האנטישמיות גואה במצרים של האחים המוסלמים

השנאה ליהודים באסלאם מקורה בסרובם של היהודים לקבל את דת האסלאם ומן האמונה הבסיסית  כי האסלאם עליון לכל הדתות האחרות. אמונה זו באה לידי ביטוי ב"שהאדה", ה"אני מאמין" של מי שמקבל עליו את האסלאם: "אין אלוהים מלבד אללה ומוחמד הוא שליח אללה". המשמעות היא שמוחמד הוא הנביא האחרון והאסלאם חייב לשלוט בעולם. העולם כולו יתאסלם או יאוסלם בכוח. מוחמד חשש מהיהודים וכנראה הרגיש נחות מולם, שכן הם היו הראשונים שהאמינו באל אחד. מכאן נובעת שנאתו המיוחדת ליהודים יותר מאשר לנוצרים.

האחים המוסלמים: הופכים את האנטישמיות המסורתית לאקטיבית

תנועת האחים המוסלמים, שהוקמה על ידי חסן אלבנא בשנת 1928, שינתה את מהות היחס ליהודים. האחים הפכו את השנאה המסורתית ליהודים באסלאם לשנאה אקטיבית, שהפכה אצלם לחלק מרכזי בצעידה ובהכנות להקמת ח'ליפות והשתלבה גם במאבק נגד הבריטים. האחים מפתחים תיאוריות על חתירת היהודים נגד האסלאם ונגד העולם כולו. הם מסיתים לפגוע ביהודים ומארגנים פוגרומים. ניתן לראות בבירור כי הם מאמצים את האנטישמיות הנוצרית ואת דרכי פעולתה.

התעמולה הנאצית לובשת פנים אסלאמיות

כבר בכתבי חסן אלבנא בשנות ה-30 וה-40 אנו מוצאים את המהפך. הוא כתב כי היהודים הם סוכני השינוי והמערביות והם חותרים לשקיעת המערב והאסלאם. משפט זה מכיל ניגודים פנימיים, אך הכוונה ברורה: היהודים פועלים נגד העולם ויש להאבק בהם. חסן אלבנא אף התכתב עם היטלר ונוצר קשר בין האחים לשלטון הנאצי. האחים מתרגמים את Mein Kampf  לערבית תחת הכותרת My Jihad ומעבדים ומתאימים את הקריקטורות של דֶר שטירמר וכתבים נאצים אחרים למציאות האסלאמית. עוד בשנות ה-30 הקהיליה הגרמנית בקהיר בהנהגתם של סוכנים נאצים שהגיעו מגרמניה, סייעה לאחים ולמפלגה הפרו-נאצית "מצרים הצעירה" (מאצר אל-פתאת), שהוקמה באותה העת על מנת לזעזע את הזירה הפנימית ולפגוע ביהודים. עם פרוץ המלחמה חסן אלבנא הציע את שירותיו להיטלר כדי לסייע במאבק בבריטים וביהודים. הארגון הסודי שלו העביר לגרמניה מידע על תנועת הכוחות הבריטים, כאשר סאדאת היה חלק ממנגנון זה. בסופו של דבר השירות החשאי של המלך פארוק הרג את חסן אלבנא.

דיאלוג עם יהודים באמצעות "החרב והרובה"

סייד קוטב, התיאולוג המרכזי של האחים המוסלמים, שהוצא להורג על ידי נאצר, מעמיק את הבסיס הדתי והתעמולתי ללוחמה ביהודים. בספרו המפורסם "אבני דרך" הוא כותב כי היהודים פועלים למחוק את הגבולות בין הדתות כדי שיתאפשר להם לחדור לכל הגופים הפוליטיים בעולם ולפעול לביצוע מטרותיהם המרושעות, ובמיוחד הלוואה בריבית קצוצה כדי לרכז בידיהם את העושר של האנושות. בספרו "מערכתנו נגד היהודים" הוא כותב כי היהודים חתרו מאז ומתמיד נגד האסלאם וכיום אלפים מהם חדרו לעולם האסלאם במסווה של מזרחנים, וכך הם ממלאים את שורות האינטלקטואלים במדינות האסלאם. הוא טוען, שכפי שנאמר בפרוטוקלים של זקני ציון היהודים אכן מקדמים את המטריאליזם, מין עם חיות ואת הרס המשפחה. במקום אחר הוא כותב שאללה הביא את היטלר שימשול בהם. בכתביו יש עוד פנינים רבות מסוג זה, הרי ומדובר בספרים שלמים, אך אין טעם להמשיך. הכוונה כבר ברורה.

ראשי תנועת האחים לדורותיהם המשיכו בכיוון זה ופירסמו אין ספור כתבי שטנה ופתואות נגד היהודים. נזכיר את השייח' יוסף קרדאווי, התיאולוג המרכזי של האחים כיום, מצרי המתגורר בקטאר, שתוקף ללא הרף את היהודים ושבין השאר גם אמר כי "אין דיאלוג בינינו לבין היהודים אלא באמצעות החרב והרובה".

הקמת מדינת ישראל: עלבון בלתי נסבל עבור העולם הערבי

עם הקמת מדינת ישראל ב-1948 גייסו האחים חטיבה שלמה שהצטרפה לצבא המצרי כדי לכבוש את ירושלים. החטיבה הגיעה עד רמת רחל.

חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל הגביר את המתח בין יהודים למוסלמים, על אף שברור מהקוראן שארץ ישראל שייכת ליהודים (סורה 5 20-21 , סורה 7 פסוקים 136-137). אלא שבינתיים הח'ליף השני מבין ארבע הח'ליפים הראשונים, עומר בן אלח'טאב, קבע כי כל שטח שנכבש על ידי האסלאם יצורף לח'ליפות האסלאמית וישאר לעד בידי האסלאם. על כן, חידוש עצמאותה של ישראל היה בלתי נסבל מבחינת הערבים המוסלמים, מה גם שהם התרגלו לראות את היהודים כמיעוט כנוע, שכביכול מוגן על ידם, והנה הם קורעים מן האסלאם שטח שנמצא בלב האזור המוסלמי. תבוסת צבאות ערב מול היישוב היהודי הקטן העצימה את השנאה, שהפכה לחלק אינטגרלי בתרבות הערבית-אסלאמית.

טרמינולוגיה של שנאה

לגבי המצרים – ולגבי הערבים בכלל – מדובר במשוואה: יהודי הוא ציוני, ציוני הוא ישראלי – כולם חד הם. היהודים  קוללו על ידי הנביא ומאז כל מעשיהם נפשעים. כיום בתקשורת הערבית, באותה כתבה בעיתון, בטלוויזיה או באינטרנט, ניתן לקרוא את כל הכינויים הנ"ל כאילו היו אלו מילים נרדפות: היהודים, האויב הציוני, ישראל, הישות הציונית.

באנטישמיות המצרית אנו מוצאים את כל המרכיבים הנ"ל: אסלאם, ערביות, ארץ ישראל, תבוסה. הגעתם של האחים המוסלמים לשלטון בעקבות המהפכה ונפילת שלטון מובארק משמעותה שהאנטישמיות משולבת באידיאולגיה של התנועה השלטת במדינה. היו שחשבו כי האביב הערבי יביא עימו דמוקרטיה ואפשרת להידברות עם הערבים, אך המציאות טפחה בפנינו והצמיחה דווקא את האסלאם הקיצוני.

התפתחות האנטישמיות במצרים בתקופת מובארק

יש המשכיות מלאה באנטישמיות ממובארק למורסי, אם כי הדגשים השתנו במידה מסויימת.

מובארק לא עשה כל מאמץ לעצור או להגביל את האנטישמיות שגאתה בתקשורת ובמסגדים, אף שמוסדות אלה היו תחת פיקוח הממשל. בזמנו אסור היה למתוח ביקורת על הנשיא, על הצבא ועל היחס המפלה לקופטים, אך היה חופש מלא לפרסם דברי בלע נגד היהודים. כלי התקשורת אכן פרסמו מדי יום כתבות אנטישמיות ואנטי ישראליות, שהקיפו כל מה שנוגע לישראל וליהודים. לא ניתן היה לומר או לפרסם ידיעה שתעמיד את ישראל והיהודים באור חיובי כלשהו. הייתה זו מערכה טוטאלית שהתייחסה לכל תחומי החיים. הכוונה הייתה ליצור דמוניזציה של היהודי ושל ישראל ודה-לגיטימציה של המדינה היהודית.

תעמולה אנטישמית בתקשורת המצרית בחסות חופש הביטוי

להלן כמה ממאפייניה של המערכה:

1. ידיעות חדשותיות של סוכנויות ידיעות הנוגעות לישראל עוותו וסולפו. פיגועי התאבדות הוצגו כמעשה אמיץ של הקרבה. הכותרת בעיתון אלגמהוריה בכתבה על הפיגוע שהתרחש בדולפינריום ב-2001: "חלקי הגופות של הישראלים התעופפו לכל עבר בעקבות פעולת ההקרבה האמיצה". אפילו בציטוט מסוכנויות ידיעות על חדשות סולפו הדברים ובמקום "ישראל" נכתב "הכיבוש" (אלאחתלאל), "הישות הציונית" או "האויב הציוני". ערי ישראל בתחום הקו הירוק כונו התנחלויות. למשל "פעולה פידאית בהתנחלות חיפה", כך שהידיעה הגולמית מאבדת מערכה. כמו כן, התקשורת ממעטת להשתמש במילה "ישראלים" ומעדיפים במקומה "יהודים". לגבי תגובותיה של ישראל, נכתב כי ישראל "טוענת" (ערבית: "תדעי "או "תזעם", אנגלית: Alleges), כלומר אין להתייחס לטענותיה, שכן היא אינה אומרת את האמת.
2. במאמרי מערכת וטורים מסלפים לחלוטין את המציאות. העיתונאים, ואפילו הטובים שבהם, מפליגים כיד הדימיון הטובה עליהם על רשעות היהודים ומאשימים אותם בחתירה נגד מצרים ובכל פשע ואסון במצרים ובעולם. לדוגמא, מאשימים ללא הרף את היהודים כי הם "הסתננו" לאפריקה ומסיתים נגד מצרים והם שהביאו למשבר מי הנילוס בין מדינות מעלה הנילוס לבין מצרים. היו גם שטענו לאי הלגיטימיות לקיומה של ישראל וקראו להשמדתה. גם להכחשת השואה יש מקום נכבד. כאן יש כמה גירסאות: השואה לא הייתה, היהודים מגזימים ונהרגו רק כמה עשרות או מאות אלפים, או לחילופין היהודים מנצלים את השואה כדי להשיג אהדה כלפם – ומדוע הערבים צריכים לסבול מן השואה, שהיא עניין בין אירופה ליהודים? ובכלל, היהודים גרועים מהנאצים.
3. פרסום תמונות של נשים וילדים פלסטינים ליד חייל במדים, החובש כובע פלדה ועליו צלב קרס ובידו עוזי – מה שצריך להצביע על אכזריות היהודים כלפי הפלסטינים.
4. קריקטורות נוסח דר שטירמר: יהודים לבושים כחרדים בעלי אף נשרי שוחטים פלסטינים או משתלטים על העולם.
5. פרסום ספרים, סרטים, סדרות טלוויזיה וכתבות המבוססים על הפרוטוקלים של זקני ציון, שמציגים את היהודים כשטן עלי אדמות. בנוסף לכך, מתפרסמים גם ספרים של מכחישי שואה אירופיים כגון רוג'ר גארודי ודיוויד ארווינג.
6. שימוש בפסוקי הקוראן והחדית'ים כדי להוכיח כי היהודים רשעים, שהתנכלו למוחמד ולאסלאם וגורלם יחרץ ביום הדין.

מערכה אנטישמית זו מוזנת יום יום על ידי התקשורת המצרית והייתה למעשה תעשייה של שקר ורמייה, שבסופו של דבר שינתה ומשנה את המציאות ואת החשיבה של הציבור. מחאותיהם של ממשלת ישראל ושגריריה לא הועילו ונענו במשרד החוץ המצרי כי התקשורת חופשית.

להלן שלוש דוגמאות בלבד מתוך אלפים המבטאות את צורת החשיבה המעוותת של המצרים:

1. לרגל ביקור האפיפיור במצרים בפברואר 2000 פרסם היומון המצרי בשפה האנגלית Egyptian Gazette כתבה המגנה את כינוס "וותיקן 2" ששחרר את היהודים מהאחריות הקולקטיבית למותו של ישו, ונטען כי זו התכחשות לכל המסורת הנוצרית. מחבר המאמר, עלי אברהאים, שהיה גם העורך הראשי של העיתון, טען ש"וותיקן 2" פעל תחת לחץ אמריקאי כדי לחזק את ישראל. בסופו הביע עלי אברהאים כעס על כך שהוותיקן זנח את האנטישמיות.
2. דר' עבד אל וואהב אל-מסירי, שהציג את עצמו כהיסטוריון, פרסם ב-1999 "אנציקלופדיה על היהודים, היהדות והציונות", בשמונה כרכים המונים יחד 3,000 דפים. בהציגו את עבודתו בטלוויזיה אמר כי אנציקלופדיה זו באה להוכיח כי אין עם יהודי. על עבודתו זו הוא זכה לקבל את פרס מובארק על מאמץ מיוחד.
3. באפריל 2001 הגיע שמעון פרס לביקור עבודה בקהיר ונדהם לראות כי השבועון אלערבי, בטאון התנועה הנאצריסטית, פרסם פוטומונטאז' המציג אותו במדי הגסטאפו. למחרת, באותה העת כהנתי כשגריר ישראל במצרים והלכתי למשרד החוץ המצרי כדי להביע מחאה. כרגיל נאמר לי כי העיתונות במצרים חופשית וכיוצ"ב. ביוצאי מהפגישה המתינו בחוץ עיתונאים ששאלו על פרטי המחאה ועניתי להם כי יש חלוקת עבודה בין ישראל לבין מצרים – במצרים מייצרים שנאה ובישראל היי-טק. כולם נדהמו ודממו. כמה ימים לאחר מכן, אחד הפרשנים המכובדים ביותר במצרים ,פהמי הוויידי, פרסם באל–אהראם כתבה שנשאה את הכותרת: "שנאת ישראל היא אבן הבוחן לפטריוטיות המצרית והערבית".
4. מקרה מעניין נוסף שהתחיל בזמן שלטונו של מובארק ונמשך גם אחרי נפילתו: בינואר 2012 חזר והתארגן מסע השנאה בראשות האחים המוסלמים כדי למנוע את הגעתם של היהודים לקבר אבו חצירא השוכן בכפר קטן ליד העיר דמנהור הקרובה לאלכסנדריה. המועצה הצבאית העליונה ששלטה אז במדינה נכנעה ואסרה על מתן אשרות כניסה לא רק לישראלים, אלא ליהודים מכל ארצות העולם. בין דברי הבלע שנאמרו על היהודים נמצאו הדברים המופלאים הבאים: עטיה שעלאן, הממונה הזמני על אגודת עורכי הדין בבוחיירה (האזור בו שוכן הקבר), הודיע כי "וועדת החירויות" של האגודה מכינה תביעה משפטית שתדרוש את חיסולו של הקבר, זאת בהסתמך על חוק בתי הקברות מס. 5 משנת 1966, הקובע כי ניתן להרוס בית קברות ולהשתמש בשטחו לתועלת הציבור אם לא נקבר בו איש ב-15 השנים האחרונות. הוא כמובן שכח לחלוטין שמדובר במקום קדוש ליהודים שקיבל את אישורו של השלטון. הוא המשיך בדבריו וציטט את נימוקי בית הדין המנהלי של אלכסנדריה, שקבע בדצמבר 2001 כי יש להרוס את קברו של אבו חצירא, כאשר השופטים הסבירו כי "כאשר התגוררו היהודים במצרים הם לא היוו ציוויליזציה אלא היו שבטים נודדים שחיו באוהלים, רעו את צאנם ולא השאירו שרידים בעלי משמעות בעידן הפרעוני. לכן קברו של אבו חצירא אינו אלא קבר של אדם פשוט ולא שריד או מקום קדוש בעל ערך ואין לו משמעות תרבותית או דתית כלשהי אשר ניתן להחשיבה כמורשת עבור העם המצרי. אי לכך, החלטתו של שר התרבות לפיה קברו של אבו חצירא והקברים היהודים בסביבה הם שווי ערך לאתרים האסלאמיים והקופטים, מהווה הפרה של החוק והיא מתבססת על טעות היסטורית הפוגעת בישותו של העם המצרי, שהוא הריבון לכל דורות האומה". יצויין כי ממשל מובארק ערער וזכה.

אלה רק פירורים של מה שהתרחש בנושא האנטישמיות בתקופת מובארק.

ההיסטוריון המצרי שריף יונס אמר בראיון ליומון אלמסרי אליום ב-3 בפברואר 2011 – כלומר בזמן ההפגנות נגד מובארק ועוד לפני הדחתו – כי ישראל הואשמה במשך עשרות שנים כאחראית לכל צרותיה של מצרים, ולמרות הסכם השלום הציבור המצרי רואה בישראל את סמל הרוע… הישראלופוביה, שהיא ביטוי לאנטישמיות, הפכה לאחד המאפיינים של הזהות הלאומית המצרית.  לארה לוגן, כתבת CBS, הותקפה ונפגעה על ידי המון משולהב בכיכר התחריר תוך כדי שצעקו לעברה "יהודיה". עוד קודם לכן, בתחילת ההפגנות נראו דיוקנאות של מובארק עם מגיני דוד, שניסו להציג את מובארק כמשרת את היהודים. אימאן אלנור, מייסד מפלגת אלע'ד וממנהיגי האופוזיציה הליברלית, אמר באותה העת שהסכמי קמפ דיוייד שייכים לעבר. ככל שנמשכו ההפגנות כך נוספו שלטים נגד ישראל ונגד "המזימה האמריקאית-ציונית". העיתונות המערבית החביאה את הצד האנטישמי והאנטי-ישראלי של המהפכה במצרים, שכן היא רצתה להראות את מאבק ההמונים למען החירות והדמוקרטיה. האביב הערבי לא הביא לצמצום האנטישמיות, אלא בדיוק להפך – הוא הבליט אותה.

מצרים כיום: שדרוג מעמד האנטישמיות

המצב במצרים כיום הוא שניתן לומר כי מעמד האנטישמיות "שודרג". האחים המוסלמים, ממייסדי האנטישמיות האסלאמית המודרנית, הגיעו לשלטון והאידאולגיה האנטישמית שלהם מקרינה על הציבור המצרי. אנשי דת קיצונים מרבים להתבטא במסגדים ובטלוויזיה נגד היהודים. התחושה שנוצרה אצל אנשי הדת היא כי הם מייצגים את השלטון, בעודם צופים לעבר השמדתה של ישראל ומצפים בשקיקה לח'ליפות המתקרבת. ישנו אף חדית' האומר כי שלטון מוסלמי במצרים הוא ראשית הקמת הח'ליפות.

עכשיו, תנועת האחים המוסלמים, אשר בבסיס התיאולוגיה שלה נמצאת האנטישמיות, כבשה את השלטון במצרים. המשמעות היא כי האנטישמיות היא חלק מן המדיניות המצרית הנוכחית. אפילו אם מורסי אינו מצהיר מדי יום על שנאתו לישראל, הרי נפתחה הדרך לקיצונים האסלאמיים לשמיע את קולם ללא גבולות.

"ארצות הברית הערבית" ובירתה: ירושלים

כבר בזמן מערכת הבחירות לפרלמנט ולנשיאות עלו המוטיבים האנטישמים. זכורה לשימצה האסיפה שארגנו האחים המוסלמים ב-25 בנובמבר 2011, לקראת הבחירות לפרלמנט, בתוך כתלי אלאזהר תחת הסיסמא של "המאבק בייהוד ירושלים". למפגן שנאה זה הגיעו כ-5,000 איש. שייח' אלאזהר, שאינו איש התנועה, אמר כי מסגד אלאקצא נמצא תחת מתקפה של היהודים וכי "אנו לא ניתן לייהד את אלקודס" והמשיך בדברי בלע, וביניהם הטענה כי מראשית האסלאם פעלו היהודים כדי לגרום למלחמת אחים בין תומכי מוחמד, וגם כיום הם מנסים למנוע את אחדות המוסלמים. דוברי האחים קראו במפורש לג'יהאד לשחרור פלסטין וחזרו על המשפט המוכר: "יבוא יום ונהרוג את כל היהודים, עד שגם העצים והאבנים יאמרו לנו הנה יהודי מסתתר מאחורינו. הרגו אותו!". אסיפה זו תיזכר כאחת מפעולות השטנה הגדולות של האחים בתקופה הנוכחית.

מורסי עצמו נזהר בדבריו במהלך מערכת הבחירות, אם כי בהיותו באסיפת בחירות בשארם אל-שייח' הבטיח כי ישחרר את ירושלים. כמו כן, הוא גם נכח באסיפות רבות שבמהלכן השמיעו אנשי דת דברי שטנה חריפים נגד היהודים וישראל, ותנועות גופו העידו כי הוא מסכים לדברים שנאמרו. האסיפה המוכרת ביותר הייתה כינוס גדול בעיר מחאלה, שם נאם איש הדת הקיצוני השייח' ספואת חיגזי, שחזר ואמר בפאתוס כי מורסי עומד לקיים את חלום הח'ליפות וכי "ארצות הברית הערבית" תוקם בקרוב ובירתה תהיה לא אחרת מאשר ירושלים – לא מכה ולא מדינה, אלא ירושלים. אסיפה זו לוותה בשירים הקוראים להחזיק בנשק ולפגוע ביהודים.

לאחר שנבחר מורסי התרבו ההתקפות על היהודים מצד אינטלקטואלים, עיתונאים ואנשי דת באמצעי התקשורת השונים (ניתן למצוא כמה מהם באתר של ממר"י). אחת מההתקפות הללו ארעה במסגד במרסה מטרוח, כאשר האימאם פותוח עבד אלנבי מנסור אמר: "או אללה השמד את היהודים ותומכיהם, פזר אותם והשמידם. או אללה תראה את עוצמתך וגדולתך עליהם". מורסי נראה כאומר אמן בשפתיו.

אחרי הבחירות: האחים המוסלמים שוב פועלים בגלוי כתנועה דתית קיצונית

תנועת האחים המוסלמים חזרה לפעול בגלוי כתנועה דתית קיצונית כאשר היא משאירה כביכול את ניהול המדינה הפרגמטי למורסי, היות והחלטות חשובות מתקבלות כביכול במשרד ההכוונה של התנועה, וכל חברי המפלגה שהקימה תנועת האחים – מפלגת "החירות והצדק" – הם מבין ראשי התנועה. גם באתר אינטרנט של התנועה ושל המפלגה ניתן למצוא כתבות ודברי נאצה נגד היהודים.

מכל פנים קולם של הקיצוניים האסלאמים גבר והם אשר בולטים כיום במתקפה האנטישמיות והאנטי ישראלית.

מוחמד בדיע: "הציונים מבינים רק לשון של כוח"

מוחמד בדיע, המדריך הכללי של האחים ומנהיגם, מוביל את המערכה נגד היהודים: ביוני בשנה שעברה אמר בדיע כי "אללה הזהיר אותנו מפני הרמאות של היהודים ומתפקידם המסוכן להצית מלחמות. המלחמה בסודאן והפילוג הוא מעשה ידם והמאבק הפנימי והמלחמה בין הפלסטינים היא חלק מהתוכנית שלהם (התכוון לפילוג סודאן והקמת דרום סודאן ולפירוד בין רמאללה לעזה).

בחודש שעבר חידש בדיע את מסורת לימודי הקוראן והשריעה בכל יום ג' – מנהג שיזם חסן אלבנא בזמנו, אך פסק עם הריגתו ב-1949. באחד משעוריו הראשונים קרא לכל המוסלמים בעולם לכבוש את ירושלים במלחמת ג'יהאד, שכן אי אפשר לעשות זאת באמצעות מו"מ או האו"ם. ירושלים היא מוסלמית ולאיש אין זכות לעשות ויתורים. הג'יהאד למען החזרת ירושלים הוא חובה לכל המוסלמים. הערה: כיבוש ירושלים הוא שם קוד להשמדת ישראל, וכל העולם המוסלמי יודע זאת.

בדיע המשיך ואמר: "היהודים שולטים על פלסטין. הם השחיתו את העולם, שפכו את דם המאמינים וחיללו את המקומות הקדושים, כולל את שלהם. הציונים מבינים רק את לשון הכוח. הגיע הזמן שהאומה האסלאמית תתאחד סביב אדם אחד (התכוון לח'ליף), למען ירושלים ופלסטין".

שייח' מוחמד עבדאללה אלח'טיב, חבר משרד ההכוונה של מפלגת "החירות והצדק" של האחים המוסלמים הרחיב את היריעה בעיתון המפלגה (5.11) על גדולת האסלאם והחובה לפגוע באויביו. בין השאר אמר: "אם גורלו של האסלאם היה להיעלם מן העולם ביום בו דרך כוכבו של המקולל היהודי העלוב אטאטורק, שברגע של הסח דעת של המוסלמים הוא ביצע את פשעו הגדול בהתקפה על הח'ליפות, הרי זה לא קרה כי היא הח'ליפות המשיכה לזהור בליבות המוסלמים".

בתגובה על "מכתבו הידידותי" של מורסי לשמעון פרס בכתב האמנה של השגריר המצרי החדש, נזף העיתונאי ואיש האחים המוסלמים עלאא' אלבחאר במורסי בבטאון מפלגת "החירות והצדק", ואמר לו: "נהגת כאילו לא הייתה מהפכה כאילו העוינות והדם שבינינו לבין היהודים יבשו וכאילו החזרנו את ירושלים ושחררנו את פלסטין ונקמנו את דם שבויינו שישראל שפכה". הוא ממשיך: "התוכנית של האחים המוסלמים להשמדתה של הישות הציונית לא שונתה, וכפי שאמר דר' סייפ עבד אלפתאח יועץ הנשיא, "במקום להתקיף את ישראל מסיני נשלח את צבאנו לטורקיה ומשם נתקוף את סוריה, נפיל את אסד ונמשיך לכבוש את הגולן, נגלוש לצפונה של ישראל ונכבוש אותה. זו תוכנית שמובטחת לה הצלחה, אחרי כשלונה של תוכנית סדאם חוסיין לכבוש את כוויית ומשם לשחרר את פלסטין".

ומה צעקו המפגינים של האחים המוסלמים שנקראו לתמוך בחמאס במהלך מבצע עמוד ענן? בכיכר התחריר הם קראו: "חמשו אותנו, חמשו אותנו ושילחו אותנו לעזה. ח'ייבר ח'ייבר, צבא מוחמד חוזר. יא הנייה, יא הנייה, אל תעיז לזנוח את הרובה. יא חמאס יא חמאס, אתה המרגמה ואנו הפגזים". אגב, להפגנה זו היו מתנגדים ואנשים עצרו את רכבם, ירדו והרביצו למפגינים ואמרו כי אינם רוצים לא את האחים בשלטון ולא את הפלסטינים במצרים.

השמצת היהודים: לא נחלתם של האסלאמיסטים בלבד

אמנם האסלאמיסטים נמצאים עכשיו בחזית להשמצת היהודים אך גם הלא אסלאמיים ממשיכים במלאכתם. באוקוטבר האחרון התקיים בפרנקפורט יריד הספר הגדול – האירוע החשוב ביותר בעולם בתחום פרסום הספרים. בביתן המצרי הוצגו ספרים אנטישמיים כשעל כריכתם התנוססו מוטיבים אנטישמים הזועקים למרחק – ספרים אלו כבר הפכו לחלק מהתרבות המצרית הנוכחית. מרכז ויזנטל מחה, אך ללא תוצאות.

דוגמא נוספת הנותנת מקום למחשבה: במהלך חודשי יוני-יולי האחרונים, ד"ר נהא אלזיני פרסמה ביומון "אלמסרי אליום" שבע כתבות תחת הכותרת "היציאה השניה של יהודי מצרים – האמת והאשליה". אלזיני לקחה כבסיס להגיגיה את ספרה הידוע של לוסט לניאדו, "האיש בחליפת עור הכריש הלבנה", שגולל את גורלה המר של משפחתה, משפחה יהודית, שנאלצה לעזוב את מצרים בשנותה-50 ולנדוד לצרפת ולארה"ב, שם השתקעה לבסוף, אך בכל אותם המקומות חשה כנוכריה. במצרים, אף שאביה הרגיש את עצמו כחלק מן המרקם החברתי, היא לא ידעה ערבית והרגישה זרה. בצרפת אמרו לה שהיא מצריה ובארה"ב שטחו בפניה שהיא באה מארץ מפגרת. אלזיני רואה בכך בסיס לשנאה נגד היהודים ומטילה עליהם את האחריות ליציאתם השניה ממצרים. בין השאר, היא מביאה כראייה את ספרו של ד"ר רשאד אלשאמי, פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת עין שמש, "האישיות היהודית הישראלית ורוח התוקפנות". אלשאמי קובע בספרו כי הגורמים שטבעו את האישיות היהודית בבולטות ובעליונות הם תחושות הנחיתות והרדיפה. לדבריו, בהתאם לחוקרי הפסיכואנליזה, תורת ישראל מאשרת תיאוריה זו כאשר במבוא לעשרת הדיברות נאמר: "אני ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", ובמקום אחר נאמר כי "ראיתי את עוני עמי אשר במצרים, ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו. וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא, אל ארץ טובה ורחבה…". דהיינו, היהודים תמיד היו מושפלים ומבוזים ועל רקע זה נקבעו תכונותיהם הרעות. אלשאמי הוסיף כי גורם נוסף שהשפיע הוא מערכות ההשמדה שנחשפו אליהם היהודים כמו השבי בבבל והטבח של הרומאים. כתוצאה מכך, האלמנטים החזקים והלוחמנים של היהודים הושמדו ונשארו רק האלמנטים הפחדנים והם אשר טבעו את האישיות היהודית לכניעה, שפלות ודכאון, אשר גלשו לכחש, הונאה ועורמה כדי להשיג את מטרותיהם.

על רקע כל ההערות המחכימות האלה קובעת ד"ר אלזיני בשבעה מאמריה כי היהודים אשמים ביציאתם השניה ממצרים. אלזיני נזכרת כי אמה נהגה להראות לה תמונה מבית הספר התיכון ולציין במיוחד את אודט, "חברתה היהודיה", אך היא, נהא אלזיני, לא הבינה כיצד ניתן לומר שיהודי הוא חבר, זה כמו לומר ש"בחורף חם" או ש"השודד אציל".

הביטוי לשנאה התהומית של ישראל והיהודים באו לידי ביטוי בתקרית שהתרחשה באוגוסט השנה בטלוויזיה המצרית. השחקן אימאן קנדיל הוזמן לסטודיו לראיון עבור הטלוויזיה הגרמנית, כאשר המראיינת המצרית אמרה לו בבדיחות הדעת כי היא עיתונאית ישראלית שמראיינת אותו עבור הטלוויזיה הישראלית הוא הגיב בברוטליות, דחף אותה לקיר, הכה אותה וקילל אותה עד שהבין כי מדובר בהלצה. בהמשך נעשה דבר דומה לשחקנית בבלאווי וגם היא הגיבה באלימות ואמרה כי אללה קילל את התולעים ואת העש כפי שקילל את היהודים.

לסיכום, האנטישמיות ושנאת ישראל הפכו לחלק מהתרבות המצרית, במרחבים הדתיים וחילוניים כאחד. בשלב זה, כאשר האסלאם מגביר את כוחו, הן במדינות ערב והן במדינות המערב, נראה כי התופעה תלך ותחמיר.

**המאמר הוא על פי הרצאה שנשא צבי מזאל במרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות ע"ש וידאל ששון באוניברסיטה העברית ב- 26.11.2012