היוזמה השוודית להכרה אירופית במזרח ירושלים כבירתה של מדינה פלסטינית איננה הפעם הראשונה בה ישראל עדה לניסיון אירופי לערער את המעמד של בירתה. לפני עשר שנים, ב-4 במאי 1999, עמד הסכם הביניים של אוסלו לפוג והרשות הפלסטינית בהנהגתו של יאסר ערפאת שקלה להכריז חד-צדדית על מדינה פלסטינית. ככל שהתקרב התאריך, גברו הלבטים בקרב ההנהגה הפלסטינית לגבי עצם ההצהרה החד-צדדית ולגבי גבולותיה של אותה מדינה. אבו-עלא, אחד מהאדריכלים של הסכמי אוסלו, כתב ביומון הפלסטיני "אל-חייאת אל ג'אדידה" ב-21 לדצמבר 1998, שהיסודות למדינה הפלסטינית כבר הונחו, במיוחד נושא הגבולות, שהוגדרו בהחלטת החלוקה של העצרת הכללית של האו"ם, החלטה 181, קרי תוכנית החלוקה מכ"ט בנובמבר 1947
על פי החלטה 181, העיר ירושלים כולה הוגדרה כישות בינלאומית למשך עשר שנים תחת אדמיניסטרציה של האו"ם שבסופן יכולו התושבים להצביע אם להיכלל תחת המדינה יהודית או הערבית שיקומו. הישות הבינלאומית כונתה בשם הלטיני "Corpus Separatum" -גוף נפרד. ב-1 במרץ 1999, בזמן שגרמניה כיהנה כנשיאה התורנית של האיחוד האירופי, שלח שגרירה בישראל למשרד החוץ הישראל "מזכר בעל-פה" בו נאמר שהאיחוד האירופי "מאשרר את עמדתו הידועה בנוגע לסטטוס המיוחד של ירושלים כגוף נפרד". תוך ימים ספורים צוטט אבו עלא בעיתון הרשמי של הרש"פ, "אל-איאם", באומרו שהמכתב האירופאי "מאשר שירושלים על שני חלקיה, המערבי והמזרחי, היא אדמה כבושה".
האירופים למעשה גרמו להקצנה של העמדה הפלסטינית. ערפאת החל בקמפיין להכרה בינלאומית של החלטה 181 כבסיס למדינה הפלסטינית ללא כל אזכור של החלטה 242. בעוד ערפאת נמצא בניו-יורק, שלח נציג אש"ף באו"ם, נאסר אל-קידווה, מכתב למזכ"ל קופי ענאן, בו דרש מישראל "להסביר לקהילה הבינלאומית את הצעדים שנקטה באורח לא-חוקי להחלת חוקיה ותקנותיה על השטחים שכבשה במלחמת 1948 מעבר לשטחים שהוקצו למדינה היהודית בהחלטה 181". דיפלומטיה ישראלית אפקטיבית ב-1999 גרמה לאש"ף לסגת מהקמפיין שהתבסס על החלטה 181 במקביל להחלטה חד-צדדית על מדינה. אך מה שהתברר הוא שהאירופים גרמו רק להעמקת הפערים בין ישראל לפלסטינים במקום לגשר עליהם.
לאירופים יש כבר היסטוריה של הצהרות מדאיגות בנושא ירושלים עוד מהצהרת ונציה ב-1980, שדחתה את צעדיה החד-צדדיים של ישראל לאיחוד מחדש של העיר אחרי 1967. אולם מאז 2002, האירופים קיבלו אחריות חדשה כחברים בקוורטט – לצד ארה"ב רוסיה ומזכירות האו"ם – שמטרתו לסייע לצדדים להגיע לפיתרון מוסכם של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. שר החוץ השוודי קרל בילדט מכיר את הכרזת הקוורטט מה-9 בנובמבר 2008, אז הסכימו החברים בה לעיקרון לפיו "צד שלישי לא יתערב במשא ומתן בילאטרלי". כעת, על ידי הצגת ה"גזר" של תמיכה במזרח ירושלים כחלק מהמדינה הפלסטינית, השבדים גורמים ליועציו של אבו מאזן להניח שאם הם יעזבו את המסלול של שיחות ישירות עם ישראל הם יצליחו ליצור אווירה פוליטית שתביא להתערבות של צד שלישי לטובתם. השבדים למעשה רק החלישו את הרצון של אבו מאזן לחזור לשולחן המשא ומתן עם ישראל. יתירה מזאת, ההפרה של העיקרון של הקוורטט גרמה לפגיעה באמינותה של אירופה בעיני ישראל, שהרי מי צריך קוורטט שאיננו יכול לעמוד אפילו בהתחייבויות שנטל על עצמו?
לא ניתן להתעלם מקווי דמיון בין ההשלכות של היוזמה השבדית הנוכחית על השיחות בין ישראל לפלסטינים ליוזמה של האיחוד האירופי ב-1999: במקום להקל על השיחות הן רק הקשו עליהן ועודדו את הפלסטינים להעדיף את המסלול של חד-צדדיות. היום כבר ברור שההתעקשות של ממשל אובאמה על הקפאת ההתנחלויות גרמה לאבו מאזן להפוך את ההקפאה לתנאי מוקדם לחידוש השיחות -תנאי שלא היה עד כה. ישראל דוחה בצדק את הרעיון לפיו עשרת חודשי ההקפאה אמורים לחול על מזרח ירושלים. למרבה הצער היוזמה השבדית רק תקשיח את עמדתו של אבו מאזן הדורש הקפאה גם במזרח ירושלים והדבר רק ירחיק את הסיכויים לחידוש המשא ומתן.
בסופו של דבר האיחוד האירופי ריכך אך במעט את נוסח ההצעה השבדית. הקריאה להפוך את ירושלים לבירה של שתי מדינות עדיין נשארה והאיחוד הגדיר את קווי 67' בירושלים, שנבעו מהסכם שביתת הנשק, כגבול בינלאומי קשיח שאיננו ניתן לשינוי ללא הסכמה של שני הצדדים, דבר שישליך על המאבק המדיני העתידי על העיר העתיקה ואזורים אחרים בירושלים.
ישראל יכולה להפיק לקח חשוב מהדיון בתוך האיחוד האירופי ביחס לעתידה של ירושלים. בממשלות ישראל רווח פתגם לפיו "הדחוף דוחה את החשוב" וגם כאן, הדיפלומטיה הישראלית עסקה בנושאים דחופים על חשבון אינטרסים ארוכי טווח כמו שמירה על ירושלים מאוחדת. גם כשנדמה שעמדות ישראל נמצאות בקונצנזוס, חשוב שלא לקבל את תמיכת העולם כדבר מובן מאליו.
לכן, חשוב ששגרירי ישראל ישמיעו בקול רם את הטענות למען אחדותה של ירושלים בכל ערי הבירה בהן הם מכהנים ולא לחכות לשעת משבר. עבור הפלסטינים הדרישה לבירה במזרח ירושלים הפכה למנטרה עליה הם חוזרים בכל הזדמנות. לפני הדיונים ביוזמה השבדית נוצרה התארגנות של מדינאים אירופאים לשעבר להעניק לה גיבוי ולקדם את האינטרס הפלסטיני. מה שנדרש הוא מאמץ מתוכנן להגן על זכויותיה בירושלים תוך הדגשה של הקשר ההיסטורי העמוק של העם היהודי עם בירתו. אם לא כן, ישראל עלולה להיתפס כמי שמוכנה להשלים עם הוויתורים הקשים שמציעה אירופה אפילו בקרב חבריה הקרובים.
