למזרח הים התיכון יש נתונים היכולים להפוך אותו תוך מספר שנים מרכז לסחר עולמי בגז. ההסכם שנחתם לאחרונה בין חברות נובל אנרג'י הטקסנית וקבוצת דלק הישראלית לבין חברת דולפינוס המצרית להספקת 64 מיליארד מטר מעוקב (מ"ק) גז במחיר כולל של 15 מיליארד דולר מישראל למצרים במשך 10 שנים נראה כסנונית ראשונה בתהליך זה.
בהתאם למחקר של השירות הגיאולוגי האמריקאי טמונים במזרח הים התיכון מאגרי גז גדולים המוערכים בכ- 325 טריליון רגל מעוקב ( 9,2 טריליון מ"ק) שהם יותר מהרזרבות המוכחות של ארה"ב. אלא שסכסוכים בין מדינות האזור עלולים לעכב את החיפושים וההפקה של הגז.
מכל מקום ההסכם לייצוא גז מישראל למצרים עונה לאינטרסים של שתי המדינות. ישראל מעוניינת לייצא גז בהקדם למדינות השכנות ולנצל את יתרון הקירבה הגאוגרפית מבחינת מיעוט ההוצאות להולכת הגז. למצרים יש אינטרס לרכוש גז בישראל הן כדי למלא את החסר בהספקה עצמית בהמתנה לפיתוח שדה זור הגדול והן לייצוא. שדה זור התחיל לספק גז כבר לפני מספר שבועות, אך יגיע להפקה מלאה רק בסוף 2019 ומצרים תספק את מלוא צרכיה ממקורותיה כנראה רק החל מ-2022.
בכל מקרה חלק מן הגז הישראלי מיועד גם ליצוא. מצרים הקימה לפני מספר שנים שני מפעלים ליצוא גז נוזלי בנמלי דמייטה ואידקו בשתי זרועות הנילוס המגיעות לים התיכון וחתמה על הסכמים עם בריטיש גז (בבעלות "של" כיום) ופנוסיה הספרדית לספק להן גז ליצוא. הן מצידן חתמו הסכמים להספקת גז נוזלי עם מספר מדינות באסיה ובאירופה. אלא שעל רקע המשבר הפוליטי-כלכלי שהתפתח עם הדחתו של מובארק הופסק פיתוחם של שדות הגז ופסקה הספקת הגז לשתי החברות הנ"ל והן נאלצו לשלם קנסות גבוהים ללקוחותיהם.
סיסי, שביסס את מדיניותו הכלכלית על מגה פרויקטים, הביא לליברליזציה גם בתחום חיפושי הגז. הוא שינה את הרגולציה המסורבלת והעניק רישיונות חיפוש למספר חברות גדולות וכך נתגלה במהירות, ע"י חברת אני האיטלקית, שדה זור הגדול שתכולתו מוערכת בכ-822 מיליארד מ"ק. סיסי גם פעל לפשרה עם שתי החברות הבינלאומיות הנ"ל וממשלת מצרים פיצתה אותן במיליארדי דולרים. שני מפעלי הגז הנוזלי פנויים עכשיו מחדש ליצוא. חלק מן הגז הישראלי אמור להגיע אליהם, יעובד לנוזל וישלח באניות מיוחדות ללקוחות ברחבי העולם. יש כאן יתרון מוקנה למצרים שאין לישראל.
לתגובה המצרית להסכם היו שני רבדים: א. אין מדובר בפעולה ממשלתית אלא בהסכם בין חברות פרטיות. ב. מדובר בצעד ראשון להפיכת מצרים למרכז אזורי בסחר ותיערוף של גז במסגרת חוק הגז הליברלי החדש שהתקבל לאחרונה.
שר הנפט והמכרות המצרי, טארק אלמלא, שהיה הראשון להגיב, אמר כי מצרים עדין לא קבלה בקשה רשמית לייבוא הגז מישראל אף כי הוא מודע לכך כי בעבר היו מגעים במישור העקרוני בין חברות הסקטור הפרטי של ישראל ומצרים. הוא ציין, כי למצרים שלושה תנאים לקבלת הסכם: כי ממשלת מצרים תאשרו, כי יביא ערך מוסף לכלכלה המצרית וכי ימצא פתרון לפסק דין הבוררות התלוי ועומד על הפסקת הספקת הגז לישראל בשנת 2012.
הנשיא סיסי שהתייחס בקצרה לנושא בזמן ביקורו במרכז ההשקעות של מצרים אמר כי הממשלה אינה צד להסכם ביבוא הגז מישראל, כי אין למצרים מה להסתיר וכי היבוא נעשה ע"י הסקטור הפרטי. הוא הוסיף כי "מזה ארבע שנים שאני חולם שמצרים תהיה למרכז אזורי לאנרגיה". עוד אמר כי הגז מיועד לצריכה פנימית ואחר כך לפיתוח תעשיות הדשנים והפטרוכימיות וחלקו ילך מיד לייצוא.
ראש הממשלה, שריף איסמאעיל אמר כי מצרים מקבלת בברכה כל כמות גז שתוכל להשיג כדי להפעיל את המתקנים המצרים לניזול גז וכי ההסכם יעצים את מעמדה בתחום האנרגיה באזור. בכך ניסתה מצרים לגמד למפרע את הטענות כי עשתה מהלך חשוב כדי לקדם את הנורמליזציה עם ישראל. עם זאת גורמים הידועים בהתנגדותם לנורמליזציה עם ישראל תקפו את ההסכם כפי שניתן היה לצפות.
חבר פרלמנט אחד הציג שאילתה לשר הנפט בו הוא מבקש "הסבר על הסכם לקידום הנורמליזציה עם מדינת אוייב!". עורך דין אחר הגיש עתירה לבית הדין העליון לבטל את ההסכם. יצוין עם זאת כי מדובר בהסכם שלישי בין שתי המדינות בתחום האנרגיה. הראשון נחתם ב-1981 להקמת בית זיקוק באלכסנדריה בין החברות של יוסי מימן וחוסיין סאלם, נמכר לאחר מכן לחברה כווייתית וגרף רווחים נאים לשני המשקיעים.
הסכם שני נחתם ב-2005 לאספקת גז לישראל והופסק על רקע הפצצות חוזרות ונשנות של צינור הולכת הגז בסיני. בהקשר זה יש לציין כי שת"פ בפרויקטים גדולים בתחום האנרגיה מתבצע בין חברות או ממשלות ואינו משתף ציבורים גדולים במיזם, כך שאינו גורם חשוב בנורמליזציה בין המדינות. עם זאת הוא בהחלט תורם להידוק היחסים ביניהן. מעניין כי ההודעה על ההסכם פורסמה כאשר משלחת חמאס שהתה במצרים וראשי חמאס המשיכו בהכרזותיהם להשמדת ישראל בעוד סיסי מוכן לאפשר חתימת הסכם ארוך טווח עם ישראל…
עוד לא נדמו הדי פרסום ההסכם ושר האנרגיה של קפריסין הודיע כי גם ארצו מנהלת מו"מ עם מצרים להספקת גז משדה אפרודיטה, הסמוך גם הוא לחופי מצרים, ובכך אכן הולכת ומתחזקת טענת מצרים כי היא עתידה להיות מרכז אזורי לגז. יוזכר שתכולת מאגר זה מוערכת בכ- 129 מיליארד מ"ק וכי לחברות דלק קידוחים, אבנר חיפושי נפט ונובל אנרג'י חלקים נכבדים בבעלותו.
עם זאת מיצוי פוטנציאל הגז המצוי במזרח הים התיכון על פי השרות הגיאולוגי האמריקאי מצריך שת"פ בין כל המדינות כדי להשיג את המירב. פיתוחו המלא של מאגר הגז המצרי "זור" וגילוי מאגרים נוספים באזור אכן יכולים להפכו למרכז חשוב לסחר בגז.
קיימות מספר אפשרויות שאחת מהן היא הקמת מפעלים נוספים לייצוא גז נוזלי. גורמים ישראלים כבר הציעו לבנות כאלה בקפריסין, להזרים את הגז הישראלי לשם בצינור ולייצא אותו בצורה נוזלית באניות יחד עם הגז של קפריסין ללקוחות ברחבי העולם.
בינתיים הולכת ומתגבשת אופציה אחרת העשויה לענות לאינטרסים של כל מדינות האזור שהיא הזרמת הגז של ישראל וקפריסין לאירופה המערבית שצריכתה הולכת וגדלה והיא מבקשת לגוון את מקורותיה ולהפחית את התלות בהספקה מרוסיה. בדצמבר 2017 חתמו ישראל, קפריסין, יוון ואיטליה על מזכר הבנה על בניית צינור גז לאירופה. מדובר בתוכנית מאתגרת של הנחת צינור לאורך 2100 ק"מ בעומקי ים התיכון שבנייתו תעלה כ-6-7 מיליארד דולר. בשלב זה מתקיימים מחקרי היתכנות והנושא עדין לא סגור סופית. למצרים יהיה אינטרס להצטרף למתווה זה אשר יאפשר לה להבטיח את ייצוא הגז שלה לאורך זמן ללקוח אחד קבוע ויתרום גם ליציבות כלכלתה.
עם זאת היחסים המעורערים בין כמה ממדינות האזור מעיבים על תכניות אלה. קפריסין חתמה על הסכמים לתיחום הגבול הימי עם מצרים 2003, עם לבנון 2007 ועם ישראל ב-2013. הסכמים אלה הופקדו באו"ם והם תקפים לחלוטין. מאידך טורקיה שכבשה את צפון קפריסין ב-1974 הסתייגה מההסכמים ואיימה למנוע את קידוחי הגז אם צפון קפריסין לא תשותף בחיפושים, בהפקה ובהכנסות מן הגז. ומאיומים למעשה. ב- 7 בפברואר עצרה אניית מלחמה טורקית את עבודתה של אניית קידוחים של אני האיטלקית. זו ניסתה בכל זאת להמשיך בפעילותה וב-23 בחודש צרו עליה חמש אניות מלחמה טורקיות ואילצו אותה לעזוב את האזור. היא חזרה ללימסול ובכך פסקו הקידוחים מדרום לקפריסין. האיחוד האירופי פתח בניסיון תיווך, אך בינתיים ללא תוצאות.
לבנון מצדה הסתייגה מההסכם בין מקפריסין לישראל ולא הסכימה לחתום על הסכם עם ישראל. מחוסר ברירה פעלה ישראל לתיחום הגבול הימי ביניהן באופן חד צדדי על פי אמות המידה הבינלאומיות המקובלות, פתחה בחיפושי גז ועברה להפקתו ובכך הפגינה את נוכחותה המעשית בשטח. לאחרונה הודיעה לבנון, כנראה בלחץ חיזבאללה השואף לשמור על עוינות פעילה בין לבנון לישראל, כי היא תובעת בעלות על שטח של -900 קמ"ר שלדעתה הוא חלק ממימיה הכלכליים. שטח זה כולל את מאגר תמר. מצרים גם היא לא חתמה על הסכם על הגבול הימי עם ישראל והביעה את מורת רוחה מן ההסכם בינה לבין קפריסין. עם זאת נראה שמימיה הימים של מצרים לא נפגעו ונקודת המפגש של גבולות הימיים של קפריסין וישראל מתאימים לאמות המידה שנקבעו במשפט הבינלאומי הימי. גם בין ישראל לרשות הפלסטינית יש חילוקי דעות בייחס לגבול הימי.
לאזור מזרח ים התיכון יש אפוא פוטנציאל כלכלי ענק בתחום הגז היכול לתרום רבות לייצוב הכלכלות של מדינות האזור בתנאי שהן תנחנה בצד את הסכסוכים וחילוקי הדעות ותפעלנה ביחד למען רווחת עמיהם. אלא שבשלב הנוכחי גוברים האינטרסים הפוליטיים והעדתיים ואין לצפות כי ניתן לעקפם או לדלג מעליהם – מה שיאלץ כל מדינה לפלס את דרכה כדי למצוא את הפתרון ההולם את האינטרסים שלה. ההסכם בין ישראל למצרים הוא דוגמה למצב זה, אך הוא לא יהוה מכשול להתפתחותו של שיתוף פעולה רב צדדי כאשר זה יתאפשר.
