תקציר המאמר:
- כל תוכנית רצינית וכנה למשא ומתן לשלום בין ישראל ולפלסטינים צריכה להיתפס, מטבע הדברים, כאלטרנטיבה מבורכת למצב הנוכחי של המבוי הסתום בתהליך השלום ולחוסר היכולת הברורה או היעדר הנכונות האמיתית לחזור למצב של משא ומתן.
- עם זאת, אין ללקות בהערכת-יתר או באידיאליזציה של תוכנית השלום האמריקאית המתהווה בגלל פרסום מופרז ומניפולציה פוליטית מוגזמים.
- לא ניתן להנחית בתמימות תוכנית על המציאות הישראלית-פלסטינית ללא הכנה ראויה ונכונה של הקרקע
ללא ספק, אין להמעיט בערכם של הבאז התקשורתי והציפייה לקראת התוכנית האמריקנית המתהווה[i] להסכם שלום בין ישראל לפלסטינים. "אנו עמלים על כך קשה מאוד," טען בתאריך ה- 13 בנובמבר 2017 שגריר ארה"ב בישראל, דוד פרידמן, על תוכנית השלום במזרח התיכון.[ii]
כל תוכנית רצינית וכנה למשא ומתן לשלום בודאי צריכה להיתפס כאלטרנטיבה מבורכת למבוי הסתום הנוכחי בתהליך השלום ולחוסר היכולת הברורה או היעדר הנכונות האמיתית לחזור למצב של משא ומתן.
עם זאת, אין ללקות בהערכת-יתר או באידיאליזציה של תוכנית השלום האמריקאית בעקבות פרסום מופרז ומניפולציה פוליטית מוגזמים.
פשוט, לא ניתן להנחית תוכנית על המציאות הישראלית-פלסטינית ללא הכנה ראויה ונכונה של הקרקע. אחרת, היא נידונה לכישלון. על מנת שתצליח, יש צורך לתקן רבים מן הגורמים הנוכחיים המזינים כיום אווירה של שנאה, חוסר אמון וחשדנות בקרב ההנהגה הפוליטית של שני הצדדים, ויותר מכך, של פחד ואי-אמון הדדי בקרב הציבור הכללי של שני הצדדים.
לכן, לפני כל ניסיון להציע או להטיל על הצדדים והקהילה הבינלאומית כל הצעה לשלום, יש מספר אמיתות שיש להכיר בהן ולהביא לתיקונן כדי להביא לאווירה רצינית וכנה של משא ומתן.
אמיתות מוכחות מאליהן
בראש ובראשונה, ההתקפה הדיפלומטית הפלסטינית המתמשכת כנגד ישראל, הן ברמה המקומית והן ברמה הבינלאומית, אינה מתיישבת עם כל טענות ההנהגה הפלסטינית על רצונה בשלום עם ישראל או על כוונתה לחזור למשא ומתן מסוג כלשהוא.
כמעט כל אמירה של המנהיג הפלסטיני מחמוד עבאס מעידה על דחיית ישראל והיא רווייה בחזרות חסרות-שחר על קלישאות שאין להן כל קשר למציאות.
הכחשת עבאס את הצהרת בלפור משנת 1917 ודרישת התנצלות בריטית,[iii] אבסורדית ככל שהדבר נשמע, אינה אלא דמגוגיה, המעלה מסר קודר ומאיים יותר של הכחשת הזכויות ההיסטוריות של העם היהודי, כמו גם של עצם זכותה של ישראל להתקיים.
גם בהצהרתו האחרונה, בנובמבר 2017, לציון יום השנה השלוש-עשרה למותו של מורו הרוחני, יאסר ערפאת, [iv] חזר מחמוד עבאס על סיפורי הבדים הישנים והשחוקים המאשימים את ישראל על היותה מדינה של אפרטהייד וטיהור אתני, וקונן על הסכנה האורבת לרעיון "שתי מדינות לשני עמים." הוא עמד על כך שישראל תקבל את יוזמת השלום הערבית הסעודית, דרש את נסיגת ישראל ל"גבולות 1967," כולל ממזרח ירושלים, וחזר על המנטרה השגורה, המתנגדת לנוכחות ישראלים בשטחים.
עבאס ויועציו יודעים כי האיומים, הדרישות והאשמות-השווא, בנוסף להיותם בלתי מציאותיים ומעכבים, אינם מתיישבים עם הנכונות-לכאורה לחזור למו"מ לשלום עם ישראל.
ההנהגה הפלסטינית מודעת לכך כי הנושאים המרכזיים של גבולות, ירושלים, מעמד מדינה, התנחלויות ועוד, הם בין הנושאים המוסכמים למשא ומתן על מעמד הקבע של השטחים. הפלסטינים עצמם הסכימו לכך. הם אינם יכולים להיות מוכתבים או מוחלטים מראש.
בין אם בסופו של דבר הפתרון יהיה של מדינה אחת, שתיים או שלוש, או אם בצורת ישות אוטונומית, פדרציה, קונפדרציה, ריבונות משותפת (condominion) או תחנת סחר (co-emporium) משותפת – הדבר ייקבע בהסכמה לגבי המעמד הסופי של השטח. אין זה יכול להיקבע מראש על ידי עבאס, ובאותה מידה, גם לא על ידי ברק אובמה, ג'ון קרי, האיחוד האירופי, האו"ם, או כל גוף אחר.
היכן שיוסכם שיעבור הגבול העתידי בין ישראל לבין כל ישות פלסטינית שיוסכם עליה, אין ספק שלא יהיה זה לפי בסיס קווי שביתת הנשק של 1949 ("קווי 1967"), אותו מנסה ההנהגה הפלסטינית, באמצעות חזרתיות שיטתית ושטיפת מוח, להפוך לגבול בינלאומי.
דבר זה נדחה על ידי מועצת הביטחון של האו"ם בהחלטה 242 משנת 1967 לטובת "גבולות בטוחים ומוכרים." המו"מ על הגבול הוסכם על ידי הפלסטינים עצמם בהסכמי אוסלו. אבל עבאס ואנשיו עדיין מנסים לשכתב את ההיסטוריה ואת המשפט על ידי הכְתבה וקביעה מראש של תוצאה של מה שאמור להיות סוגיה מרכזית במשא ומתן אמיתי.
באותה מידה, קביעה מראש של תוצאת סוגיית ירושלים לפני כל מו"מ עליה היא העזה, יומרה, חוצפה ואף עלבון לאותם מנהיגים החתומים כעדים על הסכמי אוסלו, שבהם הסכימו הפלסטינים והישראלים כי "סוגיית ירושלים" היא סוגייה להסדר הקבע.
ירושלים לא נכללה בהחלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, והשמטתה היתה מכוונת, כך העיד שגריר ארה"ב ארתור גולדברג, אחד ממנסחי טיוטת ההחלטה. [v]
בעוד שישראל הציעה פעמים רבות את טיוטת תוכנית השלום הסעודית כבסיס לדיון במשא ומתן, אין זה אומר בהכרח שהתוכנית היא הצעת סכום-אפס שתיכפה על ההנהגה הפלסטינית ומדינות ערב.
מנהיגות תועה
מחמוד עבאס, הנתפס בתמימות על ידי המערב – ובמיוחד האירופים, ואפילו ארצות הברית, וכמה פוליטיקאים וכלי תקשורת ישראליים – כמתון, כן ובעד שלום אמיתי, חוזר שוב ושוב על כך שהוא והמנהיגות הפלסטינית בגלוי, באופן רשמי ופורמלי, מכחישים את עצם הנחת היסוד והבסיס לזכותה של מדינת ישראל להתקיים. הם מתעקשים על תנאים מוקדמים לכל מו"מ שהוא, למרות היותם לא מציאותיים ובלתי קבילים.
אין זה נתפס יותר מאשר סטירה קלה עבור כל מי שממשיך לראות בעבאס שותף רציני למשא ומתן.
ההנהגה הפלסטינית אינה יכולה לטעון מבחינה בינלאומית, שמצד אחד, היא מוכנה לשאת ולתת ולחיות בשלום עם ישראל, ובו בזמן להתכחש בגלוי לזכותה של ישראל – הצד השני לכל משא ומתן אמיתי – להתקיים.
הפלסטינים אינם יכולים להעמיד פנים שהם פתוחים לחידוש יחסי שכנוּת עם ישראל, ובו בזמן, תוך כדי שהם בכוונה מְרַפִּים כל מאמץ לנורמליזציה עם גופים ואנשים ישראלים, באמצעות ערעור פרויקטים משותפים ובהפחדה ואיומים כנגד פלסטינים וישראלים כאחד. מדיניות ה"דה-נורמליזציה" שלהם סותרת כל רעיון לפיתוח יחסי ידידות בין שני העמים לתועלתם המשותפת.
ניסיונות הפלסטינים לתמרן את בית הדין הפלילי הבינלאומי ולהופכו לבית-דין שדה להגשת תלונות על ישראל והדבקת תווית של פושעי מלחמה למנהיגים ישראלים, הינם פגומים מבחינה משפטית ואינם עולים בקנה אחד עם החוקה המייסדת של בית הדין עצמו. ניסיונות אלה אינם תואמים כל רצון אמיתי לחזור לשולחן המשא ומתן עם אותם מנהיגים ישראלים שאותם הם מבקשים לתייג כפושעים.
מאמציהם הנרחבים לנצל את אחת מסוכנויות האו"ם הרציניות והמקצועיות ביותר העוסקות בחינוך ובתרבות, אונסק"ו, למטרה אחת בלבד – לערער ולשכתב את ההיסטוריה על ידי ניתוק כל קשר יהודי לאתרים הקדושים בירושלים, בחברון ובבית לחם – היא דוגמה שערורייתית נוספת לניצול המחפיר של הקהילה הבינלאומית, שהרס לחלוטין כל אמינות מקצועית שהייתה לאונסק"ו, כשנחשדה כמוּטה וכפוליטית בידי הפלסטינים.
מועצת זכויות האדם של האו"ם, שלכאורה, תיאורטית, הינה אחד המוסדות הרציניים ביותר של האו"ם שנועדו להיאבק בהפרות זכויות אדם מהחמורות ביותר, לחלוטין איבדה את שמה הטוב, איבדה כל מעמד מוסרי, והפכה לגוף המוקדש כמעט אך ורק ליציאה חוצץ כנגד ישראל.
ההצטרפות הצינית של הפלסטינים לארגון הבינלאומי לשיטור פלילי, האינטרפול, במטרה מוצהרת להשגת כתבי מעצר כנגד ישראלים, היא המזימה הפלסטינית האחרונה לערער את מעמדו של ארגון מכובד ומקצועי למטרותיה הפוליטיות הצרות, בלי לבחול בפגיעה באמינות המקצועית או המוניטין של אף ארגון.
תפקידה של הקהילה הבינלאומית
המניפולציה והניצול של הפלסטינים את המוסדות הבינלאומיים לקידום מדיניות הדה-לגיטימציה כנגד ישראל בקרב הקהילה הבינלאומית אינה עולה בקנה אחד עם רעיון החזרה למצב של משא ומתן לשלום. באותה מידה, נטייתה של הקהילה הבינלאומית להענות ולהיכנע לכל יוזמה פלסטינית כנגד ישראל, ומתוך תקינות פוליטית להימנע מביקורת על מעשי טרור ואלימות נגד ישראל, לא רק שולחת מסר מוטעה לפלסטינים, אלא נתפסת כביטוי של תמיכה.
אם הקהילה הבינלאומית שותפה לשאיפה לחזרה למשא ומתן, עליה להימנע מנטייתה לתקוף את ישראל בהחלטותיה, הצהרותיה ובביקורתה.
המסע הבינלאומי של ה- BDS, היוזמה הפלסטינית לחרם על ישראל, שמטרתו לפגוע ולערער את מעמדה של ישראל מבחינה כלכלית ותרבותית באמצעות חרמות ותעמולה חברתית הינה דוגמא נוספת לאנטיתזה במהותה של כל כוונה אמיתית לעלות על הדרך לדו-קיום ושלום. מטרתו הסופי הוא דה-לגיטימציה ובידודה של ישראל. היוזמה והעידוד לחרם וסנקציות, כמו גם ההסכמה הבינלאומית לפעילות ה- BDS, הן פעולות עוינות שאינן תואמות משא ומתן אמיתי.
אם עבאס וההנהגה הפלשתינית מתכוונים באמת ובתמים לחזור למשא ומתן עם ישראל, הם לא יוכלו להמשיך לערער את הלגיטימיות והיושרה של ישראל ומנהיגיה.
אין הם יכולים להמשיך להרחיק מעליהם את הציבור הישראלי באופן שיטתי באמצעות הסתה לטרור ולאלימות, טפילת האשמות שווא ותעמולה עוינת תוך הפרת התחייבויותיהם על פי הסכם אוסלו. ניצול מתמשך של מימון בינלאומי לתשלום משכורות למשפחות מחבלים מתאבדים ומחבלים מורשעים כמוה כתמריץ ותגמול לטרור. התנהגות זו אינה תואמת משא-ומתן בתום לב.
הפלסטינים אינם יכולים להפר באופן בוטה וגלוי את מחויבותם על פי הסכמי אוסלו "לדון בסוגיות התלויות ועומדות בנוגע למעמד הקבע באמצעות משא ומתן " (מכתב ערפאת לרבין, 9.9.93), בניסיון לעקוף את המשא ולאכוף הסדר באמצעות האו"ם וארגונים אחרים.
לפיכך, על ההנהגה הפלסטינית להראות רצון כן לחזור ולהיפגש עם הישראלים ולהוכיח לציבור הישראלי כי אכן קיים בסיס ליחסי שכנוּת היכולים להיות לתועלתם המשותפת.
צעד כזה ישיב להנהגה הפלסטינית את אמינותה הבינלאומית ואת השפעתה, אותה איבדה ללא תקנה; צעד כזה ישקם את אמון הציבור בישראל בה ויציב אותה בעמדה של שותפה רצינית למשא ומתן.
דרכי התנהגות לקראת שלום
השליחים האמריקניים למו"מ (משמאל לימין) ג'ייסון גרינבלט, השגריר דוד פרידמן וג'ארד קושניר עם ראש הממשלה נתניהו (שגרירות ארה"ב)
כדי להחזיר את האמון בהם יידרש מהמנהיגים הפלסטינים להתחייב לדפוסי התנהגות בסיסיים שישדרו אווירה של משא ומתן וישיבו מידה מסוימת של אמון בתום לבם.
דרכי התנהגות אלה חייבות לכלול את עשרת העקרונות הבאים:
- החזרה למשא ומתן תהיה ללא הטלת תנאים או דרישה לתנאים מוקדמים מכל סוג שהוא. המשא ומתן יתנהל באופן שוטף ודיסקרטי באתרים שיוסכם עליהם.
- צוות המו"מ הפלסטיני חייב להיות בעל סמכות מלאה וגלויה לייצג את כל הפלסטינים ולהכנס בשמם להתחייבויות רציניות עם ישראל.
- סדר היום של המשא ומתן על מעמד הקבע נותר כפי שנקבע בהסכמים בין ישראל לאש"ף.
- שני הצדדים ימנעו מהצהרות פומביות הנוגעות למשא ומתן, למנהיגות ולנושאים ונותנים של הצד השני, העלולות לפגוע בתוצאות המשא ומתן.
- שני הצדדים ימנעו מפעולות חד-צדדיות שעשויות להשפיע על הנושאים עליהם יש לדון ולהגיע להסכמות.
- במטרה לעודד אווירה חיובית של משא ומתן בין שני הצדדים ובין ציבוריהם, וכן להחזיר את האמון ההדדי, כל העתירות, התלונות והיוזמות שבהן דנה המנהיגות הפלסטינית במסגרת ארגונים בינלאומיים, בתי דין בינלאומיים ובתי משפט בינלאומיים ומקומיים, כנגד ישראל ומנהיגותה, יבוטלו. הפלסטינים יפעלו לבטל את כל החלטות אונסק"ו והחלטות אחרות שמטרתן הייתה לסלף את ההיסטוריה היהודית ולערער אותה, ואת שלמות וקדושת המקומות הקדושים ליהודים.
- הפלסטינים יפסיקו באופן פעיל, וימְנעו כל תמיכה, עידוד ופעילות אחרת הנוגעת ל- BDS, בין אם בתחום הכלכלי, המסחרי או התרבותי, שמטרתה פגיעה בזכויות, ביושרה, באינטרסים ובלגיטימיות של ישראל, בציבור הישראלי, ובמוסדותיה.
- בכפוף לתוצאת המו"מ וקביעה מוסכמת של מעמד הקבע, יקפיא הצד הפלסטיני את כל הבקשות להצטרף לארגונים בינלאומיים ולהיות צד לאמנות בינלאומיות וכן את כל הפעילויות הבינלאומיות האחרות שאינן עולות בקנה אחד עם התחייבויותיו בהסכמי אוסלו.
- כל הוועדות המשותפות והגופים הרלוונטיים שהוקמו בהסכם בין הצדדים, אשר נועדו לקדם יחסי שכנות תקינים וטובים, יתכנסו מחדש וימשיכו בתפקידם. הפלסטינים יבטלו רשמית את מדיניות הדה-נורמליזציה שלהם.
- הצד הפלסטיני יפעל למניעת הסתה, תעמולה עוינת ומעשי אלימות וטרור נגד ישראל. הם יתאימו את מערכת החינוך שלהם למנוע אנטישמיות ויפעלו לשפ כך, בין אם בתקשורת ובין אם במוסדות החינוך והדת, על ידי מנהיגים פוליטיים, דתיים ואחרים, ויימנעו מכל יוזמות כאלה בקהילה הבינלאומית. הם ישימו קץ למדיניות עידוד ותגמול הטרור באמצעות פיצוי כספי של משפחות מתאבדים ומחבלים מורשעים.
החזרת תום הלב והוכחת נכונות אמיתית לפתור את כל סוגיות המשא ומתן חייבות להיות תנאי מחייב לכל הצעה לשוב למצב של משא ומתן. בלעדיו, לא ייאות הציבור הישראלי לתמוך באף החלטה ממשלתית להיכנס למשא ומתן מחודש.
הנציגים האמריקנים, המרכיבים את "הסכם השלום" שלהם, חייבים להתייחס ברצינות רבה לנושא אם יש להם תקווה להצליח במקום שאחרים נכשלו.
[i] https://www.nytimes.com/2017/11/11/world/middleeast/trump-peace-israel-palestinians.html
[ii] https://www.jns.org/latest-articles/2017/11/13/were-working-very-hard-on-mideast-peace-plan-ambassador-david-friedman-reveals#.Wgns4lWnG3A=
[iii] https://www.theguardian.com/commentisfree/2017/nov/01/arthur-balfour-declaration-100-years-of-suffering-britain-palestine-israel
[iv] https://www.breitbart.com/jerusalem/2017/11/12/abbas-we-will-back-one-state-for-all-people-if-endangered-two-state-solution-fails/
[v] https://mfa.gov.il/MFA/ForeignPolicy/Peace/Guide/Pages/48-years-since-Resolution-242.aspx
