ב-22 בנובמבר ציינו מעט אנשים את התאריך שבו לפני קצת יותר מ-42 שנים השיגה מדינת ישראל את מה שניתן לכנות כאחד מההישגים הדיפלומטיים החשובים ביותר בהיסטוריה שלה. בהחלטה שנזקפת במידה רבה לזכותו של שר החוץ דאז, אבא אבן, קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 242, שעתידה לעצב את כל עתיד תהליך השלום הישראלי-ערבי.
חמישה חודשים בלבד לאחר מלחמת ששת הימים, קבעה מועצת הביטחון שכל שלום עתידי ידרוש מישראל נסיגה מ"שטחים" ולא מ"כל השטחים" שנכבשו במהלך המלחמה. בהחלטה לא הופיעה כל דרישה מישראל לסגת לקווי ה-5 ביוני 1967, ומועצת הביטחון אף הוסיפה שלמדינות האזור יש זכות ל"גבולות בטוחים ומוכרים". למרבה הצער, ישנם כיום סימנים גוברים לכך שהישגים אלו נמצאים בסכנה.
את הפגיעה בהישג החשוב של החלטה 242 ניתן למנוע. העובדה שההחלטה הפכה לבסיס של רוב ההסכמים החשובים בין ישראל לערבים, החל בהסכם השלום עם מצרים ב-1979 וכלה בהזמנה לוועידת מדריד, הסכמי אוסלו ב-1993 וההסכם עם ירדן ב-1994 – העניקה לה תוקף מיוחד והפכה אותה למעין "חוק יסוד" של התהליך המדיני.
ההחלטה קיבלה גם משנה תוקף בעשורים שלאחר מכן בהכרזות החוזרות ונשנות של מזכירי המדינה האמריקניים, מג'ורג' שולץ ועד וורן כריסטופר, שהדגישו את זכותה של ישראל לגבולות בטוחים ובני הגנה.
עוד בזמן ניסוח ההחלטה, שבה היו מעורבים לא פחות מאשר נשיא ארה"ב וראש הממשלה הסובייטי דאז, לא היה ספק לאיש מה המשמעות שלה, בכל הנוגע לנסיגה אפשרית בהסדר שלום. כך, למשל, שר החוץ הבריטי באותה תקופה, ג'ורג' בראון, הבהיר מפורשות כי משמעות ההחלטה היא ש"ישראל איננה צריכה לסגת מכל השטחים." לניסוח הלקוי של התרגום הצרפתי של 242 אין כל תוקף מחייב על פי נוהלי האו"ם, משום שכל המשא ומתן ב1967-התנהל בשפה האנגלית.
כיוון שכך, אין זה פלא שמאז 1967 ניסו מתנגדיה של ישראל לבצע שינויים בהחלטה ואף להחליפה בהחלטת או"ם חדשה שתשלול מישראל את זכויותיה הבסיסיות. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא יוזמת הליגה הערבית, שנודעה גם בגרסה מוקדמת כ"יוזמה הסעודית". יוזמה זו דרשה שישראל תיסוג מכל השטחים והיא הפכה בהמשך לחלק מהחלטת האו"ם 1397. ההנהגה הפלסטינית דיברה השנה על האפשרות להפעלת לחץ על האירופים כדי לקדם החלטה חדשה במועצת הביטחון, שבה תוחלף הפסקה בהחלטה 242 המדברת על הגבולות, בהחלטה שלפיה מדינה פלסטינית עתידית תתבסס על גבולות 1967.
למרות שארה"ב בדרך כלל תמכה בעמדתה של ישראל בכל הנוגע להחלטה 242, המדיניות שלה לא היתה תמיד עקבית ונעה בין יחס אמביוולנטי לבין תמיכה בלתי מסויגת. ב-14 באפריל, 2004, הביע הנשיא ג'ורג' בוש תמיכה חד משמעית בפרשנות המסורתית של החלטה 242. היה זה במכתב לראש הממשלה אריאל שרון, שבו הבהיר שבסוף תהליך השלום תישאר ישראל עם גושי ההתיישבות ו"גבולות בני הגנה" ושאין מצפים מישראל לסגת מהגדה המערבית לקווי '67. חודשיים לאחר מכן, זכה מכתב בוש לתמיכה בשני בתי הנבחרים של הקונגרס האמריקני, שכללה את תמיכת הילארי קלינטון ורם עמנואל.
יש משמעות רבה לכך שהנשיא האמריקני הנוכחי, ברק אובמה, איננו מתייחס כלל להחלטה 242 בפומבי. הוא לא הזכיר אותה כשדיבר על תהליך השלום באוניברסיטת קהיר ב-4 ביוני 2009, וכאשר דיבר בפני עצרת האו"ם ב-23 בספטמבר 2009 הוא הצהיר שהיעד הוא "מדינה פלסטינית עצמאית בת קיימא בעלת רצף טריטוריאלי ששמה קץ לכיבוש שהחל ב-1967". היה זה שימוש חלקי בנוסח "מפת הדרכים", שדווקא השמיט כל התייחסות להחלטה 242.
ועם זאת, אין זה מפתיע שממשל אובמה מסרב להכיר במכתב בוש, למרות שהוא זכה לתמיכתם המלאה של נציגי המפלגה הדמוקרטית.
למרבה הצער, לשחיקה המתמשכת בזכויותיה של ישראל תרמו גם מנהיגים ישראלים. בחוגים רבים מקובל לחשוב היום על ויתורים שישראל "חייבת לעשות", למרות שמעולם לא הוזכרו בהחלטה 242. ישנה תיאוריה שלפיה העובדה שהנשיא אנואר סאדאת קיבל 100 אחוזים מחצי האי סיני, מחייבת את ישראל לתת לפלסטינים 100 אחוזים מהגדה המערבית או לפצות אותם במסגרת חילופי שטחים.
עוד הנחה רווחת היא שעל ישראל לספק מסדרון יבשתי המחבר בין הגדה לרצועת עזה. לשתי הנחות אלו אין שום בסיס בהחלטה 242. למעשה, לרוב המדינות בעולם, שמחולקות בין שני אזורים גיאוגרפיים, אין מסדרון יבשתי: אלסקה ושאר 48 מדינות ארה"ב, השטחים של עומן שבמצר הורמוז ושאר עומן ושדות הנפט של קבינדה ושאר אנגולה. אמנם הוויתורים שישראל הסכימה להם מבחינת "מעבר בטוח" וחילופי שטחים מעולם לא הבשילו לכדי הסכם קבע חתום ומחייב עם הפלסטינים, אך הם אומצו על ידי נציגים מארה"ב ואירופה כתנאים הכרחיים להסכם עתידי. מסתבר שרבים לא מכירים את החלטה 242 או שפשוט מעדיפים להתעלם.
ללא ספק ההחרפה המסתמנת בעמדת ארצות הברית בנושא הטריטוריאלי וההתעלמות מ-242 מקבלות ביטוי בנוקשות הגורפת של הממשל בנושא ההתנחלויות.
לעומת זאת, ב-24 בנובמבר שיחררה מזכירת המדינה, הילארי קלינטון, הצהרה שנוסחה בזהירות לגבי העמדה האמריקנית ביחס להסדר הקבע: "אנו מאמינים כי באמצעות משא ומתן שני הצדדים יכולים להסכים על תוצאה שתשים קץ לסכסוך ושתפשר בין היעד הפלסטיני של הקמת מדינה עצמאית ובת קיימא בהתבסס על גבולות '67, והיעד הישראלי של מדינה יהודית עם גבולות מוכרים ובטוחים, העונים על הצרכים הביטחוניים של ישראל".
יש משמעות רבה לכך שקלינטון הציגה את החזרה לגבולות '67 כשאיפה פלסטינית ולא אמריקנית והשתמשה בניסוח "גבולות מוכרים ובטוחים", הלקוח מהחלטה 242. אכן, החלטה 242 נמצאת תחת מתקפה – אך ישראל עדיין מסוגלת להגן על הישגי העבר.
