בשנת 1993, כחודשיים לאחר חתימת הסכמי אוסלו, נערכה פגישה מדינית ביני לבין יאסר ערפאת בתוניס. ערפאת חשף בה עמדות טריטוריאליות שהפתיעו את ישראל וחשפו פער מדאיג מול הצהרת העקרונות. מה רבין לא ידע? ומה באמת קרה אחרי הפגישה בקהיר? עדות נדירה זו מספקת הצצה אותנטית למאבק הפוליטי והדיפלומטי מאחורי תהליך אוסלו.
באחת מפגישותיי עם יאסר ערפאת בתוניס, כחודשיים לאחר החתימה על הצהרת העקרונות על מדשאות הבית הלבן בוושינגטון, שוחחנו על עתיד המשא ומתן ועסקנו בהיבט הטריטוריאלי של הרשות הפלסטינית המתהווה. לחרדתי שמעתי את ערפאת טוען כי שטח הרשות ישתרע בעתיד מעין גב בצפון (לחופה המזרחי של הכנרת) ועד לעין גדי בדרום (לחופו של ים המלח). יתר על כן, הוא אמר שהגבעות המשקיפות על יריחו (רכס קרנטל) הן שלו, וכי הוא זקוק להן כדי להציב עליהן את "האנטנות שלו". עם זאת הסכים ערפאת בנדיבותו לאפשר לישראל להציב את האנטנות שלה באותו מקום. כשהגבתי ואמרתי כי תנאי זה לא היה ידוע כלל ועיקר, הוא השיב: "[לולא כן] האם אתה חושב שהייתי מסכים לחתום על הצהרת העקרונות?" ערפאת הוסיף כי אבו עלא – ראש המשלחת הפלסטינית למשא ומתן – התקשר אליו בלילה ואמר כי היהודים מבקשים לשמור בשליטתם את הכביש המהיר שמקשר בין ירושלים לים המלח. "הסכמתי", אמר ערפאת, "בידיעה שהייתה הסכמה מצד ישראל על הנושאים האחרים".
לא האמנתי למשמע אוזניי. ערפאת, בהתייחסו להיבט הטריטוריאלי של פלסטין המנדטורית, טען כי עין גב שלו, וכמוה גם כל השטח המשתרע מיריחו ועד עין גדי! פניתי לעמית שלי, עוזרו של המזכיר הצבאי שליווה אותי, ושאלתי אם רשם לפניו את כל דברי ערפאת. הוא ענה בחיוב. באותו רגע ידעתי שאנחנו בצרות…
בשובי לירושלים עדכנתי את ראש הממשלה בדבר עמדתו של ערפאת. יצחק רבין לא האמין למשמע אוזניו וביקשני לבדוק זאת עם משרד החוץ שלנו. קיבלתי שלושה עמודים על הפגישות באוסלו. לא היה בהם אזכור כלשהו לטענותיו של ערפאת. רבין הקשיב לתדריך שלי, אך עמוק בתוכי יכולתי לראות כי אינו מאמין לי.
ערב הפגישה בקהיר ב-13 בדצמבר 1993 אמרתי לרבין כי אנו על סף משבר, משום שאין סיכוי שנוכל לגשר בין עמדותינו לבין עמדותיו של ערפאת, אולם רבין התעקש לקיים את הפסגה במועד. הוא אף התכוון להציע לערפאת להיפגש בארה"ב בקמפ דיוויד, בחסות ארה"ב, כדי להגיע לידי הסכמה סופית על יישום הצהרת העקרונות.
בפועל נפגש יצחק רבין עם יאסר ערפאת בארבע עיניים. כעבור עשר דקות יצא מהפגישה זועם וסמוק מכעס, נדהם מעמדותיו של ערפאת. הוא פנה למשלחת הישראלית ואמר: "ז'ק צדק, ערפאת באמת מתכוון למה שהוא אומר. חבל שלא נפגשתי עמו לפני שנחתמו הסכמי אוסלו. לא הייתי חותם עליהם!" בישיבת המליאה ציין רבין כי יש כמה נושאים שנויים במחלוקת, וכי הציע לערפאת להיפגש עמו כעבור עשרה ימים כדי לראות אם יש דרך להתגבר על המכשולים. רבין לא התכוון להיפגש עם ערפאת. הייתה זו דרכו לומר לצד השני כי אין הוא מוכן להמשיך בתהליך המשא ומתן. ערפאת יתלונן אחר כך שרבין הבטיח להיפגש איתו כעבור עשרה ימים אך לא קיים את הבטחתו.
אם כך, עולה השאלה: האם רבין "הוּלך שולל" בידי ערפאת — או בידי צוות המשא ומתן שלו עצמו, שלא דיווח על עמדותיו של ערפאת כפי שבאו לידי ביטוי בפגישתו עם רבין?
רבין לא היה בקיא בפרטי ההבנות שהושגו באוסלו. הדבר היה ברור לי בכל פעם שניסיתי להבהיר את מה שנאמר בשולי הדברים באוסלו ולברר אם אכן ניתנו שם לערפאת ההבטחות שאחר כך 'נפנף' בהן בנסותו לעקוף את המהמורות במשא ומתן. העמימות של הצהרת העקרונות היה בה יתרון וחיסרון כאחד: מכיוון שרבין לא הכיר את עמדותיו האמיתיות של ערפאת, הוא הקפיד להוסיף להצהרת העקרונות את "הפרוטוקול המוסכם", שהפך לחלק בלתי נפרד ממסמך העקרונות. ידוע שרבין טען כי בלעדי פרוטוקול זה הייתה הצהרת העקרונות הופכת ל"אסון לאומי". ואכן, במבט לאחור אי-אפשר לדעת מה היה קורה אילו נפגשו רבין וערפאת לפני החתימה על המסמך. חמור מזה, אחרי הפסגה הכושלת עם ערפאת בדצמבר 1993 זעם רבין לאחר שהוכה בתדהמה מעמדותיו של ערפאת.
בבואי לבחון את עבודתי עם ראש הממשלה יצחק רבין בפרספקטיבה של שנים, אני מנסה להבין כיצד התרחשו הדברים באמת. האם רבין יצא למסלול הפלסטיני ברצון, או שמא נסחף למערבולת הדיפלומטית שיצר שר החוץ שלו, שמעון פרס?
עבדתי עם רבין, ואין ספק בלבי שהוא היה ער למגעים המתנהלים באוסלו אך לא לפרטי ההבנות שהוצגו שם, ונראה כי לא ייחס להבנות הללו חשיבות מספקת. לצערו, המערכת הפוליטית הישראלית הייתה גדושה בדמויות פוליטיות ובאנשי אקדמיה שניסו את כוחם במגעים עצמאיים עם בכירי אש"ף, מה שלא הניב תוצאות מלבד פיסות רכילות ומידע על האווירה השוררת בחצרו של יאסר ערפאת.
נותרה התהייה בדבר התעקשותו של רבין להמשיך במשא ומתן. לדעתי יש לכך כמה הסברים:
כבר ב-1992, כשנבחר לראשות הממשלה בפעם השנייה, הביע רבין חשש גדול ואמיתי ממה שכינה "מדינה דו-לאומית". רבין גם חש כי ניחן בכושר מנהיגות שחסר לקודמיו בתפקיד. הוא ראה בעצמו פורץ דרך שלא רק יתווה את הדרך, אלא גם ישכנע את הציבור בישראל כי גישתו היא הנכונה ויצליח להגשים את חלומו של כל ישראלי לשלום. היה גם משקל לעובדה שהסכם השלום היחיד אז, בין מצרים לישראל, נעשה בידי שלטון הליכוד הימני בראשותו של מנחם בגין. רבין רצה גם הוא להיזכר כ"עושה שלום" וכמי ששם קץ לסכסוך הישראלי-פלסטיני.
באוגוסט 1993 אמר גורם פלסטיני בכיר לשגריר מצרים בישראל, מוחמד בסיוני, כי "ישראל היא שמספקת כעת חמצן לאש"ף" וכי בלעדי ישראל היה אש"ף גווע ממחסור במשאבים, בשעה שמוסדותיו קורסים והנהגתו של ערפאת מתערערת. מידע זה רומם את רבין. באותם ימים רווחה התחושה שאי-אפשר להגיע לידי הסדר עם הפלסטינים, וכך כנראה תפס רבין את הקבוצה שניהלה את השיחות באוסלו — עד שהתברר כי הושגה שם התקדמות של ממש. מנקודת מבטו של רבין, שיחות אוסלו עמדו בשניים משלושת התנאים שהציב להצלחת כל משא ומתן עם 'שחקן' ערבי: לא דלף מהן מידע והן נערכו עם משלחת פלסטינית נפרדת, אף שלא התנהלו בחסות אמריקנית אלא בסיוע נורווגי. מצב זה שִחזר את הקשר שרקם משה דיין עם הגנרל המצרי תוהמי במרוקו בדרך להסכמי קמפ דיוויד.
מבנה אישיותו של רבין, החשדנות הכפייתית שלו, המידור שהנהיג, הערכתו הנמוכה כלפי דיווחים מודיעיניים, יחסיו המתוחים עם ראש המודיעין הצבאי והעובדה שאיש לא ידע על המשא ומתן שמתנהל באוסלו — כל אלה המריצו אותו להמשיך במדיניות ההסתרה שלו. עם זאת חל שינוי בעמדתו כאשר השתנה נתון אחד בסיסי: כשנודע לרבין שהמגעים הניבו הסכמה על הצהרת עקרונות, הוא מיהר לצרף לשיחות את היועץ המשפטי של משרד החוץ, יואל זינגר, והורה לו להיכנס בעובי הקורה בכל הנוגע להסדרת התנאים. ברם, עד שזה קרה, הצהרת העקרונות כבר נחתמה ונותר מעט מאוד לעשות מלבד לברך על המוגמר.
ביום שישי שלפני החתימה על הסכמי אוסלו בבית הלבן הסביר ראש הממשלה כי שלא כהסכמי שלום עם סוריה ומדינות אחרות, ההסכם עם הפלסטינים הפיך. הוא שב והדגיש כי ישראל יכולה תמיד לחזור לשטח שהיא אמורה למסור לערפאת, בלי להסתכן במלחמה כוללת ומכבידה. ייתכן שהייתה זו דרכו לנסות לשכנע את מתנגדיו לאמץ את גישתו כלפי הפלסטינים. אבל המציאות שהתבררה לאחר 1993 הוכיחה כי כבר אין דרך לחזור למצב ששרר בשטחים מאז מלחמת ששת הימים.
סיבה מרכזית לכך הייתה בוודאי חוסר הרצון של רבין לחזור אל הציבור הישראלי ואל דעת הקהל בעולם ולהכריז כי הוא נסוג מההסכם עם הפלסטינים. ממשלת רבין, שנשענה על רוב שברירי של קול אחד, לא הייתה שורדת לנוכח עמדה כזו, ואמינותו של רבין כמנהיג הייתה מתערערת. יתר על כן, שר החוץ ויריבו הנצחי, שמעון פרס, היה מנצל הצהרה זו להשגת יתרון על רבין במפלגת העבודה.
לבסוף, רבין לא ראה בעמדותיו של ערפאת אִיום. בלשון המעטה, רבין לא ייחס להן שום חשיבות כל עוד ידע שעמדות ישראל נשמעות ומתקבלות. ערפאת היה יכול לדרוש מה שהוא רוצה. לא היה סיכוי שרבין יקבל את גחמותיו. הקמפיין שיזם רבין לאחר כישלון הפסגה עם ערפאת והמשוב החיובי שקיבל ממנהיגים בעולם, מארה"ב ומכמה ממדינות ערב, גרמו לו להאמין שההגנה האמיתית של ישראל מפני ה"פנטזיות" של ערפאת היא הנספח להצהרת העקרונות המכונה "הפרוטוקול המוסכם" שערפאת חתם עליו, ואשר – כאמור – היה תרומתו הישירה והחשובה ביותר של רבין להסכמים הללו כדי לשמור על האינטרסים של ישראל.
בין רבין לערפאת לא שררה אהבה, ולניסיון הרומנטי לתאר ידידות אמיתית ביניהם לא היה בסיס במציאות. לא היה מדובר אלא במפגש אינטרסים גרידא בין שני מנהיגים שכל אחד מהם פועל לפי סדר יום משלו. רבין דיבר על היפרדות לשלום, לא על הזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני. עד יומו האחרון הוא נשאר בעמקי נשמתו איש צבא אוחז חרב, אף שבהחלט היה מוכן לנסות את הערוץ הדיפלומטי. רבין לא קרא להקמת מדינה פלסטינית עצמאית לצד ישראל, ובוודאי לא דיבר על גבולות 67'. הוא דיבר על ישות פוליטית — קצת יותר מאוטונומיה ופחות ממדינה — שתהיה מחויבת לעמוד בהסכמים פדרטיביים או קונפדרטיביים עם ישראל וירדן.
במבט לאחור על תהליך אוסלו כולו יש לתהות: האם היה רבין מוכן לחתום על ההסכם היום, כפי שהודיע לפמלייתו בדצמבר 1993, אילו ידע על ההשלכות של שתי אינתיפאדות על הציבור הישראלי, על רשות פלסטינית מושחתת ומפולגת ועליית חמאס והג'יהאד האסלאמי בעזה, על הפעילות החתרנית של איראן וחיזבאללה בעזה וביהודה ושומרון, על ההיתקלויות הצבאיות הרבות עם חמאס והג'יהאד האסלאמי ועל אלפי הרקטות ובלוני התבערה שנחתו בישראל, הרסו מבנים ושרפו שדות?
רבין היה בראש ובראשונה איש צבא. הוא לא היה מהסס להפעיל את צה"ל כדי לדכא כל התקוממות. טעותו הגדולה ביותר הייתה שהוא נתן לשמעון פרס ולאנשי צוותו (ה"בלייזרים" של פרס, כפי שכונו) להובילו למצב בלתי אפשרי ולגרום לו להאמין כי פיוס אמיתי אומנם ייתכן. כבר ביום הראשון לבואו של ערפאת לעזה נעצרה השיירה שלו: בתא המטען של מכוניתו היו שלושה מחבלים מבוקשים. כעבור כמה ימים, בחיפוש באחד המטוסים שנחתו בשדה התעופה בדהנייה, שהוכשר במיוחד כדי לאפשר לפלסטינים קשר ישיר עם העולם החיצון, נמצא מצבור של כלי נשק שהוברח לרצועת עזה. על רבין היה לדעת כי ערפאת ינסה כל תעלול אפשרי כדי לשטות בישראל. לאחר שצה"ל הביס את הפלסטינים בלבנון במחיר של מאות קורבנות, רבין הוא שפתח לערפאת את הדלת לשטחים מתוך אמונה מוטעית שערפאת השלים עם קיומה של ישראל כמדינה יהודית עצמאית.
