סוגיית ירושלים היא רגישה במיוחד ונושא למחלוקת בכל מו"מ. סביב מאבק זה וזכותה של ישראל על ירושלים מושמעות לעיתים קרובות סילופים חצאי-אמיתויות ושקרים. זאת למרות שמאז הקמתה של מדינת ישראל ב-1948, ואף לפני כן, היו זכויותיה של ישראל לריבונות בירושלים מעוגנות היטב בהיסטוריה ובחוק הבין-לאומי. ישנם אף ישראלים רבים שאינם מודעים מספיק לזכויותיהם גם על פי המשפט הבינלאומי. להלן 10 נקודות שחשוב לדעת ביחס למאבק על ירושלים.
1. בירושלים חי רוב יהודי הרבה לפני איחוד העיר
במהלך תקופת מאה השנים שקדמו להקמת מדינת ישראל היה רוב יהודי בירושלים. כל המקורות מאשרים שעד לשנות ה – 80 של המאה ה – 19 היוו היהודים רוב בעיר. נתונים מתקופת המנדט הבריטי, בין שתי מלחמות העולם, מלמדים שהיהודים היוו קרוב ל – % 60 מהאוכלוסייה הכוללת של העיר כאשר יתרת האוכלוסייה נחלקה בשווה בין נוצרים ומוסלמים. על פי מפקדי האוכלוסין (הנפרדים) שבוצעו על ידי ירדן ועל ידי ישראל, כל אחת מהן בשטח שבשליטתה, בשנת 1961 מנתה אוכלוסייתה הכוללת של העיר % 72 יהודים, % 22 מוסלמים ו – % 5 נוצרים.
2. האוכלוסייה הערבית גדלה תחת שלטון ישראלי יותר מאשר בכל תקופה לפניה.
המרכיב הלא יהודי של אוכלוסיית ירושלים גדל בהתמדה מאז שנת 1967 עת עמד על26.6% עד ל- %31.7 בשנת 2000. יתר על כן, על פי התחזיות שיעור יחסי זה ימשיך לגדול ויגיע בשנת 2020 ל – % 37.8. לדברי ישראל קמחי, שכיהן בעבר כמתכנן העיר ירושלים: "באופן פרדוקסאלי, האוכלוסייה הערבית של ירושלים וסביבותיה גדלה בקצב מהיר יותר במהלך 30 השנים האחרונות תחת שלטון ישראל מאשר בכל תקופה אחרת במהלך המאה ה – 20".
3. ירדן הוגדרה כתוקפן גם ב-48' וגם ב-67'
הפלישה של ירדן ב-1948 הוגדרה כתוקפנות על ידי מזכ"ל האו"ם דאז. גם ב-1967 היו אלו הירדנים שפתחו את המלחמה בחזית המזרחית. הם הזמינו גדודים מצריים ליהודה ושומרון ונתנו לצבא עיראק לחצות את הממלכה לכיוון הגדה המערבית. פעמיים שיגרה ישראל דרישות להפסקת התוקפנות באמצעות פקידים מקומיים של האו"ם במזה"ת, אך הירדנים רק הגבירו את האש. כאשר ישראל קיבלה החלטה להיכנס לירושלים המזרחית, היה זה מעשה של הגנה עצמית, לא "מכת מנע" וודאי שלא מעשה של תוקפנות.
4. לאחר המלחמה האו"ם מצביע לטובת ישראל -נגד בריה"מ והערבים
לאחר מלחמת ששת הימים, הבינה ברית המועצות שבמצב הנוכחי היא לא תוכל להגן על מדינות החסות שלה, ולכן ניסתה לצייר את ישראל כצד התוקפן. היא הגישה דרישה למועצת הביטחון של האו"ם ואח"כ לעצרת הכללית של האו"ם לקבוע כי ישראל היא הצד התוקפן בסכסוך ונכשלה בשני הניסיונות. אפילו בעצרת הכללית שם התוצאה הייתה צריכה להיות ניצחון מובהק לטובתה, 80 מדינות הצביעו נגד הדרישה ורק 36 תמכו בה. משמע, הקהילה הבינלאומית הבינה גם היא כי ישראל פעלה מתוך הגנה עצמית. לדבר זה יש משמעויות מבחינת המשפט הבינ"ל.
5. החלטה 181 ובינאום ירושלים -ניסיון ל-10 שנים שמעולם לא יושם
הצעת האו"ם ב- 1947 לבנאם את ירושלים כ"גוף נפרד" (corpus separatum), בהחלטה (181) II של העצרת הכללית של האו"ם, הייתה אך ורק בגדר של המלצה לא-מחייבת. לאחר 10 שנים הייתה אמורה להיערך הצבעה בקרב תושבי העיר בנושא הריבונות. כאשר הוטל מצור על התושבים היהודים של העיר על-ידי צבאות ערביים פולשים ב-1948 האו"ם לא הגיב כלל וישראל לכן התייחסה להצעת הבינאום כחסרת בסיס מוסרי וכ"בטלה ומבוטלת" כלשון רוה"מ דאז דוד בן גוריון.
6. גבולות 67 מעולם לא היו גבולות בינלאומיים מוכרים
יש לזכור כי הסכם שביתת הנשק בין ישראל לירדן שנחתם 1949-ב לא קבע את הגבולות הסופיים בין הצדדים, אלא את קווי ההפרדה בין הצבאות בסיום מלחמת תש"ח. על-פי דרישת הצד הערבי, הסכמי שביתת הנשק כללו סעיף שהבהיר כי לא יהיה בהסכם כל תנאי שיקבע מראש את זכויותיו של צד כלשהו ביישובה הסופי של שאלת ארץ-ישראל בדרכי שלום. כלומר, לא היה כל סטטוס מדיני לקווי 1967, ערב פרוץ מלחמת ששת הימים, כגבול בין-לאומי.
7. החלטה 242 -איננה דרישה לנסיגה מלאה אלא למו"מ על קביעת הגבול הסופי
האו"ם לא אימץ את החלטה מס' 242 תחת פרק 7 של האמנה הבינלאומית שעוסק במעשי תוקפנות של מדינה אחת נגד השנייה. למרות שלא כתוב זאת במפורש, ההחלטה התקבלה תחת פרק 6 שעוסק בפתרון לפתרונות שלום בסכסוכים בינלאומיים. משמעות הדבר היא דרישה מהצדדים להגיע לפתרון של שלום דרך מו"מ ואין דרישה מישראל לסגת מהשטח הנכבש ללא הסכם בתמורה.
8. החלטה 242 -ירושלים לא מופיעה
החלטת מועצת הביטחון 242 מ-22 נובמבר 1967 אף לא הזכירה את ירושלים ולא עמדה על נסיגה כוללת לקווים שלפני 1967 בלשון האופרטיבית של ההחלטה (אלא רק על נסיגה מ"שטחים" אל "גבולות בטוחים ומוכרים"). לורד קארדון, שגריר בריטניה לאו"ם שניסח את החלטה 242, דחה את הבקשה הסובייטית להוסיף את המילה "כל" לפני המילה "שטחים". מכיוון שההחלטה נוסחה על-ידי הבריטים, כוונתה ברורה מן השפה בנוסח האנגלי; כך שכל פירוש חלופי של החלטה 242 הנובע מתרגום לשפה רשמית אחרת של האו"ם אינו יכול להתקבל כמוסמך.
9. "הכחשת מקדש" תופעה חדשה אפילו בקרב פלסטינים
בדיוני קמפ דיויד הצהיר ערפאת כי מעולם לא היה קיים בית מקדש בירושלים, והתחיל תנועה בעולם הערבי ואף באירופה של "הכחשת מקדש". המפרשים הקלאסיים של הקוראן כאשר נדרשו להסביר את המשמעות של הביטוי "מסגד אל-אקצא" המופיע בסורה מספר 17 של הקוראן הם הגדירו את המושג כ"בית אל מקדס" -דהיינו בית המקדש. עמדה זו הייתה קיימת עד לאחרונה, כשהמועצה המוסלמית העליונה בירושלים בשנות ה-20 של המאה הקודמת הוציאה מדריך לתיירים להר-הבית הוסבר שם שהר הבית היה מקום בית המקדש של שלמה. באותה תקופה המועצה הייתה תחת ההנהגה של המנהיג הפלסטיני הקיצוני חאג' אמין אל-חוסייני. כך יוצא ש"הכחשת המקדש" אליבא דערפאת ותומכיו סותרת לא רק את המסורת המוסלמית אלא גם את עמדות ההנהגה הפלסטינית בתחילת המאה ה-20.
10. הפתיחות המלאה לירושלים לכל הדתות נשמרה אך ורק על ידי השלטון הישראלי
בין השנים 1948-1967 הירדנים מנעו מהיהודים לבקר במקומות הקדושים בערי העתיקה כולל הכותל המערבי. הירדנים הטילו מגבלות גם על הקהילה נוצרית באותה תקופה כמו הגבלות על רכישת אדמות והאוכלוסייה הנוצרית התדלדלה. גם בתקופת המנדט ובתקופה העותומאנית היהודים היו צריכים להיאבק על זכותם להתפלל ליד הכותל המערבי.
