותה זעקת קרב מבשרת רעות. "אובאמה", כפי שכתב העיתונאי ג'קסון דיל בעיתון "וושינגטון פוסט", "שב והדגיש בפומבי את הצורך בהקפאת ההתנחלויות בגדה המערבית, ללא שום יוצאים מן הכלל. בצעד זה הוא העביר את הפוקוס לישראל והחזיר לחיים פנטזיה פלסטינית נשכחת: שארצות הברית תכפה על ישראל ביצוע ויתורים גורליים, בין אם ממשלת ישראל הדמוקרטית תסכים לכך ובין אם לאו, בעוד הערבים יביטו במתרחש מהצד וימחאו כפיים".
אלא שייתכן, רק ייתכן, שלמעשי תוקפנות יש גם השלכות.
