בעוד שהידיעות על נורמליזציה ביחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות הערביות בשבוע שעבר מהוות פריצת דרך אדירה, אין זה סוד ששתי המדינות עומדות בקשר מזה שנים רבות. קשרים אלה ממשיכים קשרים דומים של שיתוף פעולה בין ישראל למדינות המפרץ (איחוד האמירויות הערביות) בעשור האחרון והם למעשה לא אירוע חריג מאוד במזרח התיכון. בחינת ההתפתחויות החדשות לאור תקדימי העבר יעזרו לנו להעריך טוב יותר את חשיבותן.
אני זוכר, לפני שנים, שישבתי בפקלוטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב והאזנתי להרצאת אורח של אריאל שרון, בה חשף את שיתוף הפעולה הביטחוני הישראלי עם מדינות ערב השכנות בראשית שנות השישים. באותה תקופה, מצרים של גמאל עבד אל נאצר, התערבה צבאית במלחמת האזרחים של תימן, וישראל נקלעה לקואליציה של מדינות נגד ובינהן סעודיה וירדן, זאת אל מול ההתפשטות של מצרים בחצי האי ערב.
בריטניה, המגינה המסורתית על גבולות המזרח התיכון, כבר לא הייתה מסוגלת להשפיע. בשנות העשרים של המאה העשרים הגנו על הממלכות האשמאיות, עיראק וירדן, כוחות בריטים מפני פלישה של לוחמים ווהאבים קנאים. אך התקופה הזו חלפה וברית המועצות העמידה עצמה מאז שנות החמישים כמתווכת הכוח האולטימטיבית באזור. ואכן, חיל האוויר המצרי השתמש במטוסים סובייטים להפצצת עיירות גבול סעודיות.
בסופו של דבר, מלחמת ששת הימים ב-1967 היא זו שהביאה לבלימת ההתפשטות הצבאית של מצרים. באוגוסט אותה שנה, נאצר החל להסיג את כוחותיו מתימן, על מנת לפצות על הפסדיו במלחמה עם ישראל. דבר זה סימן את המחויבות של מצרים לסיום הסכסוך בחצי האי הערבי. עבור הסעודים היה זה שיעור חשוב: מדינת היהודים עמדה לבדה עם כוח ורצון להילחם נגד מה שהיה באותה עת אחת המעצמות הצבאיות הבולטות במזרח התיכון.
גם מלך ירדן למד דבר מה על שכנתו ממערב. כאשר הממלכה ההאשמית התמודדה עם פלישה חמושה מטנקים סורים בשנת 1970, ישראל הבינה כי זה האינטרס שלה לשמור על שלמותה הטריטוריאלית של שכנתה. לראייתי מדובר עדיין באינטרס של ישראל גם כיום, כאשר איראן מבקשת לערער את יציבות ירדן ולערער את ריבונותה.
זה מביא אותנו לאיחוד האמירויות, שעד 1971, עדיין הייתה מדינת חסות בריטית. חוסר העניין של לונדון בהגנה על הסטטוס קוו באזור במהלך המלחמה עם תימן היה סימן לעתיד לבוא. בשנת 1968 הודיעה בריטניה כי תיסוג מכל עמדותיה "ממזרח לסואץ" עד 1972. איחוד האמירויות הערביות זכתה בכך לעצמאות בתקופה שבה היה ברור כי המעצמות הקולוניאליות לשעבר כבר לא יספקו למדינות החדשות ביטחון; וכי עליהן להגן על עצמן.
לאמירויות היו כמובן בעיות ביטחון לא פתורות משלה. כבר בשנות החמישים החלו סכסוכי גבולות עם ערב הסעודית בנווה המדבר הבוראמי. הזרז להתנגשויות הטריטוריאליות הללו היה גילוי נפט גולמי לאורך כל קו החוף המזרחי של ערב, והטענה של חברות נפט בינלאומיות מתחרות כי הן מייצגות אינטרסים לאומיים שונים.
הבריטים פעלו באבו דאבי באמצעות חברת בת של חברת הנפט האנגלו-פרסית, ואילו האמריקנים הגישו תביעות באמצעות ARAMCO שבסיסה הסעודי. באותה תקופה בריטניה הייתה מוכנה להגן על שלמותה הטריטוריאלית של איחוד האמירויות (ובכך, על האינטרסים של שדות הנפט שלה), אך בשנות השבעים היה ברור כי כבר לא ניתן יהיה להסתמך על כך.
אף שהסכסוך סביב נווה המדבר המשיך עד 1974, עד שנות השישים היה ברור לאבו דאבי כי זו לא סעודיה שיש לדאוג לגביה. עם הפלת שלטון השאה בשנת 1979, ועליית איראן המהפכנית, הרפובליקה האיסלאמית הפכה לאיום הגדול ביותר הן על הסעודים והן על האמירויות.
המשטר האיראני שאף לחזור אל האדמות שהיו תחת שליטתה בתקופת האימפריה הספווידית. כיום טורקיה תחת הנשיא ארדואן מנסה אף היא לחזור אל אותם אזורים שנשלטו בעבר על ידי העות'מאנים לפני מאות שנים.
ישראל הייתה חזקה והיא כיבדה את גבולותיהן של מדינות אחרות במזרח התיכון. במקרה שהיא תצא מגבולותיה יהיה זה למען מהלך הגנתי מפני מתקפות מזוינות. יריבותיה הן אותן מדינות המהוות איום על האמירויות, ומבקשות להשתלט על חלקים מהמזרח התיכון או צפון אפריקה. וישראל שיתפה את דאגותיה עם מדינות המפרץ.
דוגמא מאלפת נוספת היא צ'אד. בביקור רשמי במדינה זו באפריקה בעלת רוב מוסלמי, הסבירו לי גורמים בכירים כי הם ניתקו את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל בשנת 1972 בגלל איומי הרודן הלובי, מועמאר קדאפי. ומדוע צ'אד חידש את הקשר עם ישראל בשנת 2019? כי קדאפי הופל.
בקיצור, לישראל מטרה משותפת עם קורבנות התוקפנות האזורית. זה היה תפקיד חדש, המבוסס על הכרה בכך שמדינות באזור מונעות בסופו של דבר מתוך הבנה נוקבת של האינטרסים הביטחוניים שלהם.
אם יש כאן תורת דיפלומטית חדשה, הדבר נובע מהבנה ריאלית שמדינת היהודים יכולה להגיע לשלום עם שכניה אם תוכל להתמודד עם דאגותיהם החיוניות ביותר. ישראל אינה "השוטר האזורי", והיא גם לא צריכה לנסות לקחת תפקיד כזה, אך עליה לתרום לקיום הסדר האזורי יחד עם בעלות בריתו הערביות.
כאשר בשנת 2015 נאם ראש הממשלה נתניהו בישיבה משותפת של הקונגרס האמריקני על מנת לעמוד על הסכנות שבעסקת איראן, הוא דיבר על דורות של יהודים שנלחמו בעבר באיומי רצח עם. אבל הוא גם עמד בקונגרס וייצג את כל עמי המזרח התיכון. הוא היה חלק מסדר אזורי חדש.
אין ספק שבני בריתנו הערבים החדשים שמו לב למי שמוכן כעת לעמוד לצידם.
לנוסח המלא והמעודכן של הדברים באתר mosaicmagazine בשפה האנגלית יש ללחוץ כאן.
