אחד האירועים ההיסטוריים הקשורים לל"ג בעומר שיחול בשבוע הבא הוא מרד בר כוכבא. המרד, שהתרחש בשנים 135-132 לספירה, סימל את המאבק בשלטון האימפריה הרומית לשחרור לאומי בארץ ישראל. בשלבים המוקדמים של המרד הצליחו כוחותיו של שמעון בר כוכבא להביס יחידות של הצבא הרומי בשדה הקרב. בר כוכבא נאבק לשחרור ירושלים והרחיב את שלטונו אל מעבר לארץ יהודה. אלפי מטבעות שיוצרו בתקופתו טבעו את המונח "גאולת ישראל" בהקשר לפועלו. ספרו של שמואל מאור, "מרד בר כוכבא ומשיחיות בהגות היהודית", שראה אור ב־2012, מתאר את אירועי המרד ואת השלכותיו.
בעידן המודרני התפתחו שתי אסכולות ביחס למרד. ראש הממשלה הראשון של ישראל, דוד בן־גוריון, בדומה לרוב בני דורו, ראה בבר כוכבא מנהיג אמיץ שהיה מקור השראה לנוער הישראלי, אותו נוער שהתבקש להירתם ב־1948 למאמץ המלחמתי למען כינונה של מדינה יהודית. שנים קודם לכן, הרוויזיוניסטים, בראשות זאב ז'בוטינסקי, העניקו לתנועת הנוער שלהם את השם בית"ר, על שם המעוז האחרון שבו שהה בר כוכבא.
עמדה מנוגדת הוצגה בשנות ה־70 על ידי יהושפט הרכבי, ראש אמ"ן לשעבר, שהטיל על בר כוכבא ועל תומכיו את האחריות לגרימת אסון לאומי ליהודים בשל המלחמה חסרת הסיכוי שבה פתחו נגד האימפריה הרומית, תוך כדי הסתמכות על "הערכה לא מציאותית של הנסיבות ההיסטוריות והפוליטיות" שעמדו לפניהם.
אין עוררין על כך כי מספר האבידות בצד היהודי לאחר שלוש שנות המלחמה היה אדיר. לפי הגירסה הרומית של ההיסטוריון דיו קסיוס, הוחרבו במהלך המלחמה 985 יישובים יהודיים ו־580 אלף יהודים נהרגו. אחרי המרד אסר הקיסר אדריאנוס (138-117 לספירה) על היהודים את הכניסה לירושלים. הסמכות הדתית הבולטת של אותם ימים, רבי עקיבא, שהתייחס לבר כוכבא כאל משיח, וחברי הסנהדרין האחרים עונו והוצאו להורג על ידי הרומאים בסוף המרד.
הרכבי השפיע על דור של אנשי רוח ופוליטיקאים. שר החוץ לשעבר, שלמה בן־עמי, הידוע בדעותיו היוניות בסוגיה הפלסטינית, ייחס להרכבי את "שחיקתן של מיתולוגיות עתיקות", שחיקה שיכולה לשנות את מה שהוא כינה "האובססיה המשיחית" של ישראל לשטחים.
דעה רווחת היא שאילו היהודים היו מסתפקים באימוץ זהות רוחנית בעיקר – כפי שעשה רבן יוחנן בן זכאי, שבנה מחדש את החיים היהודיים ביבנה אחרי חורבן בית שני בשנת 70 – הרומאים היו עוזבים אותם לנפשם. אך בפועל יש ראיות המצביעות כי מ־70 עד 132 לספירה הפגינו הרומיים עוינות מחודשת כלפי היהודים, בייחוד ביהודה, אך גם בקהילות בגולה.
תחת הקיסר דומיטיאנוס (96-81) רדפו צבאות רומי אחרי כל מנהיג פוטנציאלי משושלת בית דוד. מ־115 ועד 117, תחת הקיסר טריאנוס (117-98), טבחו כוחות רומיים בקהילות היהודיות באזור עיראק של היום, במצרים, בקירנאיקה (לוב) ובקפריסין. נראה כי היהודים ביהודה החלו להתכונן לסיבוב נוסף עם רומי על ידי בניית ביצורים ונתיבי מילוט למערות בקרבת ים המלח, דווקא כהפקת לקחים מהמלחמות בגולה.
15 שנים לאחר מכן אסר הקיסר אדריאנוס על קיום ברית מילה. הוא גם תיכנן לבנות מקדש לאל הרומי יופיטר על הר הבית, במקום שבו עמד בעבר בית המקדש. רומא ביקשה לרסק את הרצון הלאומי של העם היהודי באמצעות חוקים שנועדו להרוס את יכולתו להתנהל כאומה. זו גם הסיבה שבתום המרד שינה אדריאנוס את שמה של יהודה ל"סוריה־פלשתינה", כדי למחוק את הקשר היהודי לארץ.
אחת התעלומות שאופפות את מרד בר כוכבא היא השאלה מדוע האימפריה הרומית ריכזה כוח צבאי כה רב להבסת מה שלמעשה היה כוח יהודי מוגבל במחוז נידח כגון יהודה. בשיאה של המלחמה אדריאנוס היפנה 12 לגיונות נגד בר כוכבא מתוך 28 לגיונות שהיו באימפריה הרומית כולה. הוא קבע כי יוליוס סוורוס, מפקד הכוחות הרומיים בבריטניה, הוא שייקח את לגיונותיו ליהודה עם יחידות מאזור הדנובה.
ייתכן שהסיבה שבגינה החליטה רומא להביס את בר כוכבא בכל מחיר קשורה לעובדה שלמאבק היהודי לחירות היו השלכות רחבות הרבה יותר. דיו קסיוס סיכם את השפעות המרד באמירה: "כמעט אפשר לומר כי העולם כולו רעש בשל הדבר הזה". ברור כי לפי דעתו, לו היה בר כוכבא מצליח, הדבר היה עלול לעורר נגד רומא גם עמים אחרים שאותם דיכאה ולהביא להתפוררות האימפריה הרומית כולה.
לפיכך, כיצד עלינו להתייחס היום לבר כוכבא? האם עליו להישאר בתואר הגיבור האגדי כפי שתפסו אותו האבות המייסדים של מדינת ישראל? פרופ' יגאל ידין, הרמטכ"ל השני של צה"ל, וגם ארכיאולוג שחשף ממצאים על בר כוכבא, ציין בשנות ה־80 כי קשה לשפוט בדיעבד את חוכמתם של אלו שלחמו באימפריה הרומית ב־132 לספירה. באותה עת לא היה היסטוריון דוגמת יוספוס פלביוס, שיתעד את מרד בר כוכבא ויכתוב על אודותיו.
יתר על כן, קיימות סכנות הנובעות משימוש שגוי בתוצאות מרד בר כוכבא לצורך ניתוח האפשרויות הפוליטיות שעומדות בפני ישראל בעת הזאת. אין לשלול, כפי שידין רומז, שלו הנהגת היישוב היהודי ב־1948 היתה מאמצת את הפרשנויות האלטרנטיביות על מרד בר כוכבא, ייתכן שלא היתה מכריזה על עצמאות, בשל החשש מפלישתן של מדינות ערב, שהיו בעלות כוח צבאי עודף על זה של היישוב היהודי. יתרה מזאת, ישראל לא היתה פותחת במתקפת מנע במלחמת ששת הימים בשעה שמצרים, סוריה, ירדן ועיראק ריכזו כוחות לאורך גבולותיה.
בסופו של דבר, אי אפשר להעריך מעשי גבורה על ידי תוצאותיהם המיידיות בלבד. יש לבחון אותם גם לפי החותם שהם מטביעים בהיסטוריה.
אילו לא היתה לכך חשיבות, הרי העולם כבר מזמן היה שוכח את גבורתם של היוונים אנשי ספרטה בקרב התרמופילאי נגד הפרסים או את ניצחונם של הרוסים על הגרמנים בסטלינגרד. העובדה היא שבסופו של דבר, קרוב לאלפיים שנה מאוחר יותר, העם היהודי חזר לאדמתו והקים מחדש את ישראל, כשאחד ממקורות ההשראה שלו היה בר כוכבא.
המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום"
