בכל הנוגע לניהול השטחים, מחויבויותיה הבינלאומיות של ישראל תלויות בתפיסה העקרונית בדבר עצם מעמדם והמחויבויות המשפטיות הנובעות מכך, מבחינתה של ישראל.
סוגיית מעמד השטחים נתפסת בדרכים שונות על ידי ישראל מחד, ועל ידי גורמים בקהילה הבינלאומית, מאידך.
הסכמי אוסלו
מאז חתימת הסכמי אוסלו בין השנים 1993-5, מחויבים ישראל והפלסטינים לסעיפים המוסכמים ביניהם ביחס למעמד השטחים. ההסכמים הם מקור הסמכות היחיד, המוסכם והתקף, הקובע את הסמכויות של שני הצדדים באותם שטחים תחת שליטתם של כל אחד מהם.
לאור ההכרה הבינלאומית הרחבה בהסכמי אוסלו, ולנוכח העובדה שמנהיגי ארה"ב, רוסיה, האיחוד האירופאי ואחרים חתמו כעדים להסכמים, ולאור העובדה שההסכמים קיבלו את אישור האו"ם, מכאן ניתן להבין כי אותן מסגרות של שת"פ ותיאום שנקבעו בהסכמים, מהוות למעשה את המסגרת המשפטית העצמאית , הגוברת על כל מסגרת משפטית קודמת.
בתחומי הבריאות, עניינים רפואיים ומחלות מדבקות, הבסיס לשת"פ בין הפלסטינים וישראל נקבע בהסכם הביניים משנת 1995 (אוסלו 2).
בסעיף 17 לפרוטוקול בדבר עניינים אזרחיים (נספח 3 להסכם) התחייבו הצדדים:
"להחליף מידע לגבי מגיפות ומחלות מדבקות…..שת"פ במאבק נגדם ו….פיתוח שיטות של חילופי תיקים ומסמכים רפואיים" (פסקה 6).
הם גם הסכימו:
"[ש]מערכות הבריאות של ישראל והפלסטינים ינהלו יחסי עבודה טובים בכל הנושאים, כולל סיוע הדדי במתן עזרה-ראשונה במקרי חירום, הדרכה מקצועית וחילופי מידע" (פסקה 7).
ברור איפה שהמחויבויות ההדדיות הללו חלות על שני הצדדים ומחייבות שיתוף פעולה ותיאום בפעילותם נגד וירוס הקורונה.
לנוכח ההתפרסות הגאיוגרפית של הקורונה והסכנה הרבה התמונה בה וההשלכות ללא אבחנה על האוכלוסייה בשני הצדדים, קיימת תלות הדדית בין שלטונות הבריאות של ישראל ושל הפלסטינים, על כל הכרוך בכך הן מבחינת הדחיפות והצורך לשת"פ ותיאום, בלי התחשבות במתחים הפוליטיים והחשדות ההדדיות ביניהם.
ברור שהעדר האחדות בין הנהגת הרשות הפלסטינית באזור יהודה ושומרון, ושלטון החמאס ברצועת עזה, יחד עם המציאות הביטחונית השברירית בדרום – כל אילו פוגעים באפשרות של שת"פ יעיל נגד הקורונה.
שת"פ בין הצדדים יכול לתרום ליצירת אווירה של אמון וביטחון הדדיים בין הצדדים למען היחסים העתידיים.
מסמכי הדין הבינלאומי ההומניטרי
על אף ההכרה של הקהילה הבינלאומית בהסכמי אוסלו כמקור הסמכות הקובע את המחויבויות ההדדיות של הצדדים, גורמים בקרב הקהילה הבינלאומית (כולל האו"ם, האיחוד האירופאי ומדינות מוסלמיות) עדיין רואים בישראל כ-"מדינה כובשת". זאת למרות העובדה שישראל פינתה את כוחותיה ואזרחיה מרצועת עזה והעבירה את השליטה באזורים ביו"ש לידי הרשות הפלסטינית.
גורמים בינלאומיים אלה עדיין מחזיקים בדעה שישראל מחויבת לפי הדין ההומניטרי הבינלאומי, ובהתאם לאמנת ג'נבה הרביעית משנת 1949 ביחס להגנת אזרחים בזמן מלחמה, וכן לפי הפרוטוקול הראשון לאמנה משנת 1977 בדבר הגנה על קורבנות סכסוכים מזויינים בינלאומיים.
על אף העובדה שישראל נמנעה מלהכיר רשמית בשטחים כ- "שטחים כבושים", ונמנעה מלהחיל רשמית את אמנת ג'נבה ואת הפרוטוקול, היא הסכימה לממש את ההוראות ההומניטריות של מסמכים אלה כלפי האוכלוסייה האזרחית ברוח האמנה.
עם זאת, כאמור לעיל, עצם החתימה על הסכמי אוסלו (1993-5) יצרה משטר ייחודי (lex specialis) שגבר על כל משטר משפטי אחר, כולל זה של אמנת ג'נבה.
אם כי מסמכי הדין ההומניטרי הבינלאומי עוסקים בעיקר בהענקת שרותי רפואה ואספקה רפואית לאוכלוסייה המקומית בהקשר של פעולות איבה, הם מתייחסים ספציפית למחויבות להגן על האוכלוסייה המקומית מפני מחלות מדבקות.
סעיפים 16 ו-18 לאמנת ג'נבה הרביעית בדבר פצועים, חולים ובתי חולים בקרב האוכלוסייה המקומית, קובעים:
"פצועים וחולים וכן אימהות בהריון, יזכו להגנה וכבוד באופן מיוחד" (סעיף 16).
"בשום אופן אין לתקוף בתי חולים אזרחיים ……והצדדים לסכסוך יגנו ויכבדו אותם באופן קבוע".
סעיפים 55 ו-56 לאמנה עוסקים באספקת אוכל וציוד רפואי לאוכלוסייה:
"ככל שהוא מסוגל, מחויב הכוח הכובש להבטיח אספקת אוכל וטיפול רפואי לאוכלוסייה. עליו לספק את האוכל, פריטים רפואיים ודברים אחרים במידה שאין כאלה בשטח הכבוש" (סעיף 55).
"ככל שהוא יכול, מחויב הכוח הכובש, בשיתוף עם השלטונות הלאומיים והמקומיים, להבטיח ולתחזק מוסדות ושירותים רפואיים, בתי חולים וכן שרותי בריאות והיגיינה ציבוריים …..תוך שימת דגש מיוחד לאימוץ והחלת צעדים מניעתיים הנחוצים להילחם בהפצת מחלות מדבקות ומגיפות" (סעיף 56).
בהתייחסה לאיזכור בסעיף 65 של מחלות מדבקות ומגיפות, מפרט ספר הפרשנות הרשמית של הצלב האדום הבינלאומי את מחויבויות של הגורם המנהל את השטח כדלהלן:
"הסעיף מתייחס במיוחד לצעדים מניעתיים הנחוצים להילחם בהפצת מחלות מדבקות ומגיפות. צעדים אלה כוללים למשל, פיקוח על בריאות ציבורית, חינוך הציבור הכללי, חלוקת תרופות, ארגון בדיקות רפואיות וחיטוי, הכנת מלאי של אספקה רפואית, שיגור צוותים רפואיים לאזורי מגיפה, בידוד ואישפוז חולים מדבקים בבית חולים, ופתיחת בתי חולים חדשים ומרכזים רפואיים. ….סעיף 55 מחייב את הגורם המחזיק בשטח לייבא אספקה רפואית נחוצה: כגון תרופות, חיסונים ותרכיבים, למקרה שבשטח חסרים דברים אלה".
סיכום
מבלי להתייחס לגישות המשפטיות או הפוליטיות השונות ביחס למעמד המשפטי של השטחים, ברור שמגיפת הקורונה אינה מכירה בתפיסות אלו, ויש לה את היכולת לפגוע ולהדביק את כל תושבי האזור.
לכן מחויבים ישראל והפלסטינים לפעול יחד להתמודד עם מגיפות ומחלות מדבקות כמו קורונה על מנת להגן עם האוכלוסיות שלהם ולהגן על האזור ככלל.
