מהירות הקריסה של ממשלת אפגניסטן ושל הצבא שהקימו האמריקנים, על 300 אלף חייליו וציודו המתקדם, מול כוחות הטאליבאן, גורמת מבוכה רבה לממשל ביידן, שראשיו הבטיחו עד הרגע האחרון, על סמך הערכות המודיעין, שאין לצפות לתרחיש כזה.
הקריסה המהירה מלמדת עד כמה חסר שורשים תרבותיים ופוליטיים היה הניסיון האמריקני להנחיל לאפגאנים תפיסת עולם ליברלית ועד כמה מוטעית הייתה הגישה הזו מלכתחילה; והיא עדות נוספת לקושי שיש למערב בכלל, ולמודיעין האמריקני בפרט, להבין את העולם האסלאמי.
אבל הבעיה החמורה יותר היא שההחלטה לצאת מאפגניסטן, שהביאה להתמוטטות המהירה היא חלק מאסטרטגיה אמריקנית, שגם טראמפ היה שותף לה באופן חלקי, אבל הועצמה על ידי ממשל ביידן, לצמצם את תפקידה של ארה"ב כמעצמה בינ"ל ובמיוחד במזה"ת, על המשתמע מכך.
לפיכך, הקריסה תיחקק בהיסטוריה כביטוי נוסף לחולשה האמריקנית, הנובעת מחוסר הנכונות לשלם את המחיר בחיי אדם ובכסף הכרוך במאבק מתמשך באסלאם הקיצוני והיא עלולה לכן לחזק גורמים אסלאמיים קיצוניים דוגמת איראן, אלקאעדה ודאע"ש, אך גם גורמים במערך "האחים המוסלמים", ולעודד אותם לאתגר את ארה"ב ובעלות בריתה, ובהן ישראל.
הלקח הבסיסי של האירועים הדרמטיים בקאבול הוא שעם כל החשיבות של השותפות האסטרטגית עם ארה"ב, שאין לה תחליף, על ישראל להכיר במגבלות הגיבוי המעצמתי, ולדבוק לכן ביתר שאת בעקרון שאנו נגן על עצמנו בכוחות עצמנו. זהו לקח רלבנטי בהקשר האיראני, כאשר האמריקנים מקרינים הססנות בתגובה לשלל הפרובוקציות מצד טהראן, וזה נכון בהקשר הפלסטיני.
שוב מתברר עד כמה חיונית אחריות ישראלית ישירה לביטחון בשטחי יהודה ושומרון ובבקעת הירדן. עצם המחשבה שהיו גורמים במערכת הביטחון שב-2013 שקלו ברצינות את תכנית הביטחון של גנרל אלן, שהציעה הצבת כוחות זרים בבקעה ומתן תפקיד מרכזי לאמריקנים בניהול הסוגייה הביטחונית, כחלק מההצעות של ממשל אובמה להסדר קבע, מעוררת חלחלה.
דווקא מול החולשה שמקרינה ארה"ב, מתבלטת ישראל בזירה האזורית כמשענת יציבה, שהגורמים המתונים יכולים לסמוך עליה יותר, זוהי הזדמנות למנף את ההתפתחויות הבעייתיות באפגניסטן לביסוס והרחבת "הסכמי אברהם", שעמדו במבחני השנה הראשונה לחתימתם, ולחיזוק הקשרים עם מאוכזבות נוספות מתפקודה הבעייתי של וושינגטון. ניתן לנצל לצורך זה גם את המצוקה בה נתונים איראן וגרורותיה ברחבי המזה"ת.
פורסם באתר "ישראל היום"
