מאז מלחמת לבנון השנייה ומבצע "עופרת יצוקה", שוטף את טורקיה גל אנטישמי הולך וגדל. בהתחשב במצב הקיים, הברירות העומדות בפני הקהילה היהודית בטורקיה הן או להמשיך לחיות בצל האנטישמיות ההולכת ומתרחבת, או להגר למדינה אחרת.
קיראו את המאמר המלא באנגלית: Present-Day Anti-Semitism in Turkey
אחת הדרכים הטובות ביותר להסברתה ותיאורה במדויק של האנטישמיות הרווחת כיום בטורקיה היא לבחון את תגובותיהם של האינטלקטואלים וכלי התקשורת הטורקיים לפעולות צה"ל שנערכו בשנים האחרונות. בחינת מאמרים שנכתבו על ידי בעלי הטורים הטורקיים במהלך מלחמת לבנון השנייה ומבצע "עופרת יצוקה" בעזה שופכת אור על מאפייניה של האנטישמיות בטורקיה.
גישתם של האינטלקטואלים האסלאמיסטים, השמאלנים והלאומניים בטורקיה
דרך החשיבה האסלאמיסטית בטורקיה רואה בישראל "מדינה שנשדדה" מידיהם של הפלסטינים. לדידם של האסלאמיסטים, ישראל נולדה מתוך מהפכה שיזמו היהודים במטרה להגשים מאווים יהודיים. יתרה מזאת, האסלאמיסטים הטורקים רואים בציונות ובביטוי הפוליטי שלה, מדינת ישראל, כחלק קטן מתכנית יהודית רחבת היקף להשתלט על העולם כולו, כפי שהוצגה בפרוטוקולים של זקני ציון, היצירה האנטישמית הקלאסית שהפכה לרבת-מכר בטורקיה. מנקודת המבט האסלאמיסטית, הציונות היא אידיאולוגיה שטנית השואפת להשתלט על העולם ומאיימת לא רק על העולם הערבי, אלא גם על טורקיה עצמה.
אנשי השמאל בטורקיה נוטים לראות בישראל "מדינה אימפריאליסטית בעל שאיפות התפשטות", כמו גם "שלוחה של ההגמוניה האמריקאית במזרח התיכון". לפיכך, הם בוחנים את הסכסוך הישראלי-ערבי דרך הפריזמה של "סולידריות עם אלו שחווים דיכוי מידי האימפריאליסטים", קרי הפלסטינים.
זרמי המחשבה הלאומניים והניאו-לאומניים ממלאים אף הם תפקיד בעידוד האנטישמיות בטורקיה. בשנים האחרונות, הם הפגינו עוינות לא רק כלפי ישראל, אלא גם כלפי האיחוד האירופי וארצות הברית. האנטישמיות במחנה הלאומני נובעת בעיקר מהפופלאריות לה זוכה ספרו של היטלר מיין קאמפף, המשמש כ"מדריך אידיאולוגי". התרגום הטורקי לספרו של היטלר הפך לרב-מכר בטורקיה וניתן לרוכשו בכל אחת מרשתות הספרים או חנויות הסופרמרקט.
תגובת האינטלקטואלים בטורקיה למלחמת לבנון השנייה ולמבצע "עופרת יצוקה"
את תגובותיהם של מעצבי הדעה האסלאמיסטיים, השמאלנים והלאומניים בטורקיה למלחמת לבנון השנייה (קיץ 2006) ולמבצע "עופרת יצוקה" בעזה (חורף (2009-2008), ניתן לחלק לארבע טענות מרכזיות:
1. "ישראל היא איננה מדינה לגיטימית" ו/או "הלגיטימיות של ישראל כמדינת לאום היא עניין הנתון למחלוקת" – לדעה זו, המבוטאת על ידי עשרות כותבי טורים בעיתונים, שותפים רבים בחברה הטורקית.
2. "יחסה של ישראל כלפי העם הפלסטינים אינו שונה מיחסה של גרמניה הנאצית כלפי היהודים" – מעצבי דעת הקהל בטורקיה טוענים לעיתים קרובות כי מדינת ישראל, שנוסדה על ידי עם מדוכא שהיה נתון לרצח עם, הפכה בעצמה למדכאת ומבצעת ג'נוסייד בעם אחר. נא גונולטאס, כותב טור ידוע בטורקיה, הרחיק לכת עד כדי הטענה כי היטלר צדק ביחסו ליהודים, שכן "מדינת ישראל כיום היא עריצה גדולה עוד יותר מהיטלר".
3. "ישראל משתמשת בטיעון האנטישמיות כמגן מפני מבקריה" – לטענת תומכי הטענה הזו, מוסלמי יכול להיות אנטי-ציוני מבלי להיות כלל אנטישמי, ועדיין ישראל תאשים אותו קודם כל באנטישמיות.
4. "היהודים שולטים בתקשורת האמריקאית ובהוליווד, ומציגים באופן מתמיד את השואה כדי לעורר סימפטיה כלפי ישראל" – התקשורת הטורקית מרבה לדבר על "הלובי היהודי" ולטעון כי הוא מעורב בקשירת קשרים מאחורי הקלעים. בהתאם לגישה הזו, כל הדיווחים אודות הסכסוך הישראלי-ערבי בתקשורת האמריקאית מוטים לטובת ישראל ומשקפים את השפעתו הרבה של הלובי היהודי.
התגובות ברחוב הטורקי
בעקבות מבצע "עופרת יצוקה", קרא איגוד הצרכנים הטורקי להטיל חרם על מוצרים ישראלים. מוזיאון 'פרה' באיסטנבול דחה פתיחת תערוכה של עבודות של מארק שגאל שלוו ממוזיאון ישראל בירושלים.
הזמרת הנודעת, יילדיז טילבה, אמרה במהלך תכנית טלוויזיה: "הלוואי ואלוהים ימיט על ישראל אסונות אחד אחרי השני". הקהל שישב ביציע הגיב בברכת "אמן". נייזי קאפה, יו"ר התאחדות האיגודים התרבותיים בטורקיה, שכינס מסיבת עיתונאים על מנת לגנות את קמפיין ההתנצלות על הטבח שביצעו הטורקים בעם הארמני ב- 1915, הצהיר כי "הכניסה לכלבים מותרת, אך אסורה ליהודים ולארמנים".
בנוסף, משחק כדורסל בין קבוצת טלקום אנקרה לקבוצת בני השרון נאלץ להסתיים בטרם עת לאחר שהצופים הטורקים ניסו לתקוף את השחקנים הישראלים. עם זאת, התקרית המטרידה ביותר במהלך מבצע "עופרת יצוקה" הייתה החלטתו הגורפת של משרד החינוך הטורקי כי כל המורים והלמידים בבתי הספר בטורקיה יעמדו למשך דקת דומייה לזכר הילדים שנרצחו בפלסטין.
הברירות העומדות בפני יהודי טורקיה: להבליג או להגר
תגובתם המסורתית של מנהיגי הקהילה היהודית בטורקיה להערות האנטישמיות נגדם היא לחדד את האבחנה בין יהדות טורקיה למדינת ישראל. הם שבים ומצהירים כי הם "טורקים" ונמנעים באופן עקבי מהבעת דעה בנוגע לסכסוך הישראלי-ערבי. במהלך מבצע "עופרת יצוקה", התקשורת האסלאמיסטית בטורקיה הפעילה לחצים כבדים על ראשי הקהילה היהודית לגנות את ישראל בטענה כי אם לא יעשו זאת, הם ייחשבו לתומכים ב"טרור היהודי".
מנהיגי הקהילה היהודית בטורקיה לא יכולים לעשות הרבה לנוכח הסיטואציה הקשה שנוצרה. למרות שחוק העונשין הטורקי אוסר במפורש על הסתה או אפליה על בסיס דתי או גזעי, בית המשפט הטורקי לא נוקט במצעי ענישה כנגד הפרסומים האנטישמיים.
יש להניח כי כל ניסיון מצד ההנהגה היהודית להתעמת עם החברה הטורקית על רקע האווירה האנטישמית יחזור אליה כבומרנג ויחריף עוד יותר את הבעיה. ליהודי טורקיה אין אף בן ברית שיתמוך בהם פומבית במאבקם באנטישמיות. אף אינטלקטואל או עיתונאי טורקי לא רוצה להיות מתויג כ"ציוני" או "אוהב ישראל" על ידי התקשורת האסלאמיסטית.
בהתחשב במצב הקיים, הברירות העומדות בפני הקהילה היהודית בטורקיה הן או להמשיך לחיות בצל האנטישמיות ההולכת ומתרחבת, או להגר למדינה אחרת. המצב הפוליטי והחברתי הנוכחי בטורקיה לא מעמיד בפניהם כל אפשרות אחרת.
רפעת נ. באלי הוא חוקר עצמאי, בוגר בית הספר ללימודים גבוהים בפאריס ועמית במרכז אלברטו בנווניסטה ללימודי ספרדיים בפאריס. באלי חיבר מספר ספרים ומאמרים על ההיסטוריה של יהדות טורקיה. ספרו האחרון נקרא A Scapegoat for All Seasons: The Dönmes or Crypto-Jews of Turkey.
