המדיניות הכלכלית והביטחונית שמוביל סלאם פיאד בתמיכת המערב הגבירה את המתחים בינו לבין החמאס והפתח. התפטרויותיו החוזרות ונשנות של פיאד מלמדות על מתחים עמוקים וחוסר תיפקוד פוליטי. יתרה מזאת, הן חושפות את הפער הניכר בין ציפיות המערב מפיאד לבצע רפורמות נרחבות, לבין המציאות הנוקשה ברחוב הפלסטיני.
לקריאת המאמר המלא באנגלית: Is the Palestinian Authority Stable Enough for Peace Talks?
ימים אחדים לפני ביקורו הרשמי של יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, בבית הלבן ב- 28 במאי, 2009, הודיע ראש הממשלה הפלסטיני, סלאם פיאד, על התפטרותו השנייה בתוך שלושה חודשים. הצעתו הראשונה של פיאד להתפטר מתפקידו התרחשה בינואר 2009, בעקבות לחץ הולך וגובר מצד הפתח. חזרתו לתפקיד אפשרה לעבאס לקושש ברגע האחרון קואליציה שברירית, טרם צאתו לוושינגטון.
פגישת עבאס-אובאמה רק הגבירה את נחישותו של החמאס להפיל את ממשלת הרשות הפלסטינית. ימים ספורים לאחר שבכירי חמאס כינו את פיאד "בוגד" והבטיחו "רעידת אדמה", כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית וכוחות החמאס פתחו בעימות בקלקיליה, אשר הסתיים במותם של שלושה פעילי חמאס, ביניהם המפקד הבכיר מוחמד סמאן. התנגשות הדמים הזו לא העידה על נכונותה של הרשות הפלסטינית לעקור את תשתית הטרור. למעשה, כפי שאמרו גורמים ביטחוניים של הרשות הפלסטינית לרשת "אלג'זירה", לא הייתה כוונה לפתוח באש על אנשי החמאס, והירי לא נועד אלא להגנה עצמית.
הסכמתו ברגע האחרון של פיאד להישאר בתפקידו ריסנה את ההתנגדות חסרת התקדים לממשלתו החדשה, הן מצד החמאס והן מצד הפתח. למרות שהמוניטין המזהיר לו זוכה פיאד במערב ממשיך לנטוע אמון בלבם של גורמי ביטחון בארצות הברית ובקרב מדינות תורמות במערב, התפטרויותיו התכופות מעידות על מצבה העדין של המציאות הפוליטית הפלסטינית. הן גם מעידות על איומים ביטחוניים ופוליטיים פנימיים חמורים על יציבותה של הפוליטיקה הפלסטינית, שכנראה אינם זוכים לתשומת לב מספיקה מצד המערב.
רבים בישראל ובמערב פירשו את התפטרויותיו של פיאד כצעדים טקטיים שנועדו להשאירו במשרד ראש הממשלה, מתוך הנחה ששיחות הפיוס בין החמאס לפתח יסתיימו בסופו של דבר בכישלון. עם זאת, שתי התפטרויותיו וחזרותיו לתפקיד מלמדות על מתחים עמוקים בהרבה ועל חוסר תיפקוד פוליטי. הבנת ההקשר הפלסטיני של המגבלות הפוליטיות החמורות החלות על פיאד חושפת את הפער הניכר בין ציפיות המערב מפיאד לבצע רפורמות נרחבות ברשות הפלסטינית לבין המציאות הנוקשה ברחוב הפלסטיני. הן הפתח והן החמאס רואים בפיאד גורם המפריע ואפילו המאיים על האג'נדות הפוליטיות שלהם, ודוחים נמרצות את המאמצים שמובילה ארצות הברית באמצעות פיאד.
המדיניות הכלכלית והביטחונית שמוביל פיאד בתמיכת המערב הגבירו את המתחים בינו לבין החמאס והפתח. תחת פיקוחו של פיאד, פועלים כוחות הביטחון הפלסטינים להשלטת חוק וסדר בגדה המערבית. למרות השיפור הניכר במצב הביטחוני בגדה, רבים בפתח קובלים על חוסר ניסיונו הביטחוני של פיאד ועל העובדה שדחק כמה מבכירי הארגון מתפקידי מפתח בתחום הביטחוני. חמאס, מצדו, טוען כי פיאד הוא "מושתל" של ארצות הברית שמטרתו היא לעקור מן השורש את "ההתנגדות". הן החמאס והן גדודי חללי אל-אקצה של הפתח כבר איימו על חייו של פיאד.
ממשלתו של פיאד משקפת למעשה את שאיפתה של ארצות הברית לחולל תהליך רפורמה ברשות הפלסטינית שיוביל את הפלסטינים מעידן הכנופיות, ההתנגדות החמושה והטרור, אל עידן הקמת המדינה הפלסטינית. פיאד ראוי לשבח על מאמציו לקדם את האג'נדה האמריקאית, אך נראה כי אין לו את התשתית הפוליטית שתאפשר לו לשאת את העול הכבד הזה.
