בית הדין העליון של החוקה במצרים פרסם ב- 3 במרס פסק דין חלוט בעניין ההסכם המתווה את הגבול הימי בין מצרים לסעודיה הכולל את העברת האיים טיראן וסנפיר לריבונות סעודיה. בית הדין קבע חד משמעית שאין שום ערך לפסקי הדין בערכאות קודמות ובכללם זה של מועצת המדינה (בית הדין המנהלי העליון – הערכאה המשפטית המנהלית הגבוהה ביותר במצרים) שביטל את ההסכם וזה של בית הדין לעניינים דחופים שאישר אותו.
בית הדין העליון של החוקה גם קבע בפסק דין נוסף כי כל העתירות נגד מועצת המדינה, שכאמור ביטלה את ההסכם, הינן בלתי קבילות.
יש המדגישים ששני פסקי דין אלה פורסמו יום אחד לפני הגיעו של יורש העצר הסעודי, מחמד בן סלמאן, האיש החזק של סעודיה, לביקור ראשון במצרים במטרה להודיע לסעודים כי הנושא סגור סופית.
בנימוקיו קובע בית הדין כי מדובר בהסכם בינלאומי בין מצרים לסעודיה ולכן אישורו מהווה פעולה ריבונית שאינה בתחום סמכותם של בתי הדין וכי היא מסמכותו הבלעדית של הפרלמנט במסגרת הפיקוח החוקתי המתבצע על בסיס דיאלוג המתקיים בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת על כלל הפעולות הריבוניות. בית הדין ציין כי קביעתו מבוססת על סעיף 151 של החוקה בו נאמר, בין השאר, כי הנשיא מאשרר את ההסכמים הבינלאומיים בחתימתו אחרי אישורם בפרלמנט. עם זאת יש לציין כי בסיפא של סעיף זה נאמר גם כי הסכמי שלום ובריתות יאושררו רק אחרי שיועמדו למשאל עם ויאושרו כמו גם לגבי הסכמים המתייחסים לוויתור על זכויות ריבוניות ובכל מקרה שום הסכם לא ייחתם אם הוא מנוגד לחוקה או שנובע ממנו ויתור על חלקים של שטחי המדינה. חשיבותה של הסתייגות זו בולטת מאחר שבעניין שלפנינו מדובר על פניו בהעברת שטח מצרי – שני איים שהיו ידועים כמצריים – לריבונות סעודית. לכאורה יש כאן בעיה בלתי פתורה מאחר שלא התקיים משאל עם. אלא שבהתאם לסעיף 195 של החוקה פסקי דין וההחלטות של בית הדין העליון של החוקה מחייבים ולא ניתנים לערער – JUDICATA RES.
יתרה מזו, בית הדין העליון של החוקה הרחיב את היריעה וגלש לקביעת נורמה משפטית כללית שלא בטוח כי יש במצרים אחדות דעים לגביה. הוא גם קבע, כי על הרשות השופטת, על כל מוסדותיה ובתי המשפט שלה, להימנע מלהתערב בכל צורה שהיא בתהליך אישור הסכמים בינלאומיים אשר עם אישורם ע"י הפרלמנט הם מקבלים כוח של חוק. עוד נקבע כי הפיקוח המשפטי על תהליך אישור ההסכמים יבוצע על בסיס של שני אבני בוחן: האחד האם ההסכם עולה בקנה אחד מבחינה פרוצדורלית עם התנאים שמציבה החוקה ,דהיינו האם מדובר בהסכם בינלאומי שהוא מסמכות הפרלמנט והשני בדיקת תוכן ההסכם, כלומר האם הוא אינו מנוגד לאינטרס הלאומי המצרי וכי שני קריטריונים אלה מהווים פיקוח חוקתי ולא משפטי הנמצא בסמכותו הבלעדית של בית הדין העליון של החוקה ללא שיתוף שום צד משפטי אחר.
המצב הבעייתי והמורכב הזה הוא תוצאה של תסבוכת פוליטית-משפטית שנוצרה עקב החלטתו של נשיא מצרים עבד אלפתאח אלסיסי להעביר את הריבונות על איי טיראן וסנפיר לסעודיה במסגרת הסכם להתוויית הגבול הימי בין שתי המדינות שנחתם עם מלך סעודיה בזמן ביקורו במצרים באפריל 2016. המהלך הפתיע את הציבור המצרי שגדל והתחנך על המיתוס של שני האיים שנכבשו פעמים ע"י ישראל, הוחזרו למצרים והיו מצוינים בכל ספרי לימוד כחלק ממנה מימים ימימה. יתרה מכך, ההסכם נראה מלכתחילה כמנוגד לחוקה הקובעת בסעיף מספר אחת, במילים הפותחות סעיף זה, כי "מצרים היא מדינה ריבונית מאוחדת ולא ניתנת לחלוקה".
בציבוריות המצרית התפרשה החלטת הנשיא, עם פרסום ההסכם, ככניעה לסעודיה על רקע תמיכתה הפיננסית במצרים בעקבות המשבר אליו נגררה המדינה אחרי הדחתו של מבארק. על רקע זה פרצו הפגנות רחוב והוגשו עתירות לביטולו של ההסכם שנידונו במספר ערכאות. חברי פרלמנט ואישים שונים טענו כי האיים שייכים למצרים משחר ההיסטוריה וכי מצרים נכנעה לכסף הסעודי ועשתה ויתורים הפוגעים בכבודה ובחוקתה. הנשיא סיסי הסביר כי מצרים אינה מוותרת על אדמתה וכי האיים הועברו לשליטתה רק ב- 1950. משרד החוץ המצרי פרסם אז מסמכים שונים שבאחד מהם נאמר כי לאחר כיבושה של אום אלרשרש -היא אילת – במרס 1949 ע"י "כנופיות ציוניות" (הכנופיות הם חטיבת הנגב במסגרת מבצע עובדה) עלה הצורך לחיזוק ההגנה של שתי המדינות ולכן האיים עברו לשליטת מצרים ע"פ בקשתו של המלך פארוק ובהסכמת מלך סעודיה אבן סעוד. בנוסף, שני הצדדים הביאו מפות ומסמכים מאז המאה ה-15 כדי להוכיח את צדקתם, אך הנושא לא הוכרע.
בסופו של דבר נוצר מצב בעייתי כאשר מועצת המדינה דהיינו בית הדין המנהלי העליון ביטל את ההסכם ואילו ערכאה אחרת, בית הדין לעניינים דחופים חזר ואישר אותו. על רקע זה הועבר ההסכם לפרלמנט שאישר אותו ברוב גדול. אלא שגם כאן הוגשו עתירות שעיקרן היה כי אישור הפרלמנט נוגד את פסק הדין של מועצת המדינה וגם את החוקה על קביעותיה השונות. נראה שכדי לסיים את הפרשה נקרא בית הדין העליון של החוקה לתת את החלטתו ואכן בפסק הדין שלו הוא חתך את הקשר הגורדי.
התגובות לפסק הדין לא אחרו לבוא. חברי פרלמנט מן הרוב התומך בנשיא הדגישו כי הפרשה הסתיימה ואין לפקפק בפסיקותיו של בית הדין העליון אשר אישר את הסכם ובכך קבע כי הפרלמנט צדק כאשר אישר אותו ב-2017 ובכך קבע כי הטיפול בהסכמים בינלאומיים הוא מסמכויותיו הבלעדיות ולא מאלה של הרשות השופטת.
חברי פרלמנט מן המתנגדים אמרו כי בכך אמנם הסתיים הסכסוך המשפטי לגבי תהליכי אישורו של ההסכם אבל לא לגבי תוכנו שלא נידון ע"י בית הדין וכי אזרחי מצרים נשארו עם רגשות מעורבים ביחס לנכונותו ולדרך הטיפול בו.
מכל מקום עם פרסום פסק הדין של בית הדין העליון של החוקה נכנס ההסכם לתוקפו והפך לבר-ביצוע ממועד פרסומו בעיתון הרשמי בחתימתו של הנשיא עוד ביוני 2017.
סעודיה היא עכשיו הריבון של איים אלה. כאן התעוררה שאלה נוספת. שני האיים מצויים באזור C שבהתאם לנספח הצבאי של הסכם השלום בין ישראל למצרים הוא שטח מפורז לחלוטין, רק משטרה אזרחית רשאית להימצא והוא כפוף לבדיקות של הכוח הרב-לאומי. מכיוון ששני האיים לא היו מיושבים הסתפקו המצרים בביקורי משטרה תקופתיים והיו מגיעים לשם בסירות קלות בנשק קל בלבד.
במצב החדש השאלה היא למי מגיש הכוח הרב לאומי את דוחותיו? לממשלת מצרים המעבירה אותו לסעודים או לסעודים ישירות? בהתאם לחילופי אגרות בין ראש הממשלה נתניהו לבין שר החוץ המצרי סאמח שוכרי אשרה מצרים את דבקותה המלאה בהסכם השלום, בהסכם עם הכוח הרב לאומי ובכל ההסכמים וההבנות שנחתמו בין מצרים וישראל וגם כי סעודיה לוקחת על עצמה ליישם את כל התחייבויותיה של מצרים בעניין שני האיים וכי היא לא תסכים לשום סטייה של סעודיה לגבי מה שנקבע בהסכם השלום.
לסיכום ,הנושא המשפטי הוכרע, אך לא הדיון על שייכותם של האיים ונראה שרבים במצרים סבורים כי מדובר בשטח מצרי שהועבר בצורה בלתי חוקית לסעודיה. מכל מקום, סעודיה היא כיום הריבונית בשני האיים ובמצרי טיראן המשמשים כמוצא של ישראל לאסיה ואפריקה. סעודיה עדין נחשבת כמדינת אויב אם כי אינטרסים משותפים ובמיוחד המאבק באיום האיראני הציבו אותה בחזית אחת עם ישראל. על כך חשוב להוסיף כי יורש העצר הסעודי הצעיר והנמרץ, מחמד בן סלמאן, מתכנן הקמת מיזם תעשייתי, מסחרי ותיירותי ענק לאורך חופה המערבי של סעודיה בשת"פ עם מצרים שביניהן יבנה גשר דרך שני האיים מתוך כוונה שיהיה זה אזור של שלום ושיתוף פעולה. במהלך ביקורו השבוע במצרים סוכם על הקמת קרן משותפת של 10 מיליארד דולר להקמת אזור כלכלי דומה בדרום סיני. אם אכן זה הכיוון, אין לישראל מה לחשוש, אלא שאנו נמצאים במזרח התיכון הבלתי יציב, שבו הכל יכול לקרות והדברים יכולים להתהפך ולהעמיד את ישראל מול אתגרים לא קלים.
