הדיון הציבורי המתקיים בימים אלו בישראל בעניין יוזמת הפלסטינים לזכות להכרה באו"ם במדינה מבוסס על קונספציה שגויה באופן מהותי. הדיון מושתת על הנחת יסוד, ולפיה בסמכות העצרת הכללית של האו"ם להכריז על הקמתן של מדינות חדשות.
ייתכן שהמקור לטעות הנפוצה כל כך בישראל הוא בהחלטת עצרת האו"ם 181, הידועה גם כ"תוכנית החלוקה." כולם מכירים את התמונות מכ"ט בנובמבר 1947, שבהן נראים אנשי דור תש"ח רכונים סביב מקלטי הרדיו כדי להאזין לתוצאות ההצבעה הגורלית באו"ם.
אלא שגם החלטה 181 לא ייסדה את המדינה היהודית ומבחינה משפטית היה לה מעמד של המלצה בלבד. ההמלצה נתנה גושפנקה מוסרית משמעותית ליישוב היהודי בארץ ישראל, אך הבסיס המשפטי להקמת מדינת ישראל הוא הכרזת העצמאות של דוד בן-גוריון ב-14 במאי 1948.
בנוסף, לעצרת הכללית של האו"ם אין סמכות להכיר במדינות חדשות. העצרת יכולה לקבל לשורותיה חברות חדשות רק לאחר שמועצת הביטחון הציגה את מועמדותן. אם אחת מחמש החברות הקבועות במועצת הביטחון מטילה וטו על המועמדות – לעצרת האו"ם אין מה לעשות בנידון.
יותר מ-75 מדינות מכירות בקוסובו, אך היא אינה חברה באו"ם כתוצאה מווטו של רוסיה במועצת הביטחון. כלומר, לעצרת הכללית אין בפני עצמה יכולת להכריז על הקמת מדינה פלסטינית או להכיר במדינה כזו. היא יכולה להמליץ למדינות אחרות לעשות כן ותו לא.
למעשה, העצרת הכללית כבר המליצה על הקמת מדינה פלסטינית בעבר ואף התעקשה על קווי '67. כזכור ב-15 בדצמבר, 1988, אימצה העצרת הכללית את החלטה 43/177, שהכירה "בהכרזה על מדינה פלסטינית" על ידי יאסר ערפאת במועצה הלאומית הפלסטינית ב-15 בנובמבר 1988 באלג'יריה.
ההחלטה, שזכתה בתמיכתן של 104 מדינות, גם אישררה את "הצורך לאפשר לעם הפלסטיני לממש את ריבונותו על שטחו הנתון תחת כיבוש מאז 1967." רק ישראל וארה"ב התנגדו להחלטה ו-36 מדינות נמנעו.
החלטות נוספות התקבלו מאז בעצרת הכללית של האו"ם, כולל אחת מדצמבר 2008, שאישררו את זכויותיהם של הפלסטינים למדינה עצמאית, אך אף אחת מהן לא הצליחה ליצור מציאות חדשה במישור המשפטי או בשטח.
אם כן, מדוע הפלסטינים מקדמים יוזמה כזו באו"ם אם ליוזמות דומות אשר נוסו בעבר היתה השפעה מינימלית? יש שתי סיבות לכך שההנהגה הפלסטינית בחרה באסטרטגיה הזאת.
ראשית, עבאס שוכנע שהכרה באו"ם תאפשר לו לקבל מדינה בלי לתת שום תמורה ותחסוך ממנו הכרזה פורמלית על הקמת מדינה ברמאללה. עבאס מודע להשלכות שעלולות להיות להכרזה פלסטינית ואכן בראיון לכתב "ניוזויק" מ-24 באפריל אמר כי אינו מעוניין בכך.
ב-1998 ניצב ראש הממשלה נתניהו מול תוכנית של יאסר ערפאת להכריז על מדינה פלסטינית עם פקיעתו לכאורה של הסכם הביניים ב-1999. ממשלת ישראל הבהירה שמהלך כזה יהווה "הפרה מהותית ויסודית של הסכם הביניים."
בעמדה רשמית שפורסמה ב-11 בנובמבר, 1998, הבהירה הממשלה כי אם תתרחש הפרה כזו, תהיה ישראל רשאית להגיב בכל האמצעים, כולל החלת החוק הישראלי על גושי ההתנחלות ואזורי ביטחון ביהודה ושומרון. ואכן, בשעתו, הצליחו ישראל וארה"ב להרתיע בפני ערפאת מלהכריז על מדינה.
גם כיום מנהיגים פלסטינים אומרים שהם אינם מעוניינים בהכרזה חדשה ומוסיפים שהם מסתמכים על הכרזת ערפאת מ-1988. כך יוכל עבאס להתנער מאחריות לצעדים שנוקט האו"ם ובאותה שעה גם ליהנות מתמיכתן של יותר מ-130 מדינות במדינה פלסטינית חדשה.
שנית, החשיבות של החלטת העצרת הכללית של האו"ם תלויה בפעילות ההמשך של הפלסטינים. ההנהגה הפלסטינית יודעת שאם היוזמה באו"ם לא תשנה את המציאות בשטח – היא תהיה חשופה לביקורת קשה מחמאס וכך תאבד מכוחה הפוליטי.
קרוב לוודאי שיועציו של עבאס קוראים את תרחישי "יום הדין" בעיתונות הישראלית, ולפיהם היישובים הישראליים ובסיסי צה"ל יעברו ממעמד של "כובשים" למעמד של "פולשים" למדינה זרה, והם מעריכים שהדבר ניתן לביצוע.
האם ישראל צריכה לחשוש מסנקציות? יהיה זה חסר אחריות להתייחס לתרחיש זה בביטול, אך צריך לדעת שלצורך סנקציות תידרש החלטה של מועצת הביטחון. ייתכן שממשל אובמה אינו אוהב את ההתנחלויות הישראליות, אך הוא נמצא מרחק רב מהתייחסות לישראל כפי שהתייחסה ארה"ב לעיראק בזמן שסדאם חוסיין פלש לכוויית ב-1990.
מלבד זאת, לאחר קידום יוזמה באו"ם בניגוד לעמדת וושינגטון, יישאר לעבאס מעט מאוד קרדיט על מנת לבוא בדרישות לארה"ב לתמוך במהלך במועצת הביטחון.
מה על ישראל לעשות? ראשית, ולמרות האמור לעיל, אסור לה להקל ראש ביוזמה הפלסטינית.
קיימים בידי ישראל אמצעים לפעול בנחרצות, כפי שפעלה ב-1998, על מנת להרתיע בפני הפלסטינים מלנקוט פעולות המשך. ישראל יכולה גם להביע תמיכה ביוזמות של הקונגרס האמריקני לעצור את הסיוע הכלכלי למוסדות הרשות, שבעזרתו משלם פיאד משכורות ואשר מהווה בסיס לכוחו הפוליטי.
על ישראל להבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שהמהלך בעצרת הכללית יהווה הפרה יסודית של הסכמי אוסלו, שקבעו כי נושא הגבולות ייקבע במסגרת מו"מ בלבד ולא על ידי תכתיבים בינלאומיים.
לבסוף, עבאס ויועציו מקווים לא רק לקדם יוזמות בינלאומיות נגד ישראל, אלא גם להחליש את כוח העמידה של הציבור הישראלי, כדי שיקבל נסיגה מלאה לקווי '67 כדבר בלתי נמנע.
ישראל אינה חסרת אמצעים מול פעילות דיפלומטית עוינת מצד ההנהגה הפלסטינית, ורק תגובה ישראלית נחושה מתוך שכנוע פנימי תרתיע אותה מלהמשיך במסלול החד-צדדיות.
המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום"
הבלוג לעיל משקף את דעת הכותב בלבד ואיננו מהווה עמדה רשמית של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
