בשעה שהתקשורת עוסקת בהתפתחויות הצפויות בחודשים הקרובים בתהליך המדיני, ראוי לחזור ולבחון את הזכויות הבינלאומיות של ישראל בסכסוך עם הפלסטינים בנוגע לסטטוס העתידי של יהודה ושומרון. זכויות אלה עוגנו בהחלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם – ההחלטה המפורסמת והחשובה ביותר לתהליך המדיני. בחודש זה מציינים 46 שנים לדיונים באו"ם בנוגע להחלטה זו – הטיוטות הראשונות הוגשו ב־7 בנובמבר 1967, ואילו הנוסח הסופי התקבל פה אחד על ידי 15 החברות במועצת הביטחון ב־22 בנובמבר 1967. בחינת חשיבותה של החלטה 242 אינה אך תרגיל אקדמי בשיעור על תולדות הדיפלומטיה. במרוצת השנים הפכה החלטה זו לאבן דרך בתהליך המדיני כולו, ובכלל זה חוזה השלום בין ישראל למצרים מ־1979, ועידת מדריד ב־1991, הסכמי אוסלו ב־1993, חוזה השלום בין ישראל לירדן ב־1994 וטיוטות ההסכמים בין ישראל לסוריה.
בשנת 1973, ערב כינוס ועידת השלום בז'נבה, העבירה ארה"ב לישראל מכתב ערבויות, ובו התחייבה למנוע שינוי של החלטה 242, שנתפסה על ידי הדיפלומטיה הישראלית כמסמך חשוב מאין כמותו. החלטה 242 מוכרת בעיקר בזכות הסעיף המתייחס לסוגיית הנסיגה, ויש להדגיש כי הוא אינו קורא לישראל לסגת לקווים שקדמו למלחמת ששת הימים.
לעומת העמדה של בריה"מ, שרצתה להעביר החלטה הקוראת ל"נסיגה מכל השטחים הכבושים" בידי ישראל במלחמת ששת הימים, ארה"ב ובריטניה הגיבו בנוסח שונה, שבא לידי ביטוי בטיוטה הסופית, והוא זה שאושר בסופו של דבר פה אחד במועצת הביטחון. ההחלטה מציינת כי הנסיגה צריכה להתבצע מ"שטחים" ולא מ"השטחים". ארה"ב ובריטניה הכירו בעובדה שקווי 67' היו למעשה קו שביתת הנשק מ־1949 ולא גבול בינלאומי מוכר וסופי.
נסיגה לגבולות מוכרים
אכן, סעיף 2 שבהסכם שביתת הנשק המקורי ב־1949 בין ישראל לבין ירדן קבע במפורש כי אין בהסכם כל אמירה שהיא לגבי "תביעות ועמדות" טריטוריאליות של הצדדים, שכן תנאי ההסכם "הוכתבו אך ורק על ידי שיקולים צבאיים". לכולי עלמא היה ברור כי לנוסח הסופי משמעות מדינית עצומה, ולכן הוא אושר בדרג הבכיר ביותר ובשיחות ישירות בין הנשיא לינדון ג'ונסון וראש הממשלה אלכסיי קוסיגין.
הבריטים הופקדו על מלאכת הניסוח העיקרית של החלטה 242. שגריר בריטניה באו"ם ב־1967, לורד קרדון, הבהיר את משמעות הסעיף העוסק בנסיגה בראיון שפורסם עמו ב־1976 ב-Journal of Palestine Studies: "יכולנו לומר: אתם צריכים לסגת לקווי 67'. ואולם, אני מכיר את קווי 67'. מדובר בקו גבול בעייתי. אין קו גרוע יותר לגבולות בינלאומיים קבועים. בקו הזה הכוחות עצרו באחד הלילות בשנת 1948, ללא קשר לנסיבות המצב הקיים. אילו היינו אומרים שצריכה להיות נסיגה לקווי 67', כלומר אם היינו מציינים במפורש נסיגה מכל השטחים הכבושים, היינו עושים טעות". ההחלטה גם קבעה כי כל נסיגה ישראלית חייבת להיות לגבולות בטוחים ומוכרים.
ארתור גולדברג, עמיתו האמריקני של לורד קרדון, חזר וצידד בפרשנות זו. לשם המחשה הוא אמר בשנת 1988 כי "ההחלטה קובעת נסיגה משטחים כבושים בלי להגדיר את היקף הנסיגה". גולדברג היה מומחה למשפטים אשר כיהן קודם לכן בבית המשפט העליון האמריקני.
גם מומחים אחרים תמכו בפרשנותו להחלטה. ג'וזף סיסקו, אשר כיהן באותה עת כאישיות האמריקנית הבכירה ביותר במחלקת המדינה האחראית למזה"ת, אמר בתוכנית "פגוש את העיתונות" של רשת NBC ב־12 ביולי 1970, כי בהצעה 242 "לא צוינה נסיגה לקווי 5 ביוני". לסיכום, אין ויכוח לגבי הפרשנות הנכונה של החלטה 242. לישראל נתונה הזכות להחזיק בשטחים מסוימים ביהודה ושומרון בכל הסדר מדיני עתידי.
יש לציין כי על פי החלטה 242, זכאית ישראל לשטח זה ללא צורך במתן תמורה משטחים שבריבונותה לפני 67'. כלומר, החלטה 242 לא הזכירה כלל חילופי שטחים. אחד ההיבטים המרתקים בהחלטה 242 הוא העובדה שירושלים אינה מוזכרת בה כלל. במכתב לניו יורק טיימס מ־6 במארס 1980 כתב ארתור גולדברג: "החלטה 242 אינה מתייחסת בשום אופן וצורה לירושלים, והשמטה זו היתה מכוונת". הוא הסביר כי מעולם לא הגדיר את ירושלים כ"שטח כבוש". גולדברג הגיב בכך על מדיניותו של ממשל קרטר באותה עת, שמתח ביקורת על הבנייה הישראלית במזרח ירושלים. גולדברג גרס כי מעמד ירושלים ייקבע במשא ומתן, אך הדגיש כי "אין לחלק עוד את ירושלים".
למרות שהסכם אוסלו משנת 1993 הכיר רשמית בירושלים כסוגיה שתידון במו"מ על הסכם הקבע, אין הדבר מעיד על כך שישראל חייבת להשלים עם חלוקת העיר. בנאומו האחרון בפני הכנסת ב־5 באוקטובר 1995, חודש לפני הירצחו, הצהיר רה"מ יצחק רבין כי "לא נשוב לקווי 4 ביוני 1967", ובאותו מעמד הוסיף רבין שישראל תשמור על "ירושלים מאוחדת".
השגת גבולות בני הגנה בהסדר
במהלך השנים נעשו ניסיונות לכרסם בהישג הישראלי המגולם בהחלטה 242. בינואר 1973 בריטניה הצטרפה לקהילה הכלכלית האירופית (EEC), והתפתחות זו הובילה לשחיקה משמעותית בעמדתה כלפי החלטה זו. לאחר מלחמת יום הכיפורים פרסמה EEC הצהרה משותפת, שבטאה התחשבות גדולה יותר באיומים להטיל אמברגו נפט ערבי. ההצהרה האירופית, שעליה הסתמכה גם בריטניה, קבעה שישראל חייבת לסגת לקווי שביתת האש משנת 1949.
המאמצים לכרסם בהכרה בזכויות ישראל בהחלטה 242 ממשיכים. בשנים האחרונות ביקש הקוורטט מישראל שתסכים לכך שהבסיס למו"מ יהיה קווי 1967, כדי שאבו מאזן ישוב לשולחן הדיונים. אסטרטגיה זו נכשלה ואף סתרה את החלטה 242. בסופו של דבר, הצליח ג'ון קרי לחדש את השיחות ללא קביעת קווי 1967 כבסיס למו"מ. בזמן שישראל מנהלת דיונים עם הפלסטינים, חשוב להדגיש את זכויותיה, בעיקר בפני המדינות אשר תמכו בעבר בהחלטה 242, אך דורשות כיום נסיגה ישראלית מלאה לקווי 1967. החתירה הישראלית להשיג גבולות בני הגנה בכל הסדר עתידי עומדת למעשה ביסוד החלטה 242, ואסור לטשטש עובדה זו.
המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום"
