בחודשים האחרונים מתאמץ אבו מאזן לשכנע את מזכיר המדינה האמריקני, ג'ון קרי, ללחוץ על ישראל לקבל את קווי 1967 כבסיס לכל משא ומתן עתידי על גבולות, בעוד ראש הממשלה בנימין נתניהו סירב בתקיפות לקבל כל תנאי מוקדם לפתיחת השיחות.
אולם התנגדותו לדרישה הפלסטינית לא היתה רק עניין של נוהל. בנאומו בפני הקונגרס האמריקני ב־24 במאי 2011 הצהיר נתניהו כי המתווה המדויק של הגבולות בין ישראל לפלסטינים חייב לבוא כתוצאה ממו"מ, והוסיף: "ישראל לא תשוב לקווי 1967, שאינם בני הגנה".
נתניהו למעשה שיקף את מורשת "האבות המייסדים" של תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל. ביולי 1967, חודש אחד בלבד לאחר מלחמת ששת הימים, הגיש לקבינט סגן ראש הממשלה דאז, יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח ב־1948, את הצעתו המפורסמת לשמירה על שטחים בעלי חשיבות אסטרטגית לביטחון ישראל. מטרת אלון היתה להעניק לישראל את מה שכינה "גבולות בני הגנה", שיחליפו את קווי 1967.
תוכנית אלון, שהתבססה בעיקר על המשך השליטה הישראלית בבקעת הירדן, נשארה מרכיב מרכזי בתפיסה הצבאית של ישראל במשך שנים רבות, למרות השינויים שחלו במזרח התיכון. כך, ב־5 באוקטובר 1995, כמעט שנתיים אחרי שנחתם הסכם אוסלו, הכריז ראש הממשלה יצחק רבין בפני הכנסת כי "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני". ברוחו של אלון, שהיה מפקדו בפלמ"ח, הוא הוסיף: "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה".
במהלך כהונתו הראשונה בשנות ה־90 השתמש ראש הממשלה נתניהו במונח "תוכנית אלון פלוס" כדי להמחיש את הלך מחשבתו. גם ראש הממשלה אריאל שרון, לאחר שהודיע על תוכנית ההתנתקות, אמר לעיתון "הארץ" ב־14 באפריל 2005 כי ישראל חייבת להמשיך לשלוט בבקעת הירדן. שרון אף הרחיב את ההגדרה של השטח שישראל חייבת לשמור עד למורדות המזרחיים שמעל כביש אלון. סקר שערך מכון דחף בדצמבר 2012 הראה כי הצהרות אלו הן בסיס הקונצנזוס הביטחוני הישראלי, מאחר ש־66% מהישראלים (76% מהאוכלוסייה היהודית), התנגדו לחזרה לקווי 1967, גם תמורת הכרזה של כל מדינות ערב על סיום הסכסוך. שיעור דומה תמך בהמשך השליטה הישראלית בבקעת הירדן.
בחודשים האחרונים שבה ועלתה זווית הסתכלות נוספת של צורכי הביטחון הישראליים בגדה המערבית, שזכתה לתשומת לב משמעותית בתקשורת. למשל, שאול אריאלי, לשעבר אלוף משנה בצה"ל, שהיה שותף ליוזמת ז'נבה, פרסם השנה את הספר "גבול בינינו וביניכם", שבו טען כי מכיוון שהאיומים על ישראל השתנו, הרי בקעת הירדן אינה רלוונטית עוד לאתגרי הביטחון העיקריים שניצבים בפני ישראל. לטענתו, יישום המונח "עומק אסטרטגי" בבקעת הירדן "הוא בחזקת לעג לרש".
באופן מפתיע, נראה כי ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, הצטרף לאסכולה זו, כשטען שצה"ל יוכל להגן על המדינה גם אם תיסוג לקווים שקדמו ל־1967. בפאנל בוועידת הנשיא ב־19 ביוני, הוא הוסיף במפורש: "לבקעת הירדן היתה חשיבות ב־1991… בזמנו, היינו מאוימים מירדן, מסוריה ומעיראק, אך כעת זהו עניין בעל חשיבות פחותה."
יש שתי בעיות משמעותיות בגישה זו. ראשית, רבין הצהיר על עמדתו נגד נסיגה לקווי 1967 ותמיכתו בשמירה על בקעת הירדן ב־1995, גם לאחר אותם השינויים האסטרטגיים של 1991. יתרה מכך, רבין התעקש על קו הגנה ישראלי בבקעת הירדן גם לאחר שחתם שנה קודם לכן, ב־1994, על הסכם שלום עם הירדנים. בעוד שרון שינה את גישתו כלפי רצועת עזה ב־2005, הוא התעקש כי בקעת הירדן נותרה בעלת חשיבות אסטרטגית חיונית עבור ישראל. סביר להניח כי קברניטי הביטחון של ישראל היו מודעים לעובדה שלא ניתן לבסס אסטרטגיה ארוכת טווח בסיטואציה זמנית, במיוחד במזה"ת, שבו גורמי ההערכה לא הצליחו שוב ושוב לחזות את האירועים.
שנית, שליטתה של ישראל בבקעת הירדן נחוצה לא רק לצורכי הגנה מפני תקיפות קונבנציונליות, אלא גם כדי לנטרל את האיום ההולך וגובר של כלי נשק מתקדמים שניתן להבריח לארגוני הטרור. לאחר שעזבה את ציר פילדלפי, חוותה ישראל על בשרה את הזינוק שחל בכמות ובאיכות של הנשק המוברח לרצועה ואת הפיכתה של עזה לאיום אסטרטגי על ערי ישראל. בקעת הירדן היא המקבילה בגדה המערבית של ציר פילדלפי מבחינת תפקודה כחיץ לבלימת הברחות אמל"ח מסוריה, מעיראק ומאיראן.
לאחרונה גברה המודעות במערב לחשיבותו של גורם זה בהכרעת הטרור. לאחר שבילה עשר שנים בעיראק ובאפגניסטן תחת חסותם של מפקדים אמריקנים בכירים ממק'ריסטל עד פטראוס, פרסם מקס בוט לאחרונה ספר עב כרס על ההיסטוריה של לוחמת הגרילה. המחבר מונה חמישה גורמים התורמים להצלחתם של צבאות גרילה; הגורם הרביעי הוא יכולתם לקבל סיוע מבחוץ, בדמות כוח אדם או כלי נשק. כאשר הוא מדבר על הצלחתה של ישראל בהפסקת גל פיגועי הטרור על עריה ב־2002, הוא מציין את "הצלחתו של צה"ל באיטום הגדה המערבית" מפני חידוש ההספקה.
אמנם לא פעם ישראל מוצפת בהצעות להחליף את צה"ל בכוח בינלאומי. אך בדרום לבנון, בעוד כוח יוניפי"ל מורחב, מחוזק ביחידות אירופיות, זכה לתשואות והוגדר ב־2006 על ידי רבים כערובה לביטחונה של ישראל, הוא נכשל לחלוטין במשימתו למנוע הברחת רקטות לכפרים שיעיים באזור שבין הליטני לגבול הבינ"ל. מבחינת ישראל הסתמכות על כוחות בינ"ל בבקעת הירדן היא סיכון גדול מדי שאף ממשלה ישראלית אחראית לא יכולה לקחת.
כיום, במטרה לתת גיבוי למאמציו של קרי, החלה ארה"ב בדיאלוג עם ישראל בשאלה כיצד יישמר ביטחונה אם תסיג את צה"ל מהגדה המערבית. את הצד האמריקני מוביל הגנרל ג'ון אלן, לשעבר מפקד כוחות ארה"ב באפגניסטן. בדיווח שהתפרסם ב"וושינגטון פוסט" השבוע התגלה כי "…הנושא הטעון ביותר בשיחות הוא המשך השליטה בבקעת הירדן". בהתחשב בחוסר הוודאות שאופף את עתיד המזרח התיכון בשנים הקרובות, אין זה סביר שישראל תשקול את הסגת כוחותיה מבקעת הירדן – כולל זכותה לתגבר אותם – ובכך לוותר על מה שהפך לקו ההגנה הקדמי שלה מאז 1967.
המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום" ב- 8 ביולי 2013
