המסקנה העגומה משתיקת המערב לנוכח המהומות באיראן היא כי לא ארצות הברית ולא אירופה מוכנות להתמודד חזיתית עם הבעיה, חרף מדיניותן המוצהרת בדבר דמוקרטיה ושמירה על זכויות האדם. יש כאן לקח מעניין דווקא למדינות הקיצוניות: למערב יש אידיאלים, אך הוא אינו מוכן להיאבק למענם.
העולם עומד נבוך לנוכח האירועים הקשים המתחוללים באיראן. חלקו השפוי – זה שללא ונצואלה, סוריה, חיזבאללה וחמאס – מייחל להצלחת המפגינים האיראנים ולהקמת ממשל פתוח ואולי דמוקרטי יותר, אשר ישנה את מדיניותו התוקפנית של שלטון האייתוללות ויאפשר פתיחת דיאלוג במשבר הגרעין.
פרשנים מעטים, אם בכלל, שצפו הצליחו לחזות את ההתפתחויות הדרמטיות באיראן. ההנחה המקובלת הייתה כי תוצאות הבחירות תהיינה צמודות, וכי אם ייבחר לתפקיד מיר חוסיין מוסווי, הוא יטפל בנושא הכלכלי אך ינהל יתמקד במדיניות "א-לה חאתמי" – מעין חזות ליברלית שתשמור על מדיניות אחמדינג'אד לייצוא המהפכה האסלאמית ופיתוח תוכנית הגרעין.
תוצאות הבחירות באיראן: זיוף ברור ומכוון
אלא שהרבה דברים השתבשו בתחזיות הפרשנים המערביים. נראה כי מוסאווי ניצח בבחירות בגדול. בהתאם לדיווחים שונים, הוא זכה ב- 57% מקולות הבוחרים. זאת על אף שנאמני אחמדינג'אד ניהלו מערכה נגד מצביעי מוסאווי, שכללה את מניעת כניסתם לקלפיות במקומות שונים או העלמת פתקים. נראה גם שמאחר שהשלטון לא הצליח לעצור את גל המצביעים של מוסאווי הוא החליט ליישם תוכנית שללא ספק הוכנה מראש למקרה זה: פרסום תוצאות מזויפות על מנת להפגין באופן ברור ובהיר את נצחונו של אחמדינג'אד ובכך להרחיק כל צל של תקווה לשינוי מהותי במדיניותה של איראן.
עם זאת, התוצאות שנתקבלו בסופו של דבר היו בלתי מתקבלות על הדעת: 64% לאחמדינג'אד מול 34% למוסאווי, כאשר שני המועמדים האחרים, כרובי ורזאי, קיבלו יחדיו כ- 3%. הזיוף היה כה בוטה עד שהעניק לאחמדינג'אד רוב של שני שלישים אפילו במעוזיהם של שלושת המועמדים האחרים, שם היה ברור כי יש להם רוב. בהתאם לניתוח של מתמטיקאי, לכל אורך שלבי הספירה – כפי שפורסמו על ידי משרד הפנים האיראני – היה לאחמדינג'אד מספר קולות כפול מאשר למוסאווי. ליניאריות זו היא בלתי אפשרית ומראה על זיוף מכוון. אלה הן תוצאות שלא ניתן לקבלן ונראה שמימדי הזיוף הם אשר הציתו את הלהבה.
מיר חוסיין מוסאווי: האם המהפכן הנוקשה באמת השתנה?
בעיה נוספת המהווה הפתעה ונמצאת בדיון בתקשורת היא אישיותו של מוסאווי. האם הוא השתנה מאז שנמנה על הפעילים שהביאו למהפכה נגד השאה ב- 1979? מוסאווי כיהן כראש הממשלה בשנים 1981 – 1989 בתקופת המלחמה עם עיראק והיה ידוע "בנוקשותו המהפכנית" למען שלטון האייתוללות. עכשיו הוא מוצא עצמו בראש תנועה עממית גורפת הקוראת לרפומה ונמצאת במסלול התנגשות עם השלטון שאותו סייע להקים. האם הוא המנהיג יוזם או מנהיג שנסחף על ידי ההמונים השואפים לשינוי? לא ברור. מצד אחד, נראה כי מוסאווי אכן השתנה ומעוניין בליברלזציה אמיתית, אך מצד שני, ניכר כי הוא עדיין מהסס להוביל את המהפכה שכבר התחילה ליעדה הסופי.
שתיקת המערב
אל מול ההתרחשויות החמורות באיראן, המערב לא הצליח לגבש עמדה ברורה. אפילו ארה"ב, נושאת לפיד הדמוקרטיה, הגיבה בטון מינורי. הנשיא אובאמה השווה בתחילה את מוסאווי לאחמדינג'אד ורק אחרי שבוע של מהומות דמים, לחצים של המפלגה הרפובליקנית ותהיות באמצעי תקשורת בינלאומיים, הוא ניאות להביע בתקיפות את התנגדותו לדיכוי הברוטאלי של ההפגנות. נראה כי גם תכניותיו של אובאמה נשתבשו. הוא תכנן מהלך של הידברות עם האייתוללות בנושא הגרעין, אך כעת הוא חושש שנקיטת עמדה ברורה לצד המפגינים תפגע במהלך זה.
באירופה היו מספר תגובות תקיפות יותר, כמו בצרפת למשל, אך גם משם לא הגיעה בשורה של ממש. המערב זנח את המפגינים האיראנים לגורלם והפגין דוגמא לציניות ומדיניות המבוססת על אינטרסים בלבד. ההנחה הרווחת במערב היא שהמפגינים ייכנעו לכוחות המשטרה והמיליציות העדיפים ולפיכך יש לשמור על נתיב פתוח לדיאלוג עם האייתוללות ובמיוחד לשמר את חילופי הסחר ההולכים ומתרחבים בין מדינות האיחוד האירופי לאיראן. יש פרשנים הסבורים שמדיניות "זהירה" היא הנכונה ויש להניח לאיראנים לפתור את בעיותיהם. השאלה היא אם המפגינים, הנמצאים בעמדת נחיתות ברורה מול העוצמה והפנאטיות של שלטון האייתוללות, אכן חושבים כך או שהיו רוצים לראות קו נוקשה יותר של המערב. אין לכך תשובה ברורה. יש הטוענים שתמיכה פומבית של ארצות הברית במפגינים תשרת את השלטון, אשר ייחפז להאשים אותם בשיתוף פעולה עם השטן. עם זאת, סביר יותר שהעם האיראני היה רוצה לראות הפעלת לחצים יותר מהותיים – כמו קריאה לבחירות חוזרות, והקמת וועדה לספירת הקולות בנוכחות בינלאומית.
המסקנה העגומה היא כי לא ארצות הברית ולא אירופה מוכנות להתמודד חזיתית עם הבעיה – בוודאי לא בשטח ובצורה מעשית, חרף המדיניות המוצהרת שלהם בדבר דמוקרטיה ושמירה על זכויות האדם. דיבורים כן, מעשים לא. מדיניות זו מזכירה את העמדה שנקטה אמריקה ביחס לחיסול מהפכת דובצ'ק על ידי הטנקים הסובייטים ב- 1968, כמו גם, או במיוחד בימים אלה, את התגובה הנרפית של המערב לנוכח התחמשותה הגרעינית של צפון קוריאה. יש כאן לקח מעניין דווקא למדינות הקיצוניות: למערב יש אידיאלים, אך הוא אינו מוכן להיאבק למענם. לכלב השמירה אין שיניים.
החשש בקרב מדינות ערב
מדינות ערב החוששות מהחדירה האיראנית שותקות גם הן. מספר פרשנים ערביים הביעו אמנם שביעות רצון מהאירועים המזעזעים את שלטון האייתוללות והביעו תקווה כי המשבר יקרר את התלהבותם של האייתוללות להמשיך בייצוא המהפכה האסלאמית לעולם הערבי, אך הממסדים הרשמיים שותקים. הם חוששים שאש ההתנגדות באיראן תוצת גם במדינותיהם ותביא להדחתם.
