עוזי דיין
מצ"ב פרק ראשון מתוך הספר: Israel's Critical Security Needs for a Viable Peace
לחץ כאן למידע נוסף ולהורדת פרקי הספר באנגלית
קווי שביתת הנשק מ-1949 לא היו בני-הגנה
זכות היסוד של מדינת ישראל לגבולות בני-הגנה נשענת על הנסיבות האסטרטגיות והמשפטיות שהתגבשו לאחר מלחמת ששת הימים, בה נכבשו הגדה המערבית ושטחים נוספים. קווי שביתת הנשק של 1949, מהם הותקפה ישראל בשנת 1967, הוגדרו בהסכם שביתת הנשק של 1949 – גבול צבאי בין צבאות ישראל וירדן ולא גבול מדיני קבוע. מציאות זאת סיפקה את הרקע להחלטת מועצת הביטחון 242 בנובמבר 1967, שלא דרשה מצה"ל נסיגה מוחלטת לקו הנ"ל. לעומת זאת נקבע בהחלטה שישראל זקוקה "לגבולות מוכרים ובטוחים" ולאו דווקא זהים לקווים נטולי ההגנה שקדמו למלחמה. לפני 1967 היו "מותניה הצרות" של ישראל, קרי המרחק בין ערי החוף המרכזיות של ישראל לבין הגדה המערבית תחת הכיבוש הירדני, כ-12 ק"מ בלבד – מרחק שלא יכול לספק עומק אסטרטגי במקרה של פלישה.
כיום נוטים רבים לשכוח עד כמה הייתה ישראל פגיעה בעבר, מצב שיחזור על עצמו אם ייכפו על ישראל לסגת לקווי ה-4 ביוני 1967. ישראל היא מדינה קטנה ששטחה 25,900 קילומטרים רבועים – כגודלה של מדינת ניו-ג'רזי במונחים אמריקניים וקטנה מבלגיה במונחים אירופיים. העובדה ש-70% מאוכלוסיית המדינה ו-80% מכושרה התעשייתי מרוכזים ברצועת חוף צרה בין הים התיכון לבין הגדה המערבית מחמירה את בעיית גודלה המצומצם של מדינת ישראל ביתר שאת. יתרה מזאת, הגבעות הסמוכות של הגדה המערבית חולשות טופוגראפית על מישור החוף הנמוך והחשוף יחסית, עובדה שמקנה יתרונות ברורים לתוקף מבחינת תצפית, ירי ויכולת הגנה מפני מתקפת-נגד ישראלית. לאורך מישור החוף הצר פרוסים יעדים למכביר: שדה התעופה הבינלאומי בן-גוריון, כביש חוצה ישראל (כביש 6) – שבחלקו מרוחק רק עשרות מטרים מהקו הירוק, מוביל המים הארצי וקווי המתח הגבוה. נפילת הגדה המערבית לידי ידיים עוינות תיצור לפיכך איום מתמיד על התשתית הלאומית הישראלית.
סיבות אלה הביאו את אדריכלי תורת הביטחון הלאומי הישראלית, מיגאל אלון דרך משה דיין ועד יצחק רבין, להתנגד בעקשנות לחזרתה של ישראל לקווי 67 הפגיעים, שבתפיסתם הזמינו תוקפנות וסיכנו את עתידה של ישראל במקום לסלול דרך לשלום.
מנהיגים ישראלים אלו תרו אחר גבולות חדשים אשר יאפשרו לישראל להתגונן ללא סיוע חיצוני. כך נוצר קונסנזוס רחב בממסד הביטחוני הלאומי שכינה קווים אלו "גבולות בני-הגנה" ודחף להשגתם בכל משא ומתן עתידי. בשנת 2004 נתנה ארצות הברית לישראל מכתב ערבויות שהכיר בזכותה ל"גבולות בני-הגנה". המסמך נחתם בידי הנשיא ג'ורג' וו. בוש ונתמך על ידי רוב בשתי המפלגות בקונגרס האמריקני.
ההיגיון הביטחוני עליו מתבסס הכורח לגבולות בני-הגנה מסתמך על הצורך במענה לארבעה איומים מרכזיים: מתקפה קונבנציונאלית; טרור; ירי רקטות וטילים; מתקפה בלתי-קונבנציונאלית.
מתקפה קונבנציונאלית – בניגוד לכוחות המזוינים של מדינות ערב המקיפות אותנו, מורכב צה"ל ברובו מיחידות מילואים הזקוקות לכ-48 שעות על מנת להשלים את גיוסן ולהגיע לשדה הקרב. גבולות בני-הגנה נועדו לספק תנאים טופוגראפיים מיטביים למערך הסדיר לעמוד בפני מתקפה יבשתית של כוחות בעלי עדיפות מספרית, עד שיושלם גיוס המילואים. גבולות בני-הגנה צריכים, גם לאחר שהושלם גיוס המילואים, לתת לישראל את העומק האופרטיבי הדרוש לניהול קרב הגנה. אם יחסר לישראל עומק הגנתי זה, יחלש גם כוח הרתעתה ויגבר הפיתוי ליזום מתקפת פתע נגדה על מנת להשיג הכרעה מהירה מול צה"ל לפני סיום תהליך גיוס המילואים.
אלו היו השיקולים המרכזיים בזכות גבולות בני-הגנה מול קואליציות המלחמה הערביות שהתגבשו ב-1948, ב-1967 וב-1973, שכללו מעורבות של חילות משלוח עיראקיים במערכה. מאז מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991 והשכנת השלום בין ישראל לירדן, סכנה זו התפוגגה בטווח הקרוב, אולם לא ניתן לערוב למגמת התפתחותה של עיראק בעתיד. עיראק יכולה להתפתח לדמוקרטיה ערבית חדשה החותרת לשלום עם ישראל, אך אין לשלול את האפשרות שתהיה עוינת ואף שתהפוך לגרורה של איראן ותנסה להפיץ את ההשפעה האיראנית ברחבי העולם הערבי. אין אדם המסוגל לחזות בוודאות את התפתחותן של הבריתות והמערכות בעולם הערבי בשנים הבאות. ישראל אינה יכולה לתכנן את ביטחונה רק על בסיס תמונת מצב פוליטית עכשווית וחייבים אנו להביא בחשבון גם תרחישים מאיימים, כפי שכבר סיפקה ההיסטוריה המזרח-תיכונית למכביר.
יש להדגיש שמתן ביטחון במקרה של מתקפה קונבנציונאלית מאסיבית נותר המבחן הקריטי עבור ישראל. גם בעידן של רקטות וטילים, מתקפות צבאיות של כוחות יבשה – ולא מהלומות אוויריות ומתקפת רקטות – הן המכריעות בסופו של דבר את המלחמות. כך, השימוש המאסיבי בכוח אווירי בידי ארה"ב נגדעיראק ב-1991 וב-2003 לא הביא את משטרו של סדאם חוסיין לאמץ את התנאים שדרשה מועצת הביטחון של האו"ם, ורק תנועת כוחות היבשה של הקואליציה לעומק השטח העיראקי שמה קץ לעימות. כל עוד נותרו כוחות היבשה מרכיב מכריע בתוצאות המלחמות ימשיכו הגורמים המשפיעים על מלחמה יבשתית, כגון: עומק השטח, טופוגראפיה, גודל הכוח (הסד"כ) ואופיו, להיות המרכיבים החיוניים בביטחון הלאומי הישראלי.
טרור – מאז היווסדה נאלצת ישראל להלחם בטרור המגובה בידי מדינות באזור כולו ואיום זה רלבנטי היום כתמיד. על ידי נוכחותה לאורך המעטפת המזרחית של הגדה המערבית בבקעת הירדן ובמדבר יהודה השכילה ישראל למנוע הברחות נשק והסתננות של כוחות עוינים. כתוצאה מכך נמנעה הפיכת הגדה המערבית לשדה קרב מועדף על ידי חסידי הג'יהאד העולמי כפי שקורה באפגניסטן, עיראק וסומליה. אחד התנאים המוקדמים המרכזיים באסטרטגיה של לחימה נגד טרור הוא בידוד אזור העימות ומניעת תגבור מצד כוחות עוינים על נשקם וציודם.
כפי שלמדנו על בשרנו בלבנון ובעזה, חוסר היכולת למנוע זרימת נשק וכוח אדם הופכת את האזור המדובר למקור של התקפות, ירי רקטות ומרגמות ומביאה לחוסר יציבות, תסבוכות דיפלומטיות ואף למלחמה.
רקטות וטילים – אם יירו כוחות טרוריסטיים מרגמות ורקטות מאזור יהודה ושומרון, כפי שהם עושים כיום מעזה, ייחשף העורף הישראלי כולו לאש זו. היות והגדה המערבית חולשת ממרחק של מספר ק"מ על הערים המרכזיות בישראל, חיוני למנוע את כניסתם של מרגמות, רקטות וטילי נ"מ אליה. לא מדובר בדאגה תאורטית או בניתוח "המקרה הגרוע" אלא באיום מוחשי ביותר. כך, למשל, ירו אנשי אל-קאעידה טיל כתף נ"מ מדגם SA7 נגד מטוס אזרחי במומבאסה שבקניה ב-2002 והחמאס עושה מאמץ עיקש להבריח טילי נ"מ לתוך עזה.
הרקטות קצרות הטווח מהוות אתגר מיוחד עבור ישראל והופכות את השטח הזעום שברשותה לבעל חשיבות כמחסום הגנתי מהדרגה הראשונה וחסר תחליף. למרבה האירוניה, הרקטות והטילים ארוכי הטווח ובעלי ראשי הנפץ העצמתיים יותר מהווים בעיה פחותה לעומת האיום הנשקף מרקטות קצרות טווח, שכן טילים ורקטות ארוכי טווח דורשים משגר שקל לאתרו ולתקוף אותו – גם אם לאחר השיגור – בעוד שאת ירי הרקטות קצרות הטווח קשה מאד לסכל ואין במה לפגוע לאחר שיגורן, במיוחד כאשר הן מוטמעות בתוך אוכלוסייה אזרחית ומספרן גבוה בשל עלותן הנמוכה. אם ישראל מתכוונת למנוע את פריסתן סמוך לאתרים אסטרטגיים חיוניים ופגיעים, עליה לשלוט קרקעית באזורי השיגור המובהקים.
האיום הבלתי-קונבנציונאלי – גבולות בני-הגנה מוסיפים להיות רלבנטיים גם בתקופה של דאגה גוברת בפני נשק בלתי קונבנציונאלי, ובמיוחד נשק גרעיני במזרח התיכון. ישראל היא מדינה כה קטנה ששומה עליה לפזר את אוכלוסייתה, כוחותיה ונכסיה ההגנתיים (מרכיבי התרעה ויירוט) בצורה רחבה ככל הניתן על מנת להקטין את ביטחונו של האויב ביכולתו להשיג יתרון צבאי מכריע על ידי ייזום מכה ראשונה שלא תיתקל בתגובת תגמול ישראלית. ככל שגדלה פגיעותה הגאוגרפית של ישראל, גובר עליה האיום, הן של מתקפה קונבנציונאלית מצד כוחות צבא מזרח-תיכוניים והן של טרור בלתי-קונבנציונאלי.
מאז 1967 הפכה בקעת הירדן, הודות למיקומה ולמאפייניה הטופוגראפיים הייחודיים, למרכיב החשוב ביותר בחשיבה הישראלית על גבולות בני-הגנה.
מספר נתוני מפתח על בקעת הירדן:
- רוחבה של ישראל מהים התיכון עד נהר הירדן הוא בממוצע 64 ק"מ.
- רוחבו של שבר בקעת הירדן הוא רק 6.7- 14.5 ק"מ. נהר הירדן נמצא בגובה של 396 מטרים מתחת פני הים, אך הוא סמוך למדרון המזרחי התלול של גב ההר בגדה המערבית – שבנקודתו הגבוהה (בעל חצור) מתנשא ל-1,011 מטרים מעל פני הים. כך מהווה שבר בקעת הירדן מחסום פיזי שגובהו 914 עד 1,402 מטרים.
- מדובר באזור צחיח בעל אוכלוסייה פלסטינאית מועטת ודלילה.
- צבא תוקף מסוגל לנוע מבקעת הירדן מערבה רק דרך חמישה מעברים, עליהם ניתן להגן בקלות יחסית גם כאשר מדובר בכוח הסדיר המצומצם של צה"ל. מסיבה זו נתפסת בקעת הירדן כקו הגנה ישראלי קדמי במזרח-תיכון הסובל מחוסר ודאות כרונית.
נוכח חשיבותה האסטרטגית של בקעת הירדן לביטחונה של ישראל, מקפיד צה"ל – גם לאחר הסכם השלום המוצלח עם ירדן – להמשיך להחזיק בה לא רק סד"כ בט"ש הנעזר בגדר ביטחון פעילה, אלא אף לפרוס בה סד"כ ברמה חטיבתית עם אופציה מוכנה לתגבורו בכוחות מילואים ובציוד נדרש במקרה שייפתח איום יבשתי מהותי ממזרח. הכוח הישראלי בבקעת הירדן משמש גם כתיל ממעיד שהתקפה עליו תגרור גיוס מילואים כללי, ובכל משא ומתן עם הפלסטינאים ישראל גם עמדה על הזכות להניע את כוחותיה לבקעה דרך כבישים אסטרטגיים לכשיידרש.
אין לכן פלא שראש הממשלה יצחק רבין קבע בנאומו האחרון בכנסת, באוקטובר 1995, שישראל חייבת לשמור על בקעת הירדן "במובן הכי רחב של המושג" בכל הסכם שלום.
לעתים חוזרת ונשאלת השאלה: מדוע לא תוכל ישראל להסתמך על יכולות המודיעין הצבאי להתריע בפני מתקפה קרבה, על מנת לגייס את כוחות המילואים בזמן כדי לנטרל כל מתקפה יבשתית פוטנציאלית ובכך ליתר את הצורך בפריסת "כוח קדמי" בבקעת הירדן? התשובה היא שבשנת 1973 החזיק צה"ל סד"כ בלתי-מספק בחזית המצרית והסורית מתוך ביטחון שבכל מקרה יזכה להתראה מודיעינית מוקדמת דיה על מנת לתגברו. הדבר התברר בדיעבד כשגיאה עצומה: המצרים והסורים הצליחו לבצע מתקפות פתע ואנו חייבים ללמוד לקח כואב זה של מלחמת יום הכיפורים.
תחום נוסף בו הוכח שהסתמכות על התראה מודיעינית עלולה להתגלות כבעייתית הוא חיזוי העמדה המדינית שתנקוטנה מדינות במזרח התיכון. לדוגמה, אין ספק שירדן הוכיחה את עצמה כפרטנר נאמן וחיוני לשלום עם ישראל. אך כבר פעמיים בהיסטוריה הלא-רחוקה גרמו התפתחויות פתאומיות של הסלמה צבאית באזור ללחץ אדיר על ההנהגה הירדנית לנקוט עמדה עוינת יותר כלפי ישראל. ב-1967 היה המלך חוסיין המנהיג האחרון שהצטרף לקואליציה הערבית נגד ישראל, כשהוא מתיר לצבאות זרים להיכנס לממלכתו כדי להצטרף למלחמה. בתקופה שקדמה לפלישה העיראקית לכוויית, הופעל לחץ רב על ירדןלהתייצב לצד מחנה סדאם חוסיין, וב-1989 קיבלו מטוסי ריגול עיראקיים אישור להיכנס לתחום האווירי הירדני על מנת לצלם מטרות פוטנציאליות בישראל.
הלקח הוא כי אסור לישראל לנטוש את בקעת הירדן מתוך הנחה שמתקפות ממזרח כבר לא תיתכנה, או שצה"ל יקבל התראה מספקת לניוד כוחות לבקעה כדי להגיב על מתקפה כזו.
בנוסף, הסתמכות על תגבור מהיר של החזית המזרחית של ישראל בידי כוחות מילואים הופכת יותר ויותר מסוכנת. כפי שכבר צוין, לשכנותיה של ישראל היתרון הכרוך באחזקת סד"כ גדול של כוחות סדירים, תוך ייעוד תפקיד משני לכוחות המילואים. יש להן אינטרס לדחות את גיוס המילואים הישראלי ככל היותר, וכך לשמר את מאזן הכוחות החיובי שלהן לתקופה ממושכת יותר. טילים עשויים לפגוע בתהליך גיוס המילואים עצמו בכך שיכוונו לעבר נקודות מפגש ומרכזי חלוקת ציוד. בתנאים שכאלה יש לצפות כי המדינות השכנות ישתמשו בארסנל הטילים הבליסטיים והרקטות ארוכות הטווח הגדול שברשותן בדיוק למטרה זו – מניעת הגעת תגבורת מספקת לחזיתות ישראל, כולל לבקעת הירדן.
יש הטוענים שישראל תוכל להסתמך על כוח אווירי כדי לנטרל כל צבא תוקף, מה שיאפשר לוותר על מרחב הגנה אופטימאלי. אך בכל שדה קרב עתידי יוקצו לחיל האוויר משימות בדרגת חשיבות עליונה בטרם יתפנה לספק סיוע אווירי לפריסת כוחות היבשה. בכל מקרה צפוי שיהיה עליו ראשית להשיג עליונות אווירית באמצעות השמדת הגנות הנ"מ של מדינות האויב ולנטרל את ירי הטילים הבליסטיים כנגד ערי ישראל. לפיכך, כניסתם לזירה של טילים בליסטיים ורקטות למיניהן רק הגדילה את חשיבות השטח והעומק האסטרטגי עבור ישראל, שצבאה הסדיר הקטן ייאלץ לבלום מתקפת אויב במשך זמן ארוך יותר ללא תגבורות של כוחות מילואים, שהגעתם למערכה עלולה להתעכב בשל ירי רקטות. ייתכן מאד גם שהצבא הסדיר הישראלי ייאלץ לפעול פרק זמן משמעותי ללא סיוע מאסיבי של חיל האוויר, שיהיה טרוד גם בתקיפת משגרי טילים ורקטות אלו.
חשיבותה הקריטית של בקעת הירדן לביטחון ישראל מתגלה גם מהניסיון הישראלי בעזה. כשיישמה ישראל את הסכמי אוסלו בעזה ב-1994, היא יצרה רצועת ביטחון בין דרום עזה לשטח המצרי. רצועה צרה זו שרוחבה במספר אזורים חיוניים לא עלה על 100 מטר (!) נודעה בשם "ציר פילדלפי". קבוצות פלסטינאיות ניצלו את הרצועה הצרה הזו וכרו מתחת לציר פלדלפי מנהרות הברחה מחלקה המצרי של העיירה רפיח בסיני לחלקה הפלסטינאי והבריחו דרכן רקטות, כלי-נשק ואמצעי לחימה אחרים אל תוך עזה. ישראל נאבקה במנהרות בהצלחה חלקית עד 2005, עת נסוגה לחלוטין מעזה – כולל מציר פילדלפי.
אחרי שישראל ויתרה על ציר פילדלפי, התעצמו הברחות הנשק ועזה הפכה למרחב שיגור של רקטות עם טווח ויכולת קטל גדלים כלפי מרכזי אוכלוסין ישראליים. חמאס וקבוצות טרור אחרות הרחיבו את מאמצי ההברחה שלהם, כשהם מייבאים כלי נשק מאיראן, תימן וסודן. פעילי חמאס הצליחו לצאת מעזה ולהגיע לטהרן, שם זכו לאימונים ממשמרות המהפכה האיראניים לפני שחזרו כדי לבנות את הכוחות הפלסטינאיים. בו בזמן, "תעשיית המנהרות" מספקת פרנסה לאלפי מצרים ואין להם כל עניין בסגירת המנהרות.
במובנים רבים, בקעת הירדן היא ציר פילדלפי של יהודה ושומרון. בעוד שכריית מנהרות תת-קרקעיות אינה סבירה, בקעת הירדן ארוכה הרבה יותר מציר פילדלפי ומספקת מגוון של אפשרויות והזדמנויות להברחה. הדרך היחידה לממש את דרישת ישראל שכל מדינה פלסטינאית עתידית תהיה מפורזת ולמנוע מישות כזו להפוך לעוד מאחז איראני, היא שמירת שליטה ישראלית מלאה בבקעת הירדן.
לשליטה ישראלית בבקעת הירדן השלכות חשובות גם על ביטחונה של ירדן. אם יפנה צה"ל את בקעת הירדן, ייפול המאמץ העיקרי למניעת הברחות על כתפי צבא ירדן. ברגע שישראל תיסוג מבקעת הירדן ימהרו קבוצות טרור אזוריות רבות, המבקשות לחדור לגדה המערבית ולהצטרף למלחמת חמאסבישראל, לנצל את נקודת התורפה החדשה ויחפשו לשם כך עמדות קדמיות בתוך ירדן. המשיכה לבקעת הירדן כנתיב חדירות עלולה גם לגרום להתפתחות של קבוצות טרור רבות בתוך ממלכת ירדן עצמה, דבר שללא ספק יגדיל את המעמסה הביטחונית על הירדנים, וייתכן שאף יוביל לסיכונים גדולים יותר, כפי שקרה בשנות השישים המאוחרות והביא ב-1970 את המלך חוסיין לשים קץ לתשתית הטרור הנרחבת שנוצרה בידי אש"ף ואיימה להביא למלחמת אזרחים ולקריסת הממלכה.
סידורי ביטחון חלופיים?
רעיון אחר שעולה מדי פעם הוא של "סידורי ביטחון חלופיים", שילוב של נוכחות ישראלית מצומצמת בבקעת הירדן עם תחנות התרעה בשטח ריבוני פלסטינאי ופריסת כוחות זרים (בינלאומיים, או"ם, נאט"ו) באזור. אל לישראל להסכים ל"פתרונות" שכאלה. שורשי תורת הביטחון הלאומי הישראלית נעוצים בעיקרון ההסתמכות העצמית, ומסיבות טובות מעבר לחשיבות החיונית של אתוס ההגנה העצמית.
כל התפרסות ישראלית בבקעת הירדן שאיננה מאפשרת עומק הגנתי לא תיתן מענה – לא לניהול קרב הגנה בשעת צורך ולא לפירוז הישות הפלסטינאית.
כל הצבת כוחות ישראלים, אפילו רק בתחנות התרעה, בשטח ריבוני פלסטינאי תנגוד את האינטרס של כל הנהגה פלסטינאית ותשמש גם גורם חיכוך בתוך המערכת הפוליטית הפלסטינאית.
לא ניתן להבטיח את שיקולי הביטחון הישראליים בבקעת הירדן בהעברת השטח לפלסטינאים והצבתם של כוחות זרים כלשהם באזור. משקיפים בינלאומיים יכולים לפקח על יישומם של הסדרים קודמים אך ורק אם כל הצדדים מעוניינים בקיומם. אף מדינה לא תרצה שחייליה יסכנו את חייהם במקום חיילים ישראליים. ואכן, ניסיונה של ישראל עם נוכחות בינלאומית בתנאים כאלה איננו מזהיר. יוניפי"ל בלבנון לא מילא את ציפיות ישראל במניעת חימושו מחדש של חיזבאללה לאחר מלחמת לבנון השנייה ב-2006. בצורה דומה, משקיפי האיחוד האירופי נטשו את עמדותיהם במעבר רפיח ב-2006 כשאוימו על ידי מתפרעים מתוך עזה.
לסיכום
לישראל זכות טבעית וצורך מוכח היסטורית ומוכר בינלאומית לגבולות בני-הגנה המאפשרים לה להגן על עצמה בכוחותיה היא. ניתוח ארבעה האיומים המרכזיים (מתקפה קונבנציונאלית; טרור; ירי רקטות וטילים; מתקפה בלתי-קונבנציונאלית) ובחינת המענה להם מראה שלא קווי 67 ולא קו גדר הביטחון יכולים לשמש כקו גבול בן-הגנה לישראל, ורק ריבונות ישראלית מלאה בבקעת הירדן כולה כאזור ביטחוני הנסמך על נהר הירדן כקו גבול תאפשר מתן ביטחון לישראל.
על ישראל לעבור ממדיניות של "ביטחון תלוי-הסכמים מדיניים וערבויות דיפלומטיות" למדיניות של "הסכמים המבוססים על מתן ביטחון ע"י כוחות ישראליים".
במו"מ עם הרשות הפלסטינאית יש לעמוד על ריבונות ישראלית בכל האזורים בעלי החשיבות הביטחונית החיונית, גם כחלק מהסדר של פשרה טריטוריאלית, ואין לחפש פתרונות אקסטרה-טריטוריאליים שלא ישרדו. גבולות בני-הגנה אלה לא רק יבטיחו את צורכי הביטחון של ישראל, אלא גם יבטיחו באותה עת שהסכם שלום עתידי יהיה בר-קיימא.
הבלוג לעיל משקף את דעת הכותב בלבד ואיננו מהווה עמדה רשמית של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
