הצהרתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בפני הקונגרס האמריקאי, שקווי 1967 אינם בני-הגנה, הולידה מבול של מאמרים שבחנו את השאלה הזאת. וויליאם ב. קוואנדט, ששירת במועצה לביטחון לאומי תחת הנשיא ג'ימי קרטר, טען ב"פוליטיקו" ב-25 במאי, כי "כדאי לשים לב שישראל נלחמה בשתי מלחמות די בהצלחה, ב-1956 ו-1967, שנפתחו בדיוק מהגבולות האלה." גלן קסלר מה"וושינגון פוסט" המשיך באותו כיוון ברדיו הציבורי הלאומי (NPR): "למעשה, ישראל הגנה על עצמה די טוב מקווים אלה נגד צבאות מכל החזיתות." פאריד זכריה תיאר ב-CNN את הדאגה הישראלית בנוגע לקווי 1967 כחלק מ"עולם שבאמת נעלם." כמה אקדמאים ישראלים הצטרפו למקהלה ותהו בקול לגבי חשיבות הגיאוגרפיה במלחמה מודרנית.
אין חולק על כך שהרעיון שקווי 1967 אינם ברי הגנה איננו חדש. האדריכלים של דוקטרינת הביטחון הלאומי של ישראל הגיעו למסקנה הזאת לאחר מלחמת ששת הימים. התומך הנלהב ביותר ביצירת גבולות חדשים שיחליפו את הקווים השבריריים שקדמו ל-1967 היה יגאל אלון, סגן ראש הממשלה של ישראל באותו זמן, שב-1948 פיקד על הפלמ"ח. אלון היה גם המורה הרוחני של אחד מקציניו, יצחק רבין. כשר החוץ של ישראל, הוא כתב בגיליון אוקטובר 1976 של "Foreign Affairs", "ישראל: הטיעון לגבולות בני-הגנה," שם סיפק את הלוגיקה האסטרטגית לעמדתו. הוא ציין, כי קווי 1967 היו קווי שביתת הנשק ממלחמת השחרור של ישראל – ולא גבול קבע. אלון ציטט את שגריר ארה"ב לאו"ם ב-1967, ארתור גולדברג, שאמר כי קווי 1967 אינם בטוחים ואינם מוכרים.
תוכנית אלון הייתה מבוססת בעיקרה על בקעת הירדן, שהפכה לקו ההגנה העיקרי של ישראל במזרח בשנים שלאחר מכן. משה דיין קידם גישה אלטרנטיבית לצרכי הביטחון של ישראל בגדה המערבית, שהדגישה את החשיבות של גב ההר, אך כמו אלון דחה את הרעיון שישראל תחזור לקווים שלפני המלחמה.
היגיון אסטרטגי נוסף לתוכנית אלון היה למנוע הברחה של נשק ותנועה של ארגוני טרור לתוך הגדה המערבית כדי לפגוע בישראל. אלון טען שעל מנת לפרז את הגדה המערבית, הכרחי למנוע את זרם הנשק לתוך השטחים. מטרה זו מובנת לחלוטין לאור תוצאות ההתנתקות החד צדדית מרצועת עזה ב-2005. הנסיגה שכללה יציאה מציר פילדלפי הובילה לכך שנשק מתקדם הגיע למאגרי התחמושת של חמאס, שאפשרו להם לטווח ערים מרוחקות יותר כמו אשקלון כבר ב-2006.
יצחק רבין, שקידם את הסכמי אוסלו ב-1993, הבין טוב יותר מכולם את הדילמות האסטרטגיות של ישראל בשנים שלאחר מכן. באוקטובר 1995, חודש אחד לפני שנרצח, הוא פנה לכנסת וביקש ממנה לאשרר את הסכם הביניים אוסלו ב', שעליו חתם זה-עתה בבית הלבן בנוכחות הנשיא ביל קלינטון. בנאומו הוא שטח את השקפתו ביחס לגבולותיה העתידיים של ישראל. הוא הבהיר שישראל לא תיסוג לקווי 1967 והתעקש לשמור על ירושלים מאוחדת. ולבסוף, כמו מורהו הרוחני יגאל אלון, רבין הדגיש שישראל תחזיק בבקעת הירדן, "במובן הרחב של מונח זה."
השאלה המתבקשת היא: אם שלילת קווי 67' הייתה עמדה משותפת של קברניטי הביטחון של ישראל לאורך השנים, מדוע טיעון זה מעורר תהיות כעת? התשובה היא שכבר שנים רבות ממשלות ישראל לא העלו את הטיעון הביטחוני כאשר הן הציגו את העמדה הישראלית בפומבי בהקשר לתהליך המדיני. התגובה האוהדת בקונגרס ובציבור האמריקני בכלל, להשמעת עמדות ישראליות כמו גבולות בני-הגנה מראה שאין זה מאוחר מדי להציג את ההיבט הביטחוני כחלק אינטגרלי בדיפלומטיה הישראלית העכשווית.
