ישראל נכנסת לישורת האחרונה לפני קיום אירוע תרבות בעל חשיפה בינלאומית: האירוויזיון. כל משתתפי האירוויזיון כבר נחתו בארץ ומקיימים כרגע חזרות כשברקע מתנגנים להם צלילי 'צבע אדום'. בכיר פלסטיני מעזה שהיה מעורב במו"מ מול ישראל (בתיווך מצרי) צוטט בעיתון הלבנוני 'אל אחבאר' כאומר "אם ישראל תתמהמה בביצוע ההבנות – נקלקל את האירוויזיון". לכל הפחות יש בכך להעיד על מודעות לחשיבות האירוע ועל היכולת הפלסטינית לפגוע בו. שני טילים לכיוון תל אביב יומיים לפני קיום האירוע – יביאו ככל הנראה לביטול האירוויזיון. דבר זה ברור להנהגה היושבת בירושלים כמו גם לאלו היושבות ברמאללה ובעזה. ההנהגות בעזה ורמאללה מציגות כלפי חוץ מודלים שונים של התנגדות: בעוד החמאס מאיים לבטל את האירוויזיון בפעולה צבאית (שיגור), ההנהגה ברמאללה משליכה את יהבה על גורמים מן החוץ שיחרימו את האירוע, כחלק ממגמת הדלגיטימציה שהיא מקדמת. בנוסף, סבב האלימות הנוכחי בעזה מאפשר מודל משותף: חמאס והג'יהאד האסלאמי מנהלים מאבק מזויין שמחייב את ישראל לתגובה צבאית. תגובה צבאית זו, על תמונות הזוועה שלה, תשמש בידי ארגוני הדלגיטימציה כמנוף לחץ על משתתפי האירוויזיון.
בעוד כוחות הביטחון הישראלים אמונים על מניעת איומים הקשורים הנובעים מאלימות פיזית כגון שיגורים, פיגועים והתפרעויות, איומי הדלגיטימציה והקריאות לחרם מטופלים בעיקר על ידי גורמים אזרחיים. האירוויזיון מספק אם כן הזדמנות לבחון את פעילותם של ארגוני ומנגנוני הדלגיטימציה השואפים להביא לביטול האירוויזיון בישראל. מאמר זה בא לאפיין את מוקדי הכוח, השחקנים ותהליכי קבלת ההחלטות הקשורים במנגנון האירוויזיון, על מנת לאפשר דיון ריאלי באיומים האזרחיים המלווים את האירוע.
הדיון הציבורי והניסיונות להטיל חרם על קיום האירוויזיון בישראל מתנהלים בשלושה מעגלים:
- המועמדים
- המדינות ותאגידי השידור הלאומיים.
- תאגיד השידור האירופאי.
- המועמדים: מרגע שנבחרו, זוכים כל מועמדי האירוויזיון לפניות, ניסיונות שידול ואיומים הקוראים להם להימנע מהשתתפות באירוע. הביוגרפיה של המועמד היא שקובעת את הנראטיב של המתקפה: מועמדים חברי הקהילה הגאה יספגו ביקורת על פי ההיגיון של אפנת ה-INTERSECTIONALITY, לפיה כל המיעוטים המדוכאים סובלים למעשה מאותו מנגנון כוח ולפיכך מתחייבת ביניהם סולידריות פעילה. מועמדים מוסלמים יסבלו יותר מאחרים – כפי שהוכח כבר במקרים קודמים של ניסיונות חרם תרבותי. במקרה כזה הם יואשמו לא רק בשיתוף פעולה עם 'מדינת האפרטהייד ישראל', אלא בבגידה באומה הערבית ובאיסלאם. אם אכן קיים סיכון לאלימות נקודתית כנגד המועמדים הרי שהוא אינו נובע ישירות מארגון ה-BDS, אלא מהיחס של קבוצות ערביות/מוסלמיות באירופה כלפי מי שייתפש בעיניהם כבוגד באסלאם או בערביות. דוגמא מובהקת למועמד כזה הוא המועמד הצרפתי בילאל חסאני: הומוסקסואל ססגוני שהוא גם בן למהגרים מוסלמים ממרוקו, שלא במפתיע הוא זוכה למתקפה אלימה ואף איומים ברצח מגורמים שדרשו כי יחרים את האירוע. חסאני הגיש תלונה במשטרה כנגד פעילים שאיימו על חייו והבהיר כי הוא מתעתד להגיע לישראל למרות ההתנגדות. מועמדים אחרים ממוצא ערבי/מוסלמי כגון הנציגה האלבנית ג'ונידה מאליקי, הנציג האיטלקי אלחנדרו מחמוד (בן לאב מצרי), נציג סן-מרינו אחמד סרהאט, צפויים גם הם לסבול ממתקפה דומה.
חשוב לציין כי תאגיד השידור האירופאי מספק מעטפת תומכת למועמדים ומתדרך אותם כיצד להתמודד ולהתייחס לקריאות לחרם. מתמודדי האירוויזיון לרוב אינם אמנים מוכרים ומבוססים (כמה מאתנו שמעו על נטע ברזילי לפני הזכייה?) ולרוב לא ימהרו לוותר על הופעה באירוע השירה המסוקר והנצפה ביותר בעולם והחשיפה הנלווית לה. היה ומועמד כלשהו יביע עמדה פוליטית ו/או יצהיר שלא יופיע בישראל – סביר שינזף ובמידת הצורך אף יוחלף על ידי רשות השידור המקומית. בהינתן שערכו של אקט ההחרמה טמון בעיקר בחשיפה התקשורתית שהוא משיג – לתאגיד יש יכולת להוציא את המרכיב הזה מהמשוואה על ידי שימנע מלתת במה/זמן מסך לאמנים תומכי חרם.
- המדינות ותאגידי השידור הלאומיים: במספר מדינות מתנהל שיח ציבורי ערני שנתמך על ידי הדרג הפוליטי או אפילו מגיע ממנו. הדבר החשוב לזכור בנוגע לדיון זה הוא כי באופן פורמאלי למערכת הפוליטית אין כלל את הכלים או היכולת להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות של תאגיד השידור האירופי. מכאן שאת ההצהרות היוצאת מהמערכות הפוליטיות השונות יש לראות כהצהרות של פוליטיקאים ותו לא.
- המקרה האוקראיני מספק הצצה מעניינת אל תהליכי קבלת החלטות של תאגיד השידור המקומי בקונטקסט של פוליטיזציה:
תאגיד השידור האוקראיני NOTU קיים תחרות לבחירת המועמד לאירוויזיון. הזוכה – זמרת בשם MARUV (Anna Korsun) נשאלה בשידור חי האם היא רואה עצמה כפטריוטית אוקראינית, ואם כן מדוע היא מבצעת סיבובי הופעות ברוסיה הנמצאת במצב של קונפליקט עם אוקראינה. הזמרת השיבה כי האירוויזיון הוא תחרות א-פוליטית וכי 'לא כל הרוסים הם אנשים רעים', אך למען הזכות לייצג את אוקראינה היא מוכנה לוותר על סיבוב ההופעות הבא שלה ברוסיה., תשובתה זכתה לגינויים פומביים והובילה לדיון ציבורי-לאומני חריף. בנוסף התברר כי הזכויות לשיר עמה היא התעתדה להופיע בישראל שייכות למעשה לחטיבה הרוסית של חברת WARNER MUSIC, כך שכל התמלוגים והרווח הכלכלי מהשיר אמורים לזרום לידיים רוסיות. בשלב הבא היה אמור להיחתם חוזה בין המועמדת לבין התאגיד האוקראיני, אך הזמרת יצאה בהצהרה כי לא תחתום על החוזה מכיוון שהוא דרקוני, מכפיף אותה לרצונו של התאגיד באופן בלתי סביר ומחייב אותה להביע תמיכה בפוליטיקאים אוקראינים ובאוקראינה על פני רוסיה.
As I said before, I was willing to cancel the concerts in Russia. The main differences were caused by other clauses of the agreement, which, if I sign, become enslaving for me. I am a citizen of Ukraine, pay taxes and sincerely love Ukraine. But I am not ready to come up with slogans, turning my stay at the contest into promotions of our politicians. I am a musician, not a beat in the political arena.
לאחר סירובה של הזמרת לחתום על החוזה שיאפשר לה לייצג את אוקראינה באירוויזיון, פנה התאגיד האוקראיני אל מי שהגיעו למקומות השני והשלישי בתחרות, אך גם אלו סירבו. בשלב הזה הודיע תאגיד השידור האוקראיני כי בשל פוליטיזציה אוקראינה לא תשתתף השנה בתחרות.
באוסטרליה מפלגת הירוקים העלתה לדיון את סוגיית החרמת האירוויזיון כמחאה נגד הסגר על רצועת עזה. נציג רשות השידור המקומית, שהוא למעשה מקבל ההחלטות הרלוונטי לנושא, ענה כי ישראל זכתה ואף אירחה את התחרות בעבר וכי ברוח האחדות המאפיינת את התחרות – לא ניתן לדמיין מצב בו אוסטרליה תחרים או לא תשדר את האירוע.
- העצומה האיסלנדית להחרמת האירוויזיון זכתה לתהודה גם מחוץ לאי (18,000 מתוך 340,000, דהיינו כחמישה אחוזים מהאוכלוסייה חתמה על העצומה). במסגרת הדיון העירני בנושא מוזיקאי איסלנד שייצג בעבר את המדינה באירוויזיון (Páll Óskar) נתפס באמירה אנטישמית בשידור חי ונאלץ להתנצל פומבית. רשות השידור המקומית הודיעה על קיום פגישה בה תיבחן את סוגיית השתתפותה בתחרות. לא ידוע אם הפגישה המדוברת אכן התקיימה ומה נאמר בה, אך התאגיד המקומי אישר סופית את השתתפותו ומכאן שהדיון נסוב בשלב זה סביב המועמד האיסלנדי – להקת HATARI, ולא סביב המדינה או תאגיד השידור שלה. המועמדים האיסלנדים, להקת HATARI, הביעה מהרגע הראשון סולידריות כלפי האג'נדה הפלסטינית וכבר הזמינה את ראש הממשלה נתניהו לקרב היאבקות איסלנדי מסורתי. קריאת תגר זו, ילדותית ומצחיקה ככל שתהיה, צריכה לשמש לנו כתמרור אזהרה הבא ללמדנו כי חרם והימנעות אינם בהכרח האפשרויות הבלעדיות להבעת מחאה (כפי שמתחייב מתקנון ה-BDS). במצב של חרם, האמן למעשה מוותר על שפתו שלו – השפה האמנותית – ומכפיף אותה לתכתיבים של שפה שונה – זו הפוליטית. אך הספקטרום הפוסט-מודרני של פעולות מחאה אזרחיות באירופה ובעולם המערבי כולל כיום רכיב אומנותי מובנה ואמנות מהווה טקטיקה סטנדרטית לאקטיביזם עד לכדי שהצמיחה מונח חדש : ארטיביזם/ARTIVISM. פעולת ARTIVISM, או 'פיגוע תרבות' הם תרחישים סבירים בהרבה מהחרמה, מה עוד שפעולה כזו גם מבטיחה לאמן חשיפה. ככלל, אמני האירוויזיון אינם בהכרח אמנים מוכרים בעלי קריירה מבוססת. בתור שכאלה הם לא ימהרו לוותר על החשיפה הנלווית לאירוע טלוויזיוני בינלאומי, אלא אם כן אקט המחאה שלהם יביא לחשיפה שוות-ערך מזו שתושג על ידי השתתפות בתחרות. הלהקה האיסלנדית מסתמנת בתור ה'פייבוריטית' לביצוע אקט שכזה.
- תאגיד השידור האירי אישר את השתתפותו בתחרות. תחרות האירוויזיון זוכה באופן מסורתי לעניין רב באירלנד והיא אף מחזיקה בשיא הזכיות בתחרות (אירלנד ניצחה בתחרות 7 פעמים, כולל 3 פעמים ברציפות). מצד שני אירלנד היא אחד ממוקדי ה-BDS הפעילים והקולניים ביותר והנושא הישראלי זוכה לדיון ציבורי מונוליטי. איגוד האמנים האירי הצהיר כבר לפני שנים כי הוא מחרים את מדינת ישראל בגלל יחסה לפלסטינים. הצהרה זו זוכה עכשיו לתחייה מחודשת ביחד עם הצהרות דומות מצד איגודי עובדים של שלל המקצועות המרכיבים את עולם התרבות: זמרים, רקדנים, במאים, עובדי במה ועוד. לקריאה לחרם הצטרפו גם אמנים מוכרים וזוכה אירוויזיון לשעבר, יחד עם נציגי ציבור מכהנים והמנגנון הרשמי של מפלגת השין פיין. התאגיד הודיע כי בכוונתו להשתתף בתחרות, אם כי לא יפעל כנגד מי מעובדיו שמסיבות אידיאולוגיות יסרב להיות מעורב בהפקה. הדיון הציבורי באירלנד צפוי להמשיך ולהחריף עד לרגע פתיחת התחרות, אך הסיכויים שאירלנד תבחר בחרם – קלושה. הזמרת האירית לינדה מרטין שהובילה את אירלנד לזכייה בתחרות בשנת 1992 הצהירה על התנגדות עקרונית לחרם ואף תופיע ככל הנראה בארץ כחלק מאירועי האירוויזיון. אך ההצהרה לא עוררה דיון ציבורי בנושא אלא 'נבלעה' ברעש התקשורתי של סבב האלימות הנוכחי בעזה.
- חשוב לזכור שהגורם המנהל את האירוויזיון הוא לא ישראל אלא תאגיד השידור האירופאי, שעובד מול תאגידי השידור המקומיים בכל מדינה. מצב זה עובד במובהק לטובתה של ישראל, שכן גוף חיצוני ובלתי-מזוהה לוקח על עצמו למעשה את תפקיד האיש הרע. תאגיד השידור האירופאי, מתוך רצון לשמור על מותג האירוויזיון, לא יאפשר קישור שלו אל דיון פוליטי-אקטיביסטי. השיח התאגידי מטבעו נוטה להתרחק מהצהרות ואקטים פוליטיים מובהקים ופעולות של פרטים לא משפיעות עליו כל כך מהר. תאגיד השידור האירופאי הוא גוף על-לאומי ולפיכך קשה מאוד להכפיף אותו לדרישות של קבוצה לאומית זו או אחרת. האירוויזיון הוא אחד המותגים המבוססים בהיסטוריה המשודרת. קשה מאוד להפעיל עליו לחץ חיצוני. התוצאה היא שהתחרות תתקיים ויהיה מה. מכיוון ששום רשות שידור אינה מחרימה את ישראל – ההחלטה הזו נותרת בידי המתמודדים עצמם.
לתאגידי השידור ישנה גם היכולת לצמצם את הכיסוי התקשורתי ממנו נהנה מנגנון החרם על מנת לשמור על שקט תעשייתי בנושא. למעשה מדובר באירוע מרתק בעבור חוקרי תקשורת, במהלכו יהיה ניתן להפיק לקחים בנוגע ליכולתו ונכונות של תאגיד שידור 'להחניק' אג'נדה בה תמך באופן מסורתי לטובת אג'נדה או מותג חלופי (במקרה זה האירוויזיון). במידה ומועמד כלשהו אכן יצהיר על החרמת האירוע – תאגיד התקשורת המקומי יכול 'להטביע' את הידיעה ולא לתת לה מקום בלוח השידורים המקומי.
השיח המקצועי סביב האירוויזיון מתנהל בשפה תאגידית, שאינה משאירה מקום לאג'נדות פוליטיות ספציפיות, על אחת כמה וכמה כזו הנוגעת למיעוט אתני ספציפי. יתכן והתקשורת האירופאית יודעת להעריך אף טוב מאתנו את כוחו של מנגנון החרם מכיוון שהיא זו ששימשה לו שופר ומכפלת כוח. למעשה, אם הקמפיין להחרמת האירוויזיון בישראל יהיה אלים ודורסני כמו ניסיונות חרם אחרים בתחום התרבות – תאגידי השידור האירופאים עוד עלולים להסיק מסקנות בנוגע לתנועה אותה טיפחה.
מרגע שתאגיד השידור המקומי במדינה מאשר את השתתפותו בתחרות הוא מחויב להפקיד פיקדון כספי משמעותי בידי תאגיד השידור האירופאי המרכזי, אשר לא יוחזר לה במקרה והתאגיד המקומי יבטל את השתתפותו. התאגידים המקומיים אף צפויים להיקנס בסכומים הולכים וגדלים במידה ויבטלו השתתפותם בסמיכות זמנים לתחרות.
בנוסף, ניכר כי תאגיד השידור האירופי עושה כמיטב יכולתו להתעלם מרעשי הרקע שמייצר מנגנון החרם. כל ההצהרות שיצאו מהתאגיד היו טכניות ויבשות: אירוע א-פוליטי, חגיגה של שונות והכלת ה'אחר' בלי התייחסות פרטנית לאג'נדה כלשהי, פלסטינית או אחרת. בלי הנחות.
היכולת לעשות זאת מעוגנת בתקנון האירוויזיון, הקובע בין היתר את הדברים הבאים:
- כל תאגידי השידור המקומיים מחויבים לפעול כנגד פוליטיזציה של התחרות;
- כל תאגידי השידור המקומיים מחויבים למנוע קידום, נוכחות או אפילו אזכור, במפורש או במשתמע, של כל אג'נדה פוליטית, חברה מסחרית, מותג או מוצר, במהלך התחרות או במתחמים הפיזיים בהם התחרות עושה שימוש (כפר האירוויזיון, מרכזי התקשורת, אולם האירועים ועוד);
- חריגה מכלל זה עלולה להביא לפסילת מועמדים.
2.6 Non-political event
The ESC (Eurovision Song Contest) is a non-political event. All Participating Broadcasters, including the Host Broadcaster, shall ensure that all necessary steps are undertaken within in their respective Delegations and teams in order to make sure that the ESC shall in no case be politicized and/or instrumentalized.
All Participating Broadcasters, including the Host Broadcaster, shall ensure that no organization, institution, political cause or other cause, company, brand, product or service shall be promoted, featured or mentioned directly or indirectly during the Event.
No messages promoting any organization, institution, political cause or other, company, brand, products or services shall be allowed in the Shows and within any official ESC premises and/or event (i.e. at the venue, during the Opening Ceremony, the Eurovision village, the Press Centre, the Press Conferences, etc.).
A breach of this rule may result in disqualification. The lyrics and/or performance of the songs shall not bring the Shows, the ESC as such or the EBU into disrepute. No lyrics, speeches, gestures of a political, commercial or similar nature shall be permitted during the ESC. No swearing or other unacceptable language shall be allowed in the lyrics or in the performances of the songs. https://eurovision.tv/about/rules
הפרספקטיבה הפלסטינית
בהתאם למדיניות הפלסטינית הנוכחית שתומכת בהצטרפות ופעילות בגופים ואירועים בין לאומיים, ניתן היה לצפות שהפלסטינים ינסו גם הם להתקבל לאירוויזיון ולנצל את הפלטפורמה כחלק מהמאבק הלאומי. לכאורה הדלת הזו פתוחה בפניהם, שכן שגיאוגרפית הפלסטינים הם חלק מאירופה בערך באותה מידה בה ישראל היא חלק מאירופה. אך הפלסטינים אינם זכאים להשתתף בתחרות בראש ובראשונה מכיוון שרשות השידור הפלסטינית אינה חברה בתאגיד השידור האירופאי (תנאי מקדים להשתתפות בתחרות). היה ומשרדי הרש"פ היו מתגייסים למשימה סביר שהיו מוצאים דרך להצטרף לתאגיד ולייצג עצמם באירוויזיון, אולם ישנם גם שיקולים כנגד הצטרפות:
- הצטרפות לאירוויזיון לצד ישראל מהווה אקט של נורמליזציה, מילה גסה בשיח הפוליטי הפנים פלשתיני, בעוד אי-הצטרפות מהווה חרם בפני עצמה.
- ישנו רקורד של התנגדות ערבית לישראל באירוויזיון הכולל בין היתר את התקריות הבאות:
- בשנת 1978 ירדן שידרה את התחרות תוך שהיא משמיטה את השיר הישראלי. משהתברר שהשיר (אבניבי) זכה – הודיעה רשות השידור הירדנית שהזוכה היא בלגיה. ישראל לא הוזכרה.
- לבנון הייתה מתוכננת להשתתף בתחרות בשנת 2005, אך משהובן כי רשות השידור הלבנונית מתכוונת לצנזר את השיר הישראלי הבהירה רשות השידור האירופי כי הדבר יהווה הפרת חוזה. לבנון נאלצה לפרוש מהתחרות תוך שרשות השידור האירופאית משיתה עליה קנס כבד.
אולם האינדיקציה העדכנית ביותר לגבי הפרספקטיבה הפלסטינית היא ככל הנראה מאמר הנושא את הכותרת "האירוויזיון טובע בביצת הגזענות הישראלית" שפורסם בחמישי לפברואר ב'אל-חיאת אל-ג'דידה', העיתון הרשמי של הראשות הפלסטינית שעורכיו הם מינוי ישיר של אבו-מאזן.
להלן עיקרי הדברים:
"הכוונה הייתה לקיים את האירוע בירושלים 'הכבושה', אולם בשל המאמצים הפלסטינים המתואמים הוא הועבר לחיפה. הדבר המוזר הוא כיצד איגוד השידור האירופאי חושב מלכתחילה/בכלל לקיים את התחרות על אדמה פלסטינית כבושה או במדינה שכובשת את אדמת האחר באמצעות כוח ומפרה את החוק הבינ"ל ואת זכויות האדם בכל רגע נתון. הדבר החשוב ביותר הוא ההתנהלות הגזענית, לא רק נגד הפלסטינים באדמות הכבושות משנת 67', אלא בתוך ישראל עצמה נגד הציבור הפלסטיני הערבי, ואפילו נגד האתיופים.. הדבר המסוכן ביותר שישראל שאפה להעניק לגיטימיות לכיבוש שלה ולסיפוח הבלתי חוקי של ירושלים, ולהלבין את ההתנחלויות באמצעות התחרות. הניסיונות הללו של ישראל עודם קיימים ויכולים להתממש, שכן אין שום עירבון אל מול ההונאה הישראלית.. יש לציין את המאמץ הקולקטיבי של תנועת החרם, רשות השידור והטלוויזיה, משרד החוץ, וגורמים נוספים פלסטינים ערבים ובינ"ל, למניעת ארגון האירוע בירושלים הכבושה, מאמצים שהצליחו בעניין זה, אולם המאמץ האחר הוא למנוע העברת כל חומר שיווקי או תיעודי מירושלים הכבושה ומההתנחלויות אל התחרות.. מה שמבייש ומצער זה שהאיגוד יזם תחילה את ארגון תחרות השירים בביצת ישראל הגזענית, במדינה שכובשת עם אחר ומדינה אחרת, שמפלה בין תושביה, כך שהציבור הפלסטיני והערבי ואפילו האירופאי יחוש בקיפוח, ויתהה לגבי הערכים שדוגלת בהם אירופה".
חשוב כמובן לשים לב למספר אי-דיוקים המופיעים במאמר:
- "הכוונה הייתה לקיים את האירוע בירושלים 'הכבושה', אולם בשל המאמצים הפלסטינים המתואמים הוא הועבר לחיפה". אכן, עם היוודע דבר זכייתה של נטע ברזילאי בתחרות, מיהרו פוליטיקאים ישראלים להעלות את ירושלים על ראש שימחתם ולקבוע כי היא תארח את התחרות. אולם אין לראות בהצהרות אלו דבר מעבר להצהרה של פוליטיקאים, שכן בחירת העיר המארחת היא החלטה הנתונה בידי תאגיד השידור האירופי. תקנון התחרות קובע כי תאגיד השידור המקומי ('כאן') הוא האחראי לקיים מכרז לבחירת העיר המארחת ולהעביר את המלצותיו לתאגיד האירופאי. התאגיד פנה לארבע ערים – חיפה, תל-אביב, ירושלים ואילת. ירושלים נפסלה בראש ובראשונה מכיוון שאין בה אולם הופעות העונה על ההגדרות שנקבעו מראש על ידי התאגיד האירופאי, כמו גם חשש מפני חיכוך והפגנות כנגד חילול השבת. בסופו של דבר נבחרה תל אביב כעיר המארחת כי היא בעלת התשתית המוצלחת ביותר לכך. ה'מאמצים הפלסטינים' לא היוו מרכיב במשוואה.
במאמר מוסגר ניתן לציין כי אם מדינת ישראל הייתה מתעקשת על קיום התחרות בירושלים – הרי שיש לכך תקדים משפטי ומכאן שלמדינה יש קייס, אך החליט מי שהחליט להימנע מהתעקשות זו – ובצדק.
- מבלי להיכנס לאשמתה של ישראל "שכובשת את אדמת האחר באמצעות כוח ומפרה את החוק הבינ"ל ואת זכויות האדם בכל רגע נתון", ראוי לציין כי רקורד זכויות האדם של מדינה או אפילו היותה מדינה כובשת אינם מהווים עילה לפסילת השתתפות או אירוח. תורכיה, הנחשבת לכוח כובש בצפון קפריסין, היא משתתפת קבועה בתחרות; סרביה, על מעורבותה בזוועות במלחמות יוגוסלביה אירחה את התחרות בשנת 2008. רוסיה, שאירחה את תחרות האירוויזיון ב-2009, חודשים אחרי שפלשה לגאורגיה; קזחסטאן עם רקורד זכויות האדם הבעייתי שלה, אזרבייג'ן שמנהלת סכסוך טריטוריאלי מתמשך עם ארמניה על מחוז נגורנו-קרבאך, כל אלו משתתפים באירוויזיון ללא התנגדות ניכרת.
ב-2016 דלף מסמך של תאגיד השידור האירופי המפרט את מדיניות התאגיד כלפי הנפת דגלים במהלך התחרות. דגלים של כל מדינה המשתתפת בתחרות הם כמובן דבר לגיטימי ומקובל ואף מהווים חלק מהנוף המקובל בתחרות בא מתמודדים מעודדים גם מדינות אחרות. אולם המסמך הבהיר כי דגלים של מיעוטים אתניים הממוקמים בתוך מדינות המשתתפות מהווים פרובוקציה פוליטית ולפיכך אין להרשות את כניסתם אל מתחמי התחרות. הדגלים שהוזכרו במסמך הם דגל אלו של צפון קפריסין הנמצאת תחת כיבוש תורכי, חצי האי קרים הנמצא תחת כיבוש רוסי, הדגל הבאסקי והדגל הפלסטיני. עוד מוזכר ברשימת הדגלים הפסולים להנפה הדגל של דאע"ש.
לסיכום, ניתן לחלק ולדרג את האיומים לאירוויזיון באופן הבא:
- התנגדות אלימה (שיגורים/פיגועים/התפרעויות) – בעוד תרחישי השיגורים והפיגועים מאפיינים בעיקר את החמאס והגיהאד האיסלאמי בעזה, תרחישים של הפגנות והתפרעויות מתוכננות בגדה המערבית סבירים גם הם, עם דגש על ירושלים. מצב כזה יחייב את התקשורת הבנ"ל לכלול את האג'נדה הפלסטינית במסגרת סיקור האירוויזיון.
- חרם – מאמץ זה מאפיין בעיקר את ההנהגה היושבת ברמאללה, בתמיכת גורמים בינלאומיים. המאמץ נסמך בין היתר על רשת ענפה של 'בוטים' וחשבונות טויטר מזויפים בעלי פוטנציאל חשיפה של כ-10 מיליון משתמשים. רשת זו העצימה באופן מלאכותי את הדין סביב החרמת האירוויזיון ויצרה מראית עין של לחץ ציבורי אותנטי על תאגידי השידור והאמנים המשתתפים בתחרות.
- הפגנות בלתי-אלימות ומיצגי מחאה – תרחיש זה, המצטייר בינתיים כסביר ביותר מבין השלושה, יתבסס על ערבים-ישראלים, פעילי שמאל ישראלי ואורחים מן החוץ. בתרחיש זה ינסו המתנגדים 'לרכב' על הסיקור התקשורתי של האירוויזיון והאירועים הסובבים אותו בישראל וינצלו את הימצאותם בשטח של גורמי תקשורת בנ"ל רבים להלבין את פניה של ישראל.
- 3. א. שידור מקביל – בהעדר יכולת להביא לביטול התחרות, יקיימו הגורמים המתנגדים אירוע מקביל ומתחרה, שישודר במהלך אירוע גמר האירוויזיון. האירוע המתכנה GLOBALVISION ישלב שידורים חיים של אמנים מחיפה, דבלין, בית-לחם, לונדון ועוד עם וידאו קליפים והצהרות מפי אמנים ויועבר בשידור אינטרנטי.