המלחמה באפגניסטן, המתנהלת מאז 2001, היא מערכה קשה ביותר. השלב הראשון היה מפתיע. לאחר הפיגוע בספטמבר 2001 הצליחה ארה"ב לאחד גורמים שמתנגדים לשלטון הטליבאן לכדי אופוזיציה מגובשת, ובעזרת כוחות מיוחדים של הצבא והסי.איי.אי נלחמה מלחמה מהירה, ללא שימוש בכוחות קרקעיים משמעותיים. בסופה של מלחמה זו, שעיקרה היה מן האוויר, חוסל שלטון הטליבאן. שרידיו ואורחיו – אנשי אלקאעדה ואוסמה בין לאדן בראשם – ברחו לפקיסטן או התפזרו בהרים.
לאחר הניצחון המדהים, עשו האמריקנים שתי טעויות קריטיות. הראשונה, הם קידמו וחיזקו מנהיגי כנופיות מקומיות על חשבון הממשל החדש שבראשו עמד קרזאי, אשר חזר ונבחר לאחרונה בבחירות מעוררות מחלוקת. השנייה, הם לא השכילו לסגור את גבולותיה עם איראן ולשכנע את פקיסטן לסגור את הגבול ולהילחם בעוצמה בקיצונים המוסלמים שראו בה "ארץ מקלט."
הממשל האפגאני החדש, שזכה לתמיכה בינלאומית ניכרת בראשית ימי שלטונו, לא הצליח לקנות לגיטימציה פנימית. בהיעדר לגיטימציה וללא התקדמות של ממש בבניינה מחדש של המדינה הענייה ומוכת הסמים הזאת, שיקמו כוחות הטליבאן את כוחם והחלו לפגוע בצבאות המערביים ובמתנגדיהם מבית. ההרג נמשך ומתחזק מאז עד עתה. נראה שלארה"ב ולבעלות בריתה, הנלחמות תחת דגל נאט"ו, אין כרגע תשובה לגל הטרור ההולך ומתחזק.
המלחמה באפגניסטן קשה ביותר, הרבה מעבר למה שאנו מכירים. ראשית, בגלל הטופוגרפיה הקשה במרחב זה. מדובר בלחימה באזור של הרים הנישאים לגובה אלפי מטרים, ללא גישה מסודרת אליהם מלבד בצעידה רגלית. כלומר, שום כוח תוקף המתקרב לאויב אינו יכול להסתתר שם, ולעומת זאת – בין ההרים ניתן להחביא מאות אלפי אנשים. גם הדרכים בין מרכזי האוכלוסייה משובשות. מדובר בשטחים ארוכים וקשים להגנה. כוחות הטליבאן, הזריזים והמהירים, נעלמים מיד לאחר כל תקרית. קשה לאתרם וקשה להילחם בהם.
כשבמרחב סבוך, גבוה וסלעי פועלת תנועה חדורת מוטיבציה דתית עזה כמו הטליבאן, כאשר אנשי התנועה מוכנים להקריב את עצמם ואין גבול לאכזריותם כלפי אנשי צבא ואזרחים – ללא הבחנה בין אוכלוסייה מקומית לזרים – המלחמה הופכת קשה ואכזרית.
לא רק המרחב הטופוגרפי מסובך, גם החלוקה השבטית באפגניסטן מקשה על גיוס האוכלוסייה לטובת ממשלה מרכזית. הנאמנות השבטית חזקה מכל גורם אחר היא מניעה את האנשים לתמוך בגורמי טרור משום שהם נחשבים לאנשי המקום והשבט, ומעודדת מחלוקת פנימית ולחימה בין פלחי אוכלוסייה שונים. מצב זה מחזק מנהיגים מקומיים, שהופכים להיות שליטים בכוח. הם מפחידים את האוכלוסייה, גובים דמי חסות ומונעים כל התקדמות שהיא לכינונה של מדינה נורמלית. כשאין סיכוי לכונן מדינה מסודרת המספקת את צורכי האוכלוסייה, קשה לגייס מי שיילחם לטובתה – לא בין המקומיים, וודאי שלא בקרב חיילי צבאות זרים.
במצב זה הצבאות המערביים לא מצליחים להשיג את מה שהכרחי כדי להילחם באופן אפקטיבי בטרור, והוא שליטה מלאה בשטח. הם זקוקים לשליטה שתכליתה למנוע תנועה חופשית של גורמי הטרור. הם זקוקים לשליטה שתאפשר לנהל מבצעים רצופים בשטחים שבהם פועלים ומהם מגיחים אנשי האויב. הצבאות המערביים לא מצליחים לחסום חלקים נרחבים מאוד מהגבולות עם פקיסטן ועם איראן, ולכן נמשכת זרימת הלוחמים והנשק לתוך אפגניסטן. גורמי הטרור מסתייעים בארצות מקלט מעבר לגבול כדי לנוח ולהתכונן לפעולה הבאה.
בלי שליטה בשטח ובמרחב האנושי, אין לצבאות המודרניים סיכוי לנצח אויב נחוש, גם אם הוא מצויד בנשק פרימיטיבי. הניסיון של הצבא האמריקני ומדינות נאט"ו להגן על החיילים ולפגוע בגורמי הטליבאן ואלקאעדה, הפועלים יחד הן באפגניסטן והן בפקיסטן, מביא למצבים מסובכים. לא פעם נפגעים אזרחים תמימים, יותר ופחות, מהפעלת חימוש אווירי. כשמפעילים נשק מהאוויר, קשה להבחין בין אויב לבין מי שאינו כזה, וגם התדמית האמריקנית ניזוקה מכך קשות.
עתה ניצבת ארה"ב בפני הכרעה קשה. מפקדי הצבא באפגניסטן דורשים לתגבר את הכוחות כדי שיוכלו להתמודד עם האתגרים. הנשיא מחויב לניצחון במלחמה, אך דעת הקהל נוטה לכיוון של נטישת המערכה עקב המחיר הגבוה בחיי אדם וחוסר ההצלחה ליצור מדינה מתפקדת. בה בעת, ברור לעוסקים בלחימה בטרור כי אם תיטוש ארה"ב את אפגניסטן מבלי שביססה שם מדינה מתפקדת, ישוב הטליבאן לשלוט במקום ואלקאעדה יחזור למלוא עוצמתו. ארה"ב לא יכולה להרשות לעצמה מצב כזה ולכן אין לה אלטרנטיבות טובות לבחירה. ההכרעה היא בין שתי רעות חולות.
