תמונות המחאות ההמוניות בתוניסיה וקהיר שהגיעו לאירופה וארה"ב, הפיחו בלב רבים את התקווה שהנה, סוף סוף השאיפה לדמוקרטיה הגיעה לעולם הערבי. בעשורים קודמים התפתחו משטרים דמוקרטיים בדרום אמריקה ובעיקר במדינות שהיו חלק מהגוש הסובייטי. התחושה שהתקבלה היתה שהחל מומנטום לטובת צורת ממשל דמוקרטית גם ברחבי המזרח התיכון. עידן חדש בו שלטון אזרחי יחליף את המשטרה החשאית והצבא, ומשטר הדיכוי יוחלף בתפיסות של כבוד לזכויות אדם. הכותרות בעיתונים הכריזו על "אביב ערבי" המסמל את לידתה של תקופה חדשה ותקוות לעתיד.
עבור ישראל, שאלת הכיוון בו נמצא המזרח התיכון היא קרדינלית. שהרי, לו העולם הערבי היה באמת ובתמים צועד לקראת ממשל דמוקרטי, הדבר היה מפחית מהאיומים המסורתיים על ישראל. כזכור, אחד האתגרים האסטרטגיים המרכזיים בפניהם ניצבה ישראל מאז 1948 נבעה מגודלם של הצבאות הסדירים שהחזיקו מדינות ערב לעומת צה"ל המסתמך במידה רבה על עוצבות מילואים. סיבה מרכזית לגודלם של הצבאות הסדירים במדינות ערב היה הצורך של המשטרים לשמור על שלטונם והיכולת לדכא את בני עמם במידת הצורך. דבר זה יצר א-סימטריה כמותית עצומה לטובת צבאות ערב במשך שנים רבות. ללא ספק, מזרח תיכון דמוקרטי שאינו נשען על כידונים ושבו יש הוצאות מועטות יותר על בניין הכוח הצבאי, הוא דבר שעולה בקנה אחד עם האינטרסים הישראליים.
כאשר הנשיא אובאמה התייחס בשבוע שעבר בנאומו במחלקת המדינה לקווי 67', המטרה המרכזית של דבריו היתה להתמקד במהפיכה המתרחשת ברחבי המזרח התיכון. אובמה דיבר על השאיפה לסייע למהלכים היסטוריים אלה. הוא צדק בכך שבמשך דורות מנהיגי המזרח התיכון נהגו להסיט את התלונות והזעם כלפי המשטר ולנתב אותו, מדרישות לרפורמות פוליטיות לזעם כלפי המערב או לישראל כמקור לכל מצוקותיהם. מסיבה זו הן לארה"ב והן לישראל ישנו אינטרס בהצלחת המהפיכות הערביות. אובמה הסביר שהשינוי אותו הוא רואה בעיניי רוחו עלול לקחת שנים רבות. ועדיין, הוא רואה את המגמה הדמוקרטית שהחלה בתוניסיה ובמצרים כתהליך בלתי ניתן לעצירה.
עם זאת, בארה"ב גוברים הקולות שהפכו לסקפטים יותר ביחס לאביב הערבי. ב-22 במרץ, 2011, הודה שר ההגנה רוברט גייטס בראיון ל"וושינגטון פוסט": "אני חושב שעלינו להיות ערים לעובדה שהתוצאות לא נקבעות מראש ושאין הכרח שהכול יסתיים בסוף טוב… אנחנו מגששים באפילה ואף אחד לא יודע מה תהיה התוצאה".
העיתונים המובילים בארה"ב החלו אף הם להעלות שאלות ביחס למגמות של המהפיכות הערביות. ב-13 במאי פרסם ה"וושינגטון פוסט" ניתוח ארוך שכותרתו "התדרדרות מאיימת על התקווה לאביב ערבי". בגוף הפרשנות נכתב: "בשעה שהאביב מתחלף לקיץ, אירועים ברחבי האזור מקבלים תפנית חשוכה ומרושעת יותר בו הסיכויים לעתיד טוב יותר כבר אינם מובטחים". המאמר מציין, כי "הסילוק המהיר של נשיאי תוניסיה ומצרים והמעבר השלטוני החד שבא בעקבותיהם, הובילו לחודשים של שפיכות דמים ומעשי אלימות רבים יותר ברחבי העולם הערבי שרק הדגישו את הכוח שעדיין קיים בידי אוטוקראטים לאחר דורות של דיקטטורה".
כמו-כן, בעמוד הראשי של ה"ניו-יורק טיימס" ב-22 למאי הופיע מאמר פרשנות נוסף עם מסקנות דומות שכותרתו "תקוות ההתעוררות הערבית מאויימת". המאמר מתאר כיצד האסלאמיסטים, שבסיס כוחם נמצא במרכז תוניסיה, מאיימים על עמדות הכוח שהשיגו המפלגות הפוליטיות החילוניות שבסיסן בערי החוף. ההערכה היא שאם האסלאמיסטים ייבחרו להנהגה, הצבא יחזור ויתפוס את השלטון. במצרים הצבא עדיין בשלטון. בנוסף גובר המתח בין פוליטיקאים מוסלמים לבין המיעוט הקופטי, לאחר שכנסיות של אלו האחרונים הפכו מושא להתקפה. בעבר, ניצלו המשטרים הישנים בעולם הערבי את ההבדלים בין קבוצות אתניות ודתיות על מנת להישאר בשלטון. התקווה שהתפשטות ערכי הדמוקרטיה תסייע לחברות ערביות להתאחד הוחלפה בחשש מפני השסעים המעמיקים על רקע דתי, אתני או שבטי. האביב הערבי הביא לכך שהמזרח התיכון הוא מקום הרבה פחות יציב.
הסכנה המוחשית ביותר לאביב הערבי מגיעה מצד האחים המוסלמים. בתחילת המהפיכה במצרים, האחים המוסלמים שמרו על פרופיל נמוך. פרשנים העריכו את יכולתם האלקטורלית בכ-20% מהמושבים בפרלמנט והארגון הודיע כי הוא לא יציג מועמד לבחירות לנשיאות. כעת האחים המוסלמים טוענים שהם יכולים להשיג 50% מהמושבים בפרלמנט המצרי וכבר יש להם מועמד לתפקיד הנשיא. ראש הממשלה הירדני, מערוף אל-בח'ית, התלונן על כך שהסניפים המצריים והסוריים של ארגון האחים המוסלמים תיאמו את גלי המחאה האחרונים בעמאן בשיתוף עם הסניפים של האחים המוסלמיים בירדן. כמו החמאס בעזה, סניפי האחים המוסלמים במצרים וירדן גינו את ארה"ב על חיסול אוסמה בן לאדן ובכך הוכיחו שוב את האוריינטציה הג'יהאדיסטית שלהם.
על אף כל זאת, יש המתייחסים לאביב הערבי כאל תהליך שכבר הושלם בהצלחה ומבקשים מישראל ליטול סיכונים לטובת התהליך המדיני. אולם במציאות כזו של חוסר וודאות אסטרטגי מוחלט ביחס למרחב המזרח תיכוני, מציאות בה ישראל איננה יכולה לדעת בוודאות מי משכנותיה תהיה קיימת בעוד עשר שנים, ברור שטווח הסיכונים שישראל יכולה לקבל על עצמה הוא מוגבל יותר והיא צריכה לפעול בתבונה רבה.
לא מדובר בגישה של "הכול או כלום". על ישראל לתמוך בשינויים דמוקרטיים בעולם הערבי, אך עלינו גם להכיר בסימנים המעידים על כך שהשמיים מתחילים להתקדר, והאביב הערבי עלול להפוך מהר מאוד לסתיו.
המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום"
הבלוג לעיל משקף את דעת הכותב בלבד ואיננו מהווה עמדה רשמית של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
